דצמבר 2018
עזבנו את באגאן הקסומה (קראו עליה בחלק א כאן) ונסענו בסליפר מזרחה לאגם “אינלה” (ידוע יותר כ”אינלה לייק” Inle Lake), מקום יפהפה וקסום אפילו יותר. מדובר באגם די גדול, כשני-שליש משטחה של הכנרת, שרובו רדוד, מה שמאפשר חיים מלאים על המים (פרטים בהמשך הפוסט). אינלה לייק ממוקם במדינה של המיעוט “שאן”, אחת משבע המדינות שמרכיבות את מיאנמר. רבים מהמטיילים המגיעים לאזור מתחילים קודם בעיירה קאלאו (Kalaw) ומשם יוצאים לטרקים, ביניהם אחד בן יומיים או שלושה, דרך הגבעות, עד האגם. אנו בחרנו להגיע ישר לניאונג שווה (NyaungShwe) העיירה הגדולה באזור השוכנת לגדות האגם.
שייט באינלה לייק היפהפה
גולת הכותרת של הביקור באזור היא לא ספק הסיור על האגם היפהפה בין סירות הדייגים, שטחי החקלאות על המים והכפרים הצפים, שנראו לי גדולים כמו עיירות. הסיור פופולרי ביותר ומקומיים רבים בעלי סירות מציעים זאת ללא הרף למטיילים. כיוון שהם בורמזים הם עושים את זה בחן ובחיוך, ולנו זה בכלל לא הפריע. השייט כולל ביקור במספר בתי מלאכה מעניינים הממוקמים על האגם וניתן בהם, כמובן, לרכוש מוצרים.
הזמנו סירה (זול מאוד, לא זוכרת כמה) ופגשנו את המשיט בבוקר (בעסה, הוא מה”לועסים”, ראו פוסט קודם). הסירה עצמה קטנה, צרה וארוכה ביותר וכוללת ארבעה או חמישה כסאות נוחים ועליהם אפודים ושמיכות נגד הרוח של שעות אחר הצהריים. האפודים לא היו בשימוש בעוד השמיכות שימשו גם נגד השמש. רשמו לעצמכם: הביאו אתכם משקפי שמש וכובעים! חלק ניכר מהשייט הוא נגד השמש ומאוד מסנוור.
השייט יכול לכלול תחנות רבות, וכמו תמיד עשינו תחקיר, בדקנו מהן האפשרויות וההמלצות ועדכנו את המשיט לגבי מה אנו רוצים לראות ומה פחות. יצאנו מהכפר בבוקר בתעלה צרה יחסית וזכינו לראות פעולות יומיומיות של המקומיים החיים על התעלות כמו רחיצת כלים, כביסה ומקלחות כולל ביגוד כמעט מלא ושמפו.
בהמשך נפתח לפנינו האגם היפהפה והדומם. המשיט הוביל את הסירה לאזור של סירות דייגים וחזינו בהם עובדים בצורה המסורתית: עם כלוב קש וצלצל. חלק מהסירות באגם לא ממונעות והדייג חותר בהן בעזרת משוט יחיד ועם הרגל, כי הידיים עסוקות בדייג. שיטת השיוט הזו מיוחדת למקום ופוטוגנית להפליא. אחד הדייגים אף טרח ודיגמן אותה לטובת הצלמים האיטיים שבנינו.
ראינו גם כמה סירות של אצות הנאספות מן האגם בכמויות גדולות וכמעט מטביעות את הסירות בגלל משקלן. היה מעניין מאוד. בעוד כל תזוזה של אחד מאתנו הרעידה את הסירה עליה שטנו, הדייגים המקומיים יושבים או עומדים בשלווה ממש בחרטום הסירה שלהם, מבלי שזה יפריע לאיזון שלה. מדהים.
בהמשך הגענו לאזור החקלאות שעל האגם ושטנו בין ערוגות העגבניות המחוברת לבמבוקים שבולטים מן המים כדי למנוע את היסחפותן. העבודה סביב הגידולים מורכבת, דורשת תחזוקה יום יומית ומתבצעת כולה מתוך סירות.
התחנה הבאה היתה בית מלאכה לאריגת בדים שהמיוחד בו: אריגה באמצעות חוטים המופקים במקום מגבעול פרח הלוטוס. בתחילה מושכים מהגבעול מה שנראה כמו שערה דקה, מחברים לה עוד ועוד שערות, מלפפים ויוצרים חוט המשמש לרקמה ויצירת צעיפים ותיקים עמידים במיוחד. אינלה לייק הוא המקום היחיד בעולם בו מפיקים וטווים בדים מחוטים מפרח הלוטוס ומחירי המוצרים הללו גבוהים בהרבה ממוצרים עשויים משי, שגם הם מיוצרים במקום באמצעות נול ידני.
תחנה מעניינת נוספת היא בית מלאכה משפחתי לגלגול סיגרים. בנות המשפחה יושבות על הרצפה ועסוקות בתהליך ההכנה: הכנסת תערובת הטבק לעלה, דחיקת הטבק, סגירה והדבקה, מדידה וקיצוץ. מרתק. ניסינו שתי סיגריות עם תערובות שונות. אחת מהן, שהיתה מתקתקה, היתה די נחמדה.
המשכנו לשוט והגענו לארוחת צהריים באחת מהמסעדות הרבות שעל המים. בתום הארוחה ביקרנו בבית מלאכה לתכשיטי כסף בו ראינו איך ממיסים את הכסף ומתחילים לעבוד אתו. אחד התכשיטים הנפוצים במדינה הוא תליון דג כסוף שיודע להזיז את הסנפיר ומסמל מזל טוב. הסבירו לנו שדג שסנפירו מתנועע מימין לשמאל הוא נקבה ודג שסנפירו מתנועע מלמעלה למטה הוא זכר. או ההיפך.
השייט על האגם נהדר ומרגיע. הנוף מרהיב, השקט נעים והשייט בתוך הכפרים הגדולים שכוללים עשרות בתים המסודרים כרחובות בהם יש גם בית ספר, דואר ושאר השירותים הנדרשים – פשוט מרתק. ממליצה בחום, אפילו לפעמיים.
בני השאן ואוכל הודי
בוקר אחד התיישבנו לארוחת בוקר כששמענו לפתע מוזיקה רמה והחדר התרוקן מאורחים. יצאנו לרחוב וגילינו תהלוכה ארוכה מאוד של בני נוער לבושים בבגדים צבעוניים ומנגנים בכלים שונים. לאחר בירור, התברר שאלו חגיגות ראש השנה על פי המיעוט השאני (Shan) שרובו חי באזור. החגיגות המשיכו גם בלילות על במה באזור שוק הלילה, וכללו הופעות של שירה וריקודים מסורתיים, כולל תחפושות.
היה נחמד להסתובב בין החוגגים, להתרשם מהנזירים הרבים, ילדים ומבוגרים, שגם הם באים ליהנות, ולנסות את המטעמים המקומיים ביניהם אורז שדוחסים לתוך במבוק ו”פנקייק” מלוח ומטוגן ממולא בגרגירי חומוס וצ’ילי. שוק הלילה, לצערנו היה ממוקם די קרוב למלון והחגיגות נמשכו ארבעה לילות, מה שקצת הפריע לכולנו לקרוא ספרים ולשחק פורטנייט (נחשו מי עושה מה). בכל לילה הקפידו בני השאן על מפגן זיקוקי דינור וחזרו על אותו שיר שכולנו כבר ידענו כבר לזמזם. חוויה.
נהנינו מאוד מאינלקה לייק והארכנו את שהותנו לשבוע. ניאונג שווה, העיירה בה גרנו, מלאה מסעדות בהן ניתן למצוא מאכלים טעימים בסגנון בני השאן (למשל מרק נודלס) וכן, לשמחתנו הרבה, המון מסעדות הודיות מעולות וזולות. בראש הרשימה שלנו, ושל טריפ אדוויזור למען האמת, עומדת The Dosa King, מסעדה מצוינת בבעלות בחור נפאלי שנראה ישראלי לגמרי. אחרי שאכלנו אצלו כמעט כל יום הוא גילה לנו שהוא למעשה מבשל עבור עוד שתי מסעדות הודיות בעיר… גם המסעדה של נפאלי צעיר אחר, מעריץ מטורף של אמינם (כן, הראפר האמריקאי) שנקראת Indian Hut, טעימה ביותר. אבל צריך לבוא עם סבלנות לאישיות הצבעוניות של המארח הנדיב.
עוד סיבה טובה שבגללה אהבנו את אינלה לייק הוא מלון Little Inn שהצוות המקסים שלו היה ידידותי ביותר, דובר אנגלית ובעל ידע, וארוחות הבוקר שלו נדיבות, מפנקות וכוללות אחלה פנקייק!
מה עוד עשינו באינלה לייק? נחנו, שכרנו אופניים וטיילנו סביב לאגם (אבל רק טיול קצר כי הנסיעה על הכביש הראשי עם ילדים לא נעימה במיוחד). אהה וגם התקדמנו במספר יפה של עמודים בחוברות הלימודים של הילדים.
יאנגון וקצת היסטוריה
התחנה האחרונה בטיול שלנו במיאנמר היתה עיר הבירה לשעבר, יאנגון (Yangon, ידועה גם כראנגון). מדובר בעיר המפותחת והגדולה במדינה אשר בשנת 2005 איבדה את מעמדה כבירה לטובת העיר נייפידאו (Naypyidaw). הבירה המנהלית כיום פועלת כיום מתוך אזור צבאי סגור הסמוך לנייפידאו והשינוי נעשה על ידי הכוחות הצבאיים שעדיין שולטים במדינה. אגב, הסיבות להעתקת הבירה אינן ברורות לגמרי ורבים מעריכים שהתבצעה על מנת להרחיק את המוקד החשוב מהחוף כדי להקשות על כיבוש מן החוץ, אם יתרחש כזה.
המצב החברתי והפוליטי במיאנמר רגיש, מורכב ורב תהפוכות. במשך השנים התרחשו הפגנות ומחאות רבות נגד החונטה הצבאית ששלטה במדינה ודיכאה באלימות רבה את כולן, כולל הריגה של ילדים ונזירים. המדינה רחוקה מלהיות דמוקרטית, ועל אף הבחירות הדמוקרטיות שהתבצעו בה ב-1990 לצבא יש אחיזה חזקה ביותר בממשל. בבחירות הנ”ל, למשל, נבחרה מפלגתה הדמוקרטית של אונג סן סו צ’י (ככל הנראה הבורמזית הידועה ביותר בעולם), אולם הכת הצבאית סירבה לפנות את השלטון. היא הושמה במעצר בית לאורך כמעט עשרים שנה וכל אותה עת המשיכה במאבק לא אלים לקידום הדמוקרטיה וזכויות האדם בארצה.
במשך השנים זכתה סן סו צ’י במספר פרסים, כולל פרס נובל לשלום ב-1991. חלק מהפרסים, מעניין לציין, נשללו ממנה לאחרונה כיוון שבדיקה של וועדה מטעם האו”ם העלתה שממשלתה לא מונעת את מעשי הטווח בבני הרוהינגיה המוסלמים במערב המדינה, אלימות שמובילה הכת הצבאית השלטת ונמשכת עד היום.
משיחות מעניינות שערכנו עם מספר מקומיים ניכר שחופש הדיבור קיים (בתאילנד, לדוגמה, הרגשנו היטב איך מדברים על המלך הנוכחי בהיסוס ובלחש) והצנזורה די מצומצמת. שמענו מהם גם על הצדדים השונים הנוגעים למאבק של בני הרוהינגיה, אשר חלקם פעילים בארגוני טרור, להקמת מדינה אסלאמית במיאנמר. תמיד מעניין לשוחח עם מקומיים ובכל פעם אנו מחפשים אנשים ידידותיים שדוברים אנגלית סבירה על מנת שנוכל “לראיין” אותם.
יאנגון היא עיר של כיעור ויופי. יש בה אזורים מודרניים ומערביים, כולל קניון שנהנינו לבלות בו, כרגיל מבלי לעשות ממש שופינג כי כל מה שקונים – סוחבים על הגב. אהבנו לשבת בבית הקפה Bread Talk, ללמוד קצת ולהשקיף על הבורמזים שעורכים קניות לקראת חג המולד. הספקנו לראות סרט או שניים בקולנוע ולכרסם סלט תה (בעיקר אור) וארוחות עוף ב-Marry Brown, המקבילה המלזית של מקדנולד’ס. נהנינו גם מבית התה הידוע Rangoon שמציע עיצוב פנים נעים ותה בורמזי בעשרות קומבינציות (רבע תה עם שלושת רבעי חלב, חצי תה וחצי חלב, שליש תה ושני שליש חלב וכולי).
אי אפשר להגיע ליאנגון מבלי לבקר בפגודת “שוודגון” (Shwedagon) המוזהבת והמרשימה, האתר הקדוש ביותר במינאמר. מדובר במתחם גדול הבנוי על גבעה וכולל עשרות פגודות, מקדשים ובודהות נוצצים. במרכז המתחם ניצבת פגודה גדולה הבנויה על בסיס אטום (מה שנקרא “סטופה”), ועל פי המאמינים קבורות בו כמה משערותיו של בודהא. המקום הומה מאמינים ומבקרים ובהחלט מדובר באתר מרשים ויוצא דופן ששווה ביקור. כמו בכל אתר מרכזי כדאי לקרוא על המקום לפני או להשיג הדרכה, על מנת שהביקור יהיה משמעותי ומעניין יותר. שימו לב שיש להיכנס רק בלבוש שמרני, אם כי אם שוכחים אפשר לקבל כזה בכניסה. זו היתה ההזדמנות האחרונה של אור ללבוש לונגי, וכפי שחשדתי זה החמיא לו (חבל שאין תמונה).
טיולים קצרים נוספים שיצאנו אליהם כללו צפייה ברבבות עטלפים קטנים שיוצאים יחד ממערה עם השקיעה. המחזה היה די מרשים אך העיבה עליו העובדה שכמה מקומיות “עוזרות” לעטלפים לצאת במועד המדוייק על ידי תיפוף חזק בסמוך לפתח. ביקרנו גם במערה ענקית מלאה בבודהות שבסופה יציאה לנחל נחמד. את הנחל חוצים בעזרת סירה, דרך שדות אורז יפים וירוקים, חזרה לנקודת ההתחלה.
מיאנמר היא מדינה מעניינת לטיול, אך התנאים בה די קשוחים. היא מומלצת במיוחד למי שמתעניין בדתות ובבודהיזם ומסתקרן ממקדשים ופגודות, הקיימים בהמונים. שיא הטיול בעיני הוא הביקור בבאגאן ובאינלה לייק ובעיקר: פגישה עם הבורמזים הנהדרים. רק בשבילם שווה להגיע.
