נעמה: מיאנמר (חלק ב) – אינלה לייק ויאנגון

עזבנו את באגאן הקסומה (קראו עליה בחלק א כאן) ונסענו בסליפר מזרחה לאגם "אינלה" (ידוע יותר כ"אינלה לייק" Inle Lake), מקום יפהפה וקסום אפילו יותר. מדובר באגם די גדול, כשני-שליש משטחה של הכנרת, שרובו רדוד, מה שמאפשר חיים מלאים על המים (פרטים בהמשך הפוסט). אינלה לייק ממוקם במדינה של המיעוט "שאן", אחת משבע המדינות שמרכיבות את מיאנמר. רבים מהמטיילים המגיעים לאזור מתחילים קודם בעיירה קאלאו (Kalaw) ומשם יוצאים לטרקים, ביניהם אחד בן יומיים או שלושה, דרך הגבעות, עד האגם. אנו בחרנו להגיע ישר לניאונג שווה (NyaungShwe) העיירה הגדולה באזור השוכנת לגדות האגם.

שייט באינלה לייק היפהפה

גולת הכותרת של הביקור באזור היא לא ספק הסיור על האגם היפהפה בין סירות הדייגים, שטחי החקלאות על המים והכפרים הצפים, שנראו לי גדולים כמו עיירות. הסיור פופולרי ביותר ומקומיים רבים בעלי סירות מציעים זאת ללא הרף למטיילים. כיוון שהם בורמזים הם עושים את זה בחן ובחיוך, ולנו זה בכלל לא הפריע. השייט כולל ביקור במספר בתי מלאכה מעניינים הממוקמים על האגם וניתן בהם, כמובן, לרכוש מוצרים.

הזמנו סירה (זול מאוד, לא זוכרת כמה) ופגשנו את המשיט בבוקר (בעסה, הוא מה"לועסים", ראו פוסט קודם). הסירה עצמה קטנה, צרה וארוכה ביותר וכוללת ארבעה או חמישה כסאות נוחים ועליהם אפודים ושמיכות נגד הרוח של שעות אחר הצהריים. האפודים לא היו בשימוש בעוד השמיכות שימשו גם נגד השמש. רשמו לעצמכם: הביאו אתכם משקפי שמש וכובעים! חלק ניכר מהשייט הוא נגד השמש ומאוד מסנוור.

השייט יכול לכלול תחנות רבות, וכמו תמיד עשינו תחקיר, בדקנו מהן האפשרויות וההמלצות ועדכנו את המשיט לגבי מה אנו רוצים לראות ומה פחות. יצאנו מהכפר בבוקר בתעלה צרה יחסית וזכינו לראות פעולות יומיומיות של המקומיים החיים על התעלות כמו רחיצת כלים, כביסה ומקלחות כולל ביגוד כמעט מלא ושמפו.

בהמשך נפתח לפנינו האגם היפהפה והדומם. המשיט הוביל את הסירה לאזור של סירות דייגים וחזינו בהם עובדים בצורה המסורתית: עם כלוב קש וצלצל. חלק מהסירות באגם לא ממונעות והדייג חותר בהן בעזרת משוט יחיד ועם הרגל, כי הידיים עסוקות בדייג. שיטת השיוט הזו מיוחדת למקום ופוטוגנית להפליא. אחד הדייגים אף טרח ודיגמן אותה לטובת הצלמים האיטיים שבנינו.

ראינו גם כמה סירות של אצות הנאספות מן האגם בכמויות גדולות וכמעט מטביעות את הסירות בגלל משקלן. היה מעניין מאוד. בעוד כל תזוזה של אחד מאתנו הרעידה את הסירה עליה שטנו, הדייגים המקומיים יושבים או עומדים בשלווה ממש בחרטום הסירה שלהם, מבלי שזה יפריע לאיזון שלה. מדהים.

דוגמן הבית

בהמשך הגענו לאזור החקלאות שעל האגם ושטנו בין ערוגות העגבניות המחוברת לבמבוקים שבולטים מן המים כדי למנוע את היסחפותן. העבודה סביב הגידולים מורכבת, דורשת תחזוקה יום יומית ומתבצעת כולה מתוך סירות.

התחנה הבאה היתה בית מלאכה לאריגת בדים שהמיוחד בו: אריגה באמצעות חוטים המופקים במקום מגבעול פרח הלוטוס. בתחילה מושכים מהגבעול מה שנראה כמו שערה דקה, מחברים לה עוד ועוד שערות, מלפפים ויוצרים חוט המשמש לרקמה ויצירת צעיפים ותיקים עמידים במיוחד. אינלה לייק הוא המקום היחיד בעולם בו מפיקים וטווים בדים מחוטים מפרח הלוטוס ומחירי המוצרים הללו גבוהים בהרבה ממוצרים עשויים משי, שגם הם מיוצרים במקום באמצעות נול ידני.

הפקת חוט מגבעול של לוטוס
אריגה מסורתית של בד משי

תחנה מעניינת נוספת היא בית מלאכה משפחתי לגלגול סיגרים. בנות המשפחה יושבות על הרצפה ועסוקות בתהליך ההכנה: הכנסת תערובת הטבק לעלה, דחיקת הטבק, סגירה והדבקה, מדידה וקיצוץ. מרתק. ניסינו שתי סיגריות עם תערובות שונות. אחת מהן, שהיתה מתקתקה, היתה די נחמדה.

המשכנו לשוט והגענו לארוחת צהריים באחת מהמסעדות הרבות שעל המים. בתום הארוחה ביקרנו בבית מלאכה לתכשיטי כסף בו ראינו איך ממיסים את הכסף ומתחילים לעבוד אתו. אחד התכשיטים הנפוצים במדינה הוא תליון דג כסוף שיודע להזיז את הסנפיר ומסמל מזל טוב. הסבירו לנו שדג שסנפירו מתנועע מימין לשמאל הוא נקבה ודג שסנפירו מתנועע מלמעלה למטה הוא זכר. או ההיפך.

גם בית ספר יש על האגם
תיבת דואר צפה
כמובן שיש גם מקדשים על האגם
משחקים כדורעף באחד מהכפרים הצפים
שוק מקומי באחד מהכפרים על גדות האגם

השייט על האגם נהדר ומרגיע. הנוף מרהיב, השקט נעים והשייט בתוך הכפרים הגדולים שכוללים עשרות בתים המסודרים כרחובות בהם יש גם בית ספר, דואר ושאר השירותים הנדרשים – פשוט מרתק. ממליצה בחום, אפילו לפעמיים.

בני השאן ואוכל הודי

בוקר אחד התיישבנו לארוחת בוקר כששמענו לפתע מוזיקה רמה והחדר התרוקן מאורחים. יצאנו לרחוב וגילינו תהלוכה ארוכה מאוד של בני נוער לבושים בבגדים צבעוניים ומנגנים בכלים שונים. לאחר בירור, התברר שאלו חגיגות ראש השנה על פי המיעוט השאני (Shan) שרובו חי באזור. החגיגות המשיכו גם בלילות על במה באזור שוק הלילה, וכללו הופעות של שירה וריקודים מסורתיים, כולל תחפושות.

היה נחמד להסתובב בין החוגגים, להתרשם מהנזירים הרבים, ילדים ומבוגרים, שגם הם באים ליהנות, ולנסות את המטעמים המקומיים ביניהם אורז שדוחסים לתוך במבוק ו"פנקייק" מלוח ומטוגן ממולא בגרגירי חומוס וצ'ילי. שוק הלילה, לצערנו היה ממוקם די קרוב למלון והחגיגות נמשכו ארבעה לילות, מה שקצת הפריע לכולנו לקרוא ספרים ולשחק פורטנייט (נחשו מי עושה מה). בכל לילה הקפידו בני השאן על מפגן זיקוקי דינור וחזרו על אותו שיר שכולנו כבר ידענו כבר לזמזם. חוויה.

נהנינו מאוד מאינלקה לייק והארכנו את שהותנו לשבוע. ניאונג שווה, העיירה בה גרנו, מלאה מסעדות בהן ניתן למצוא מאכלים טעימים בסגנון בני השאן (למשל מרק נודלס) וכן, לשמחתנו הרבה, המון מסעדות הודיות מעולות וזולות. בראש הרשימה שלנו, ושל טריפ אדוויזור למען האמת, עומדת The Dosa King, מסעדה מצוינת בבעלות בחור נפאלי שנראה ישראלי לגמרי. אחרי שאכלנו אצלו כמעט כל יום הוא גילה לנו שהוא למעשה מבשל עבור עוד שתי מסעדות הודיות בעיר… גם המסעדה של נפאלי צעיר אחר, מעריץ מטורף של אמינם (כן, הראפר האמריקאי) שנקראת Indian Hut, טעימה ביותר. אבל צריך לבוא עם סבלנות לאישיות הצבעוניות של המארח הנדיב.

מלך הדוסה. שווה ביותר
סלט עלי תה. טעים
כיסוני מומו. נפאלי בבורמה

עוד סיבה טובה שבגללה אהבנו את אינלה לייק הוא מלון Little Inn שהצוות המקסים שלו היה ידידותי ביותר, דובר אנגלית ובעל ידע, וארוחות הבוקר שלו נדיבות, מפנקות וכוללות אחלה פנקייק!

מה עוד עשינו באינלה לייק? נחנו, שכרנו אופניים וטיילנו סביב לאגם (אבל רק טיול קצר כי הנסיעה על הכביש הראשי עם ילדים לא נעימה במיוחד). אהה וגם התקדמנו במספר יפה של עמודים בחוברות הלימודים של הילדים.

יאנגון וקצת היסטוריה

התחנה האחרונה בטיול שלנו במיאנמר היתה עיר הבירה לשעבר, יאנגון (Yangon, ידועה גם כראנגון). מדובר בעיר המפותחת והגדולה במדינה אשר בשנת 2005 איבדה את מעמדה כבירה לטובת העיר נייפידאו (Naypyidaw). הבירה המנהלית כיום פועלת כיום מתוך אזור צבאי סגור הסמוך לנייפידאו והשינוי נעשה על ידי הכוחות הצבאיים שעדיין שולטים במדינה. אגב, הסיבות להעתקת הבירה אינן ברורות לגמרי ורבים מעריכים שהתבצעה על מנת להרחיק את המוקד החשוב מהחוף כדי להקשות על כיבוש מן החוץ, אם יתרחש כזה.

המצב החברתי והפוליטי במיאנמר רגיש, מורכב ורב תהפוכות. במשך השנים התרחשו הפגנות ומחאות רבות נגד החונטה הצבאית ששלטה במדינה ודיכאה באלימות רבה את כולן, כולל הריגה של ילדים ונזירים. המדינה רחוקה מלהיות דמוקרטית, ועל אף הבחירות הדמוקרטיות שהתבצעו בה ב-1990 לצבא יש אחיזה חזקה ביותר בממשל. בבחירות הנ"ל, למשל, נבחרה מפלגתה הדמוקרטית של אונג סן סו צ'י (ככל הנראה הבורמזית הידועה ביותר בעולם), אולם הכת הצבאית סירבה לפנות את השלטון. היא הושמה במעצר בית לאורך כמעט עשרים שנה וכל אותה עת המשיכה במאבק לא אלים לקידום הדמוקרטיה וזכויות האדם בארצה.

במשך השנים זכתה סן סו צ'י במספר פרסים, כולל פרס נובל לשלום ב-1991. חלק מהפרסים, מעניין לציין, נשללו ממנה לאחרונה כיוון שבדיקה של וועדה מטעם האו"ם העלתה שממשלתה לא מונעת את מעשי הטווח בבני הרוהינגיה המוסלמים במערב המדינה, אלימות שמובילה הכת הצבאית השלטת ונמשכת עד היום.

משיחות מעניינות שערכנו עם מספר מקומיים ניכר שחופש הדיבור קיים (בתאילנד, לדוגמה, הרגשנו היטב איך מדברים על המלך הנוכחי בהיסוס ובלחש) והצנזורה די מצומצמת. שמענו מהם גם על הצדדים השונים הנוגעים למאבק של בני הרוהינגיה, אשר חלקם פעילים בארגוני טרור, להקמת מדינה אסלאמית במיאנמר. תמיד מעניין לשוחח עם מקומיים ובכל פעם אנו מחפשים אנשים ידידותיים שדוברים אנגלית סבירה על מנת שנוכל "לראיין" אותם.

יאנגון היא עיר של כיעור ויופי. יש בה אזורים מודרניים ומערביים, כולל קניון שנהנינו לבלות בו, כרגיל מבלי לעשות ממש שופינג כי כל מה שקונים – סוחבים על הגב. אהבנו לשבת בבית הקפה Bread Talk, ללמוד קצת ולהשקיף על הבורמזים שעורכים קניות לקראת חג המולד. הספקנו לראות סרט או שניים בקולנוע ולכרסם סלט תה (בעיקר אור) וארוחות עוף ב-Marry Brown, המקבילה המלזית של מקדנולד'ס. נהנינו גם מבית התה הידוע Rangoon שמציע עיצוב פנים נעים ותה בורמזי בעשרות קומבינציות (רבע תה עם שלושת רבעי חלב, חצי תה וחצי חלב, שליש תה ושני שליש חלב וכולי).

אני בסך הכל יושב (עם החצאית שלי) ומחכה לקפה
לומדים על רקע עץ אשוח ענק מפלסטיק
שלט בורמזי בכניסה לקניון
חג מולד שמח!

אי אפשר להגיע ליאנגון מבלי לבקר בפגודת "שוודגון" (Shwedagon) המוזהבת והמרשימה, האתר הקדוש ביותר במינאמר. מדובר במתחם גדול הבנוי על גבעה וכולל עשרות פגודות, מקדשים ובודהות נוצצים. במרכז המתחם ניצבת פגודה גדולה הבנויה על בסיס אטום (מה שנקרא "סטופה"), ועל פי המאמינים קבורות בו כמה משערותיו של בודהא. המקום הומה מאמינים ומבקרים ובהחלט מדובר באתר מרשים ויוצא דופן ששווה ביקור. כמו בכל אתר מרכזי כדאי לקרוא על המקום לפני או להשיג הדרכה, על מנת שהביקור יהיה משמעותי ומעניין יותר. שימו לב שיש להיכנס רק בלבוש שמרני, אם כי אם שוכחים אפשר לקבל כזה בכניסה. זו היתה ההזדמנות האחרונה של אור ללבוש לונגי, וכפי שחשדתי זה החמיא לו (חבל שאין תמונה).

שוב מצלמים את הילדים

טיולים קצרים נוספים שיצאנו אליהם כללו צפייה ברבבות עטלפים קטנים שיוצאים יחד ממערה עם השקיעה. המחזה היה די מרשים אך העיבה עליו העובדה שכמה מקומיות "עוזרות" לעטלפים לצאת במועד המדוייק על ידי תיפוף חזק בסמוך לפתח. ביקרנו גם במערה ענקית מלאה בבודהות שבסופה יציאה לנחל נחמד. את הנחל חוצים בעזרת סירה, דרך שדות אורז יפים וירוקים, חזרה לנקודת ההתחלה.

מדובר בעטלפים. המון מהם

מיאנמר היא מדינה מעניינת לטיול, אך התנאים בה די קשוחים. היא מומלצת במיוחד למי שמתעניין בדתות ובבודהיזם ומסתקרן ממקדשים ופגודות, הקיימים בהמונים. שיא הטיול בעיני הוא הביקור בבאגאן ובאינלה לייק ובעיקר: פגישה עם הבורמזים הנהדרים. רק בשבילם שווה להגיע.

חוצים בלילה את הגבול מזרחה, חזרה לתאילנד

נעמה: מיאנמר (חלק א) – מנדליי ובאגאן

אני לא זוכרת ממש למה שינינו תכניות, ולא בפעם הראשונה, ואיך קרה שהחלטנו לטייל במיאנמר (לשעבר בורמה) שלא היתה בתכנית המקורית. אני חושבת שזה קשור לעובדה שהרבה מהמטיילים שפגשנו בחודשים האחרונים דיברו על מינאמר בעיניים נוצצות. אין ספק שכשגילינו שהשגרירות ההודית שם נותנת ויזה לששה חודשים זה גם עזר.

מדרום תאילנד טסנו לבנגקוק, זו הפעם הרביעית במסע. נהנינו מאווירת חג המולד העליזה וניצלנו את הגישה לאתרים מערביים לקראת הימים במיאנמר המתפתחת (בקושי).

מיאנמר המסורתית

התחנה הראשונה במדינה היתה העיר השנייה בגודלה, מנדליי. עבורנו זו היתה הפעם הראשונה שפגשנו מיאנמרים וגילינו שהם פשוט נהדרים. עדינים, צנועים, חביבים מאוד ואדיבים. הזכירו לי את הקמבודים. בימים הבאים נחשפנו לאופי העדין וההגון של רבים מהם. נהג טוקטוק אחד רדף אחרינו כדי להחזיר לנו חלק מהכסף ששילמנו לו כי, לתפיסתו, לקח לו יותר מדי זמן למצוא את הכתובת שהיינו צריכים להגיע אליה. נהג אחר שגילה בדיעבד שלא יוכל להגיע לאן שרצינו, חויב בחלק מהכסף על ידי חברת הנסיעות אך סרב בתוקף לקבל מאתנו חלק מהכסף.

נראה שהמיאנמרי הממוצע עדיין מסורתי ביותר. אני מניחה שעם המשך החשיפה למערב, תהליך שמתגבר לאחרונה, זה ישתנה. רבים מהנשים ומהגברים(!) המקומיים, כמעט כולם, אגב, רזים ודקיקים – לובשים "לונגי" שהיא חצאית מקסי מסורתית. גבר שלבוש בחולצת צווארון מקופל וכפתורים מודרנית התחובה לחצאית ארוכה שבסיומה מציצים סנדלי אצבע – הוא לא מחזה נדיר. בעוד הגברים קושרים את הלונגי מקדימה, הנשים, שלובשות בדרך כלל חליפה צבעונית שכוללת חולצה ולונגי מבד זהה, קושרות את החצאית בצד או מאחורה.

הכתב הבורמזי פשוט יפייפה

מיאנמר כוללת מעל מאה ושלושים מיעוטים שונים, כאשר אנשי הבאמר (נקראים גם בורמזים) הם הקבוצה האתנית הגדולה ביותר. רבות מהנשים הבורמזיות נוהגות לצבוע את פרצופן באבקה המופקת מגזע עץ מקומי שנקרא "טנקה" שמשמשת, כך הבנתי לאחר ששאלתי הרבה פעמים, בעיקר כקישוט מסורתי. אין חוק בנוגע לאיפור הזה. חלקם צובעים בצורה אסתטית ומושקעת רק את הלחיים או אפילו מציירים עם האבקה צורה של עלים, ואחרים צובעים את כל הפרצוף, את המצח או מפזרים נקודות, כולל רק אחת באמצע האף. מוזר.

מנהג נפוץ אחר הוא לעיסה של אגוז הארקה העטוף בעלה מעץ הבאטל נאט אותו דוחסים לפה, בעיקר הגברים. למעשה זהו סם ממריץ שהורס את השיניים והופך את החיוך לאדום ומפחיד. מיד כשנחתנו פגשנו בחור לועס. הוא העלה אותנו למיניבוס וניסה, בקושי רב, לשאול אותנו לאיזה מלון אנחנו צריכים להגיע. הייתי בשוק. שאלתי את עצמי למה הוא מנסה לדבר כשברור לכל שהוא במהלך ניתוח חניכיים?! לסיכום המנהג ולקינוח, מתברר שהלעיסה המבהילה הזו מחייבת גם יריקות מדי פעם. חוויה מגעילה שלא התרגלנו אליה בכלל.

דוכן להכנת ומכירת אגוז הארקה ללעיסה. מימין המרכיבים ומשמאל צורת ההגשה

התשתיות במינאמר בסיסיות, העוני ניכר במקומות רבים וההיגיינה ירודה. ואכן, ימים ספורים אחרי שהגענו כבר לקינו (טוב, לקיתי) בקלקול הקיבה הראשון לטיול. למרות שההוסטלים והמלונות שבחרנו היו בסטנדרט מערבי טוב, ברגע שיצאנו מהם נתקלנו בדרכי העפר, בבורות הביוב, בכתמי הרוק האדומים כתוצאה מלעיסת הארקה ובהמון כלבים משוטטים שנראים נורא. מיד אסרנו על אלה לגעת בכלבים והתמדנו בזה כל החודש. זה היה לא פשוט.

ללא מילים

מקדשים מוזהבים ונזירים על אופנוע

הדבר הבולט ביותר במיאנמר הוא אינסוף המקדשים הבודהיסטים, רובם בעלי כיפות מוזהבות, שהמדינה שופעת בהם. המבנים הקדושים הללו, כך למדנו, מחולקים לסוגים שונים: מקדשים בהם מתפללים, מנזרים בהם חיים הנזירים, מערות לתפילה ומדיטציה, ו"סטופות" שהם מבנים אטומים ועתיקים שמזכירים בצורתם פעמון ועל פי האמונה הבודהיסטית קבורים בהם שיירים (שן, עצם…) הקשורים לבודהה או לאחד מתלמידיו.

מרבית המיאנמרים בודהיסטים והרחובות מלאים, מלבד בטוקטוקים, בנזירים ונזירות העוסקים בפעילות יומיומיות. המחזה של נזיר רכוב על אופנוע מאחורה, הדהים אותנו בהתחלה. אנחנו חשבנו שנזירים הם אנשים הפורשים מהחברה, נוהגים בסגפנות ובוחרים זאת כדרך חיים, אך זה לא מדויק. מדריכת טיולים ונהג טוקטוק מקומיים איתם טיילנו סיפרו לנו שרבים מהנזירים במיאנמר משמשים כנזירים רק מספר שנים או חודשים, וכמעט בכל משפחה יש מי שחי כנזיר במשך תקופה. הנהג המדובר, אגב, הפך לנזיר ארבע פעמים במהלך חייו. לאחר שהתחתן מותר היה לו לעשות זאת רק באישור רעייתו.

נזירות צעירות

בביקורנו הרבים במקדשים השונים פגשנו בנזירים גברים בגלימה כתומה או בורדו, בנזירות נשים בגלימה ורודה ובנזירים ילדים אשר מתחנכים במקום כמה שנים. כולם כמובן מגולחי ראש. הם זוכים להערכה רבה מצד האוכלוסייה שרבים בה מכינים להם אורז מדי בוקר כשהם מגיעים עם הקערות שלהם.

כמצופה מכל מטייל במנדליי ביקרנו במקדש "מאהמוני". באופן אישי, התרשמתי בעיקר ממאות המאמינים המתפללים באדיקות ועוקבים בהתרגשות אחר טקסי הדבקת עלי הזהב על פסל הבודהה היושב. הפעולה הזו נפוצה מאוד במקדשים השונים במדינה וכאן אף מצלמים אותה בווידאו לטובת המאמינים הרחוקים יותר. אגב, רק גברים מורשים לעשות זאת ופסל הבודהה הענק החל לאבד את צורתו בעקבות המנהג.

הגברים מדביקים את עלי הזהב והנשים צופות בהם, גם בעזרת המסך

ביקרנו גם בשוק לאבני חן מסוג JAD שנקראות בעברית "ירקן ג'יידיט", אחת מסוגי אבני החן שמיאנמר עשירה בהן. השוק מכיל דוכנים צפופים בהם יושבים גברים ונשים ומדברים בקולי קולות לסלולרי שלהם, תוך שהם מצלמים את האבנים עליהם הם מדברים ומעשנים במקביל. מתברר שהם בשלבי משא ומתן למכירת האבנים או התכשיטים עם סוחרים מסין.

אתר חובה נוסף הקרוב לעיר, כך נאמר לנו, הוא גשר ה"או-ביין". מדובר בגשר עשוי עץ טיק, שנמתח מעל אגם "טאונגטמאן" ובעבר נחשב לארוך מסוגו בעולם. כל המטיילים מגיעים לבקר במקום לקראת השקיעה בשל המראה היפה. ואכן בעוד המקום די מוזנח (במונחים מערביים) והגשר לא משאיר רושם עז – התמונות שהפיקה מצלמת הסלולרי שלי (ותוסיפו לזה את חוסר הסבלנות הידוע שלי לצלם) הן לא פחות ממדהימות.    

הילדים המתולתלים שלנו, שכבר רגילים לתשומת לב מיוחדת, זכו במיאנמר לכבוד של סופר סטארים. אינספור אנשים ביקשו להצטלם איתם, רובם מבוגרים שדחפו לתמונה את ילדיהם הנבוכים. הילדים תירגלו חיוכים ופוזות, היו סבלנים לכל הליטופים על הראש ופיזרו "מינגלאבה" (שלום בבורמזית) בנונשלנט.

אפילו הנזירים מצלמים אותם

באחד הבקרים התעוררנו לקולות מוזיקה רמים. עקבנו אחריהם ועלינו לקומה האחרון במלון, שם נתקלנו במסיבת חתונה שעמדה לפני סיום. בני המשפחה והזוג הטרי התרגשו לראות אותנו ומיד הושיבו אותנו ליד אחד השולחנות והחלו להזרים קינוחים. המעמד היה מביך, בעיקר לאור הבגדים הקצרים והפשוטים שלנו, אבל המשפחה התעקשה להצטלם איתנו והחתן, לאחר שבצע את העוגה ונתן לכלתו את הביס הראשון, נתן גם לי. מקווה שזה מזל טוב.

הפלא שנקרא באגאן

ממנדליי נסענו דרומה לעיר "באגאן" בסליפר מפנק באופן חשוד. יש לנו כבר ניסיון רחב עם אוטובוסי לילה אבל דווקא במיאנמר הענייה נתקלנו לראשונה בשרות יוצא דופן שכלל דיילת, ארוחה בקופסא ומסך טלוויזיה אישי מלא סרטים מערביים לבחירה.

זמן קצר אחרי שהגענו לאזור העיר, ומיד אחרי שנדרשנו לשלם דמי כניסה מיוחדים, כבר ניתן לראות מדוע באגאן הוא מקום מופלא. בהחלט אתר היסטורי וארכיאולוגי מיוחד במינו. לכל כיוון שרק תירקו (מטאפורה רלוונטית) תראו מיד פגודות מחודדות, שרידי מקדשים אדמדמים ומבני מנזר בגדלים וצורות שונות. באזור שטוח ופתוח של כארבעים קילומטרים רבועים פזורים כשלושת אלפים מבנים כאלו, חלקם עומדים שם מן המאה העשירית לספירה, והמראה מרהיב ביותר.

נהנים בהוסטל

שכרנו קטנועים חשמליים ושוטטנו, דרך מנהרת זמן, בתוך "יער" המבנים המרשימים והמוזרים. רבים ממליצים לטפס לאחד המבנים הגבוהים על מנת לצפות בשקיעה ובזריחה. ואכן, אור ואני, השכמנו קום, נסענו בחושך, טיפסנו על אחד המבנים שניתן לטפס עליהם והמתנו, יחד עם כשלושים מטיילים נוספים, לשמש. אני חייבת להודות שהמקום מרשים ללא קשר לזריחת החמה ומבחינתי לא צריכים לקום בארבע כדי ליהנות ממנו. גם את השקיעה "עשינו", והפעם עם הילדים, והיא היתה יפה כמצופה. בשלב מסוים מצטרפים כמה עשרות כדורים פורחים שהתיירים העשירים יותר שוכרים כדי ליהנות מהנוף המיוחד. צלליות הכדורים על רקע השקיעה בהחלט מוסיפות למראה המופלא.

מצלמים את הזריחה (הזוית היותר מעניינת)
בערפילים של בוקר

מקדש "אנאנדה" המפורסם בבאגאן הוא אחד הגדולים, הפעילים והמרשימים ביותר והגענו אליו בסיוע נוי נוי, המדריכה הנהדרת ששמה הולך לפניה בקרב הישראלים. בשלוש שעות של סיור קיבלנו הסברים מאלפים על הבודהיזם והחיים במיאנמר, שהלוואי שהיינו מקבלים ביום הראשון במדינה. המקדש הוקם במאה האחת-עשרה לספרה. בתוכו ניצבים ארבעה פסלי בודהה גדולים ומוזהבים, וקירותיו מלאים בעיטורים המתארים את חייו של בודהה. נוי נוי הסבירה שאחד הבודהות נראה בעל סבר פנים קשוחות כשעומדים סמוך אליו ואילו כשמביטים בו מרחוק, מתוך הכניסה של פשוטי העם, הוא נראה צוחק. כמובן שכולנו פנינו לכאן ולכאן כדי לבדוק את הסיפור שהתברר כנכון ומדהים.

 לאחר מספר ימים עזבנו את באגאן ופנינו לאגם "אינלה" ואחר כך ל"יאנגון", העיר הגדולה במדינה ששימשה עד לא מזמן הבירה, עליהם אכתוב בפוסט הבא.

אלה: חופים, צלילות וחברים – חוויות מדרום תאילנד

מקמבודיה חזרנו לתאילנד, שהייתה התחנה הראשונה שלנו בטיול.

באוטובוס מקומי

נחתנו בבנגקוק רק שהפעם התמקמנו בחלק המודרני יותר של העיר ולא בקוואסאן. בנגקוק היא העיר הכי מודרנית שהיינו בה בטיול – יש בה תחבורה ציבורית מפותחת, קניונים גדולים, מגדלים גבוהים, מלונות שווים, הרבה אוכל מערבי… היינו די מרוצים מהמלון.ישנו בחדר מעונות לארבעה עם מקלחות משותפות והיה די פשוט, אבל נחמד מאוד. החלטנו להישאר בבנגקוק עוד כמה ימים.

ביום הראשון הלכנו לפארק "לומפיני" שהוא פארק מאוד גדול ונחמד בבנגקוק. במרכזו יש אגם ומה שהכי מאפיין את הפארק הוא הלטאות כוח (לטאות גדולות) שחיות בו. אנחנו זכינו לראות קרב מבטים בין חתול אחד לבין לטאה. בפארק היה שיעור ארובי פתוח וחינמי לקהל הרחב. היו שם עשרות נשים וגברים שרקדו למוזיקה ולבסוף גם אמא הצטרפה. ראינו גם הרבה מאוד רצים בפארק. היה בחור אחד שרץ ואז ראה את הפסל של המלך שניצב שם. הוא עצר קד קידה והמשיך בדרכו. זה היה מוזר.

למחרת החלטנו לעשות יום מיוחד "יום בנים" ו"יום בנות". אבא לקח את הראל ל"בורגר קינג" ולאחר כך לחדר מציאות מדומה מגניב. הם דיווחו שהיה מאד כיף. אני ואמא ראינו שיש בית קפה מומלץ שנקרא "האסקי קפה". יש שם הרבה כלבי האסקי חמודים שאפשר להאכיל, ללטף ולפנק. אז החלטנו שהולכים לשם. צעדנו ברגל לתחנה, עלינו על הרכבת ולאחר כמה תחנות היינו צריכים להחליף רכבת, אבל פספסנו אותה אז חיכינו לרכבת הבאה. לאחר שהיא הגיעה עלינו עליה עד לתחנה הקרובה ביותר לבית קפה ואחר כך לקחנו טוק טוק עד לבית הקפה. סוף סוף הגענו!

עמדנו להיכנס כשלפתע אישה עצרה אותנו והסבירה לנו שלפני כמה חודשים הגיע לבית הקפה ילד בגיל שלי, הוא ראה את אחד הכלבים והתחיל להיכנס לפאניקה, לצרוח ולבכות. הכלבים כל כך נבהלו שאחד מהם נשך אותו ובגלל זה מאז הכניסה מותרת מגיל חמש עשרה! ניסינו להסביר שעברנו דרך ארוכה כדי להגיע ושאני לא מפחדת מכלבים ושגיל חמש עשרה זה ממש מוגזם. אבל היא לא הסכימה.

הלכנו מבואסת לשתות שוקו במרכז מסחרי קטן שהיה ליד וחיפשנו באינטרנט מה כדי לעשות באזור אבל כל מה שמצאנו היה או סגור או יקר מדי או רחוק מדי. כדי לא להיות לגמרי מאוכזבת מיום הכייף החלטנו לחזור לבית הקפה חד-קרן שביקרנו בו גם בפעם הקודמת. בזה הסתיים היום "כיף" שלנו. 

יום לאחר מכן הלכנו לתערוכת ה"ביאנלה", תערוכת אומנות מפורסמת שמתקיימת כל שנה במדינה אחרת. היו שם כל מיני מוצגים מגניבים כמו מאות סלי כביסה צבעוניים תלויים מהתקרה, קשה להסביר תראו בתמונה:

הראל ואני איפשהו בפנים

היה שם גם חדר קטנטן וחשוך שיוצר את האשליה כאילו הוא הרבה יותר גדול ממה שהוא. בחדר יש תא זכוכית מתחת לרצפה. הקירות של התא היו ממראה וזה יצר אשליה שנורא עמוק ושאנחנו יכולים ליפול. היו שם גם עוד כל מיני מוצגים מגניבים שבחרתי לא להראות כדי שהפוסט לא יצא ארוך מדי…

איי דרום תאילנד

וזהו עזבנו את בנגקוק ומשם המשכנו דרומה לאיים. התחלנו בעיר חוף שנקראת "קראבי" שם פגשנו את משפחת "לנדא". תומר, הבת שלהם, חברה שלי והיא לומדת איתי בכיתה וההורים של שתינו חברים מאד טובים. יום אחד שטנו ביחד לטיול ימי בחופים המרהיבים באזור. בשלב מסוים אבא צלל עם שנורקל אבל אנחנו החלטנו לא להצטרף כי היו שם מלא קיפודי ים ולא לקחנו את הסיכון לדרוך עליהם… אז פשוט שחינו באזור הפחות עמוק זה שקרוב יותר לחוף וזה היה כיף באותה המידה. טיילנו במשך יום שלם עם סירה ולבסוף הגענו למין חוף קטן כזה שהיה הכי יפה. שחינו שם למים העמוקים וכשצללנו ראינו מלא דגים יפים וגם שוניות ואלמוגים מרהיבים וצבעוניים. לבסוף חזרנו למלון מיום מתיש אך מהנה מאד.

"מכיר פורטנייט?" -"לא, לא שמעתי על זה בחיים"

אנחנו ומשפחת לנדא ישנו באותו מלון. הוא היה מלון ממש טוב, עם בריכה כייפית וחדרים גדולים ומושקעים ואפילו מטבח. אחרי כמה ימים נפרדנו מהם ועברנו לאי גדול בשם קו לנטה, שם השתכנו במלון לא פחות טוב מהקודם ואפילו יותר טוב. גם בו היה מטבח ובריכה גדולה. הצוות היה מאוד נחמד ויעיל (כל הצוות הן נשים מוסלמיות).

מוקטייל בצ'ק אין. לא רע

יום אחד אני ואבא הלכנו לקנות כמה דברים במכולת שהיתה שם ולפתע ראיתי בלילת פנקייק חלומית, הראיתי לאבא וישר קנינו. בכל הבקרים שאחר כך טיגנו פנקייק במטבח שלנו והוא היה טעים כל כך! כמעט כמו הפנקייק של סבתא :). באותו היום שמענו שאפשר להתנדב בבית מחסה לכלבים וחתולים שנמצא באי. לקחנו טוק טוק לשם, התבקשנו לשטוף ידיים לפני הכניסה ולאחר מכן נכנסנו וראינו עשרות חתולים. היה להם הרבה מקום לשחק בו ולכל אחד הייתה מיטה משלו והיה גם ארגז מלא צעצועים. בגדול החתולים נראו מאושרים. הצמידו לנו מדריכה מאנגליה שהסבירה לנו על המקום ובהמשך גם לקחה אותנו לאזור של הכלבים. אי אפשר לגעת בכלבים אבל יש מין מרפסת גדולה למעלה ומשם רואים אותם. המדריכה הסבירה שהבית מחסה הוא די חדש והכלבים פה עברו התעללות עד שהגיעו לפה ולכן הם צריכים להתרגל למקום. הכלבים היו מקסימים אחד אחד, והמדריכה סיפרה שגם את החתולים וגם את הכלבים אפשר לאמץ ואפילו שולחים אותם לאימוץ בחו"ל. היא סיפרה לנו שהיא גדלה כל ילדותה עם כלבים כי העבודה של ההורים שלה הייתה לגדל כלבים גזעיים והיא בהחלט לא מתגאה בזה (כלבים גזעיים הם כלבים חזקים, גדולים, חמודים או יפים ולכן הרבה אנשים מעדיפים לקנות כלב גזעי ויפה מאשר לאמץ כלב מעורב ואומלל). היא גם סיפרה שלפני חודשיים היא הגיעה לבית מחסה כתיירת והיא פשוט נשארה שם בספונטניות כי היא כל כך אהבה את המקום ועכשיו היא המדריכה הראשית שם. יצאנו מהבית מחסה, לא לפני שהשארנו תרומה מכובדת בקופה. כל מי שמבקר בקולנטה צריך ללכת לשם. מומלץ ביותר!

שנורקלים, מערה וחוף סודי

ביום האחרון בקו לנטה יצאנו בסירה גדולה עם עוד קבוצת מטיילים לטיול שנורקלינג. עצרנו בכל מיני חופים שאפשר לשנרקל בהם ואפילו שחינו בתוך מערה חשוכה כדי להגיע לחוף סודי ויפה. צבע המים היה מיוחד ויפה כל כך והשילוב שלו עם הצוקים הירוקים היה עוצר נשימה. הראל לא רצה לעשות שנורקלינג אז הוא סתם שחה, אבל אני שנרקלתי וזה היה כל כך כיף! כל כך הרבה דגים מכל הסוגים הגדלים והצבעים. ראינו שם להקות ענק. הדגים שחו לידנו ובכלל לא התרגשו ממנו. הייתי יכולה לגעת בהם, ובאמת נגעתי או יותר נכון הם נגעו בי. ללא ספק אחד הימים הכי כיפיים בטיול הזה!

הג'ונגל בקאו סוק

מקו לנטה נסענו שעתיים במיני ואן לשמורה שנקראת "קאו סוק". ישנו צמוד לשמורה בתוך ג'ונגל. אני ואמא ישנו בבונגלו קטן, שהיה בו רק מקום למיטה, למקלחת ולשירותים. ואבא והראל אותו הדבר. מה שכן הייתה שם ארוחת בוקר כל כך טעימה: פנקייק אחד ענק ועבה שתפס את כל הצלחת. אני נזכרת בו ורוצה לאכול אותו שוב. קאו סוק הוא כפר שבמרכזו רחוב אחד מלא מסעדות וחנויות. לשמחתנו, היה שם גם אוכל מערבי. באחד מהימים שם נסענו עם עוד קבוצה לסיור מודרך על סירה באגם גדול ומרשים שנמצא בצד השני של השמורה. עצרנו לאכול צהריים וגילינו בית מלון שצף על המים והיה נראה ממש מגניב. עשינו שם גם קיאקים וחתרנו הרבה אבל בעיקר נחנו ונהנו מהנוף וגם צילמנו קצת:

מלון צף

המדריך סיפר אגב שעומק המים הוא חמישים מטר ושיש שם דגים ששוקלים 200 קילו, קראתם נכון!

למחרת בצהריים ארזנו הכול ונסענו לתחנת הרכבת, שם עלינו על רכבת לילית חזרה לבנגקוק. נסענו בה במשך 12 שעות ושרדנו בזכות ממתקים והסרט "שודדי הקאריביים". זו הפעם השלישית שלנו ברכבת לילה והיא הייתה בדיוק כמו שזכרתי: "לא כל כך נורא". אחרי לילה בבנגקוק המשכנו לשדה התעופה ממנו טסנו במשך שעה וחצי ל…….מיאנמר! ארץ חדשה שהשם הקודם שלה היה בורמה.

מיאנמר

נחתנו בעיר מנדלי וגילינו שלחלק מהנשים הפנים צבועות באבקה צהבהבה ושלהרבה גברים פה יש שיניים אדומות. מתברר שהגברים לועסים סם כזה שנותן להם אנרגיה, אבל גם צובע את השיניים שלהם בצבע דם וזה ממש מפחיד. רואים הרבה שלוליות אדומות על המדרכות והכבישים וזה בגלל שאת הסם הזה צריך לירוק כל כמה דקות. זה ממש מגעיל. אבל הגברים פה לובשים חצאיות וזה דווקא מוצא חן בעיניי. זה קשור לתרבות שלהם.

לאורך כל הטיול המקומיים התלהבו מאתנו, אבל במיאנמר אני והראל ממש סלבס. בגלל שלא מטיילים פה הרבה אנשים מערביים ובטח לא משפחות עם ילדים, המקומיים ממש מופתעים מאתנו. המיאנמרים אנשים מאד חייכנים, והבנות בקבלה של המלון במנדלי כל הזמן מחייכות או שואלות אותי מה שלומי ואומרות שהשיער שלי יפה. נחמד להיות סלב 🙂

אפילו נזירים מצלמים אותנו!

דרך אגב, מיאנמר בכלל לא הייתה בתוכנית של הטיול, אבל כל אחד שפגשנו וטייל בה המליץ בחום לכן החלטנו בספונטניות להגיע גם אליה. הבעיה במדינה הזו שהרחובות בה לא מסודרים, הריח רע ויש הרבה עוני. כרגע מיאנמר לא עשתה עליי רושם טוב כל כך, אבל יש לנו עוד שבועיים פה אז אני לא פוסלת.

להתראות איי דרום תאילנד, שלום מיאנמר!

נעמה: למרות העבר הקמבודים אופטימיים ואדיבים

נפרדנו מווייטנאם אחרי חודשיים והמשכנו לטייל עם סבתא טובה, סבתא עמירה וסבא רמי. הפעם חצינו את הגבול בשייט על נהר המקונג, מערבה לקמבודיה. הנהר מגיע עד פנום פן, בירת קמבודיה, ומיד כשירדנו מהסירה זיהינו טוקטוקים בכל פינה, מחזה אופייני ביותר למדינה. כמובן שראינו טוקטוקים בעבר, אבל בקמבודיה זו צורת התחבורה הנוחה, הכייפית והזולה ביותר. פשוט יוצאים לרחוב ומיד מזהים שניים-שלושה נהגים שמזדרזים להזדקף מתנוחת הערסל שלהם, מתנתקים מהטלפון וניגשים בשמחה ללקוח הפוטנציאלי. הנסיעה עצמה, אם היא לא ארוכה, היא חוויה נעימה ומעניינת כי היא מאפשרת לנוסעים להרגיש את הרחוב, כולל הרוח, הריחות והקולות. כל הנהגים שנסענו איתם היו סימפטיים מאוד ואפילו המו"מ בנוגע לגובה התשלום נעשה בחיוך. בדיעבד גיליתי שככה זה אצל הקמבודים. אנשים פשוטים וחייכנים.

בפנום פן שהינו פחות מיממה, מה שלא הפריע לנהג שלנו לנסות ולשכנע אותנו לבקר בשתי האטרקציות הכי "פופולריות" בעיר: בית הסוהר "טואול סלנג" ו"שדות הקטל". בראשון אנשי הקמר רוז' האכזריים כלאו ועינו מתנגדים ובשני רצחו אותם. עשר דקות בקמבודיה וכבר נחשפים לעבר הלא כל כך רחוק והטראגי שלה. משטר הקמר רוז' רצח בשנות השבעים כשני מיליון איש, רבע מאזרחי המדינה דאז! וזה בלתי נתפס איך האנשים פה עדיין ידידותיים ואופטימיים.

משפחת המלוכה וראש הממשלה

בימים הראשונים לנו במלון משפחתי מקסים והתיידדנו בקלות עם הבעלים והצוות שהיו אדיבים במיוחד. כנראה שהקמבודים מטבעם, אם אפשר להכליל, אנשים נעימים מאוד ושרותיים במיוחד. את הקבלה במלון מעטרות שלוש תמונות גדולות: מלך קמבודיה הנוכחי, אמו המלכה וראש הממשלה. משיחות עם בעלי המלון הבנו שראש הממשלה הוציא חוק לפיו כל עסק חייב להציב את שלוש התמונות הללו. להערכתי, אם אתבקש (רוצים?), אוכל עכשיו לצייר קלסתרון לא רע של שלושתם.

שאלנו את הצוות על הקשר של העם הקמבודי למלך ועל הפוליטיקה המקומית וזכינו לחיוכים של מבוכה. מהתשובות שניתנו בקול שקט למדנו שהמלך הקודם היה אהוב ומוערך על ידי עמו, אולם בנו משמש למעשה חותמת גומי לכל החלטה שמקבל ראש הממשלה. ראש הממשלה הזה, הון סן, נמצא בשלטון כבר מעל שלושים שנה ובבחירות האחרונות ניצח לאחר שהצליח להוציא מחוץ לחוק את האופוזיציה תוך שימוש, ולא בפעם הראשונה, באלימות ובהפחדות. עוד לחשו לנו שהאיש אדם עשיר מאוד, בעל נכסים רבים וקשרים בסין. בהמשך הטיול בקמבודיה שמענו יותר מפעם אחת על פלישה מסיבית של בעלי עסקים סינים ורכישה מקיפה של נכסים על ידם. לא מן הנמנע שראש הממשלה פשוט מוכר את המדינה לכל המרבה במחיר כאילו היא שייכת לו.

ווט אבוט אנגקור ווט?

כמעט כל המטיילים בקמבודיה, כולל אנחנו, מגיעים אליה לשם ביקור ב"אנגקור ווט". מדובר בשרידים מרשימים של מעל אלף מקדשים בודהיסטים והינדואיסטיים שנבנו החל מהמאה התשיעית באנגקור, הבירה של האימפריה הקמרית (קמבודית). חלק מהמקדשים נבלעו על ידי ג'ונגל עבות ואחד מהם נחשף לרבים במערב הודות לעובדה שבו צולם הסרט "טומב ריידר".

נשות המשפחה על רקע טה פרום. חפשו את אנג'לינה…

אנגקור ווט

אקסקיוז מי, קן יו תק א פיקטר אוף אס?

הביקור שלנו במקום כלל סיור עם מדריך בשלושה מוקדים: ה"אנגקור ווט" עצמו, המתחם המפואר והגדול שבין המקדשים על המבנים הרבים וגילופי האבן המפורטים שבו, צפייה בשקיעה מראש "מקדש באיון" בעל עשרות הפרצופים וביקור ב"טה פרום" (ע"ע טומב ריידר). מקדשי האנגקור הוכרזו על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמי והם אכן מרשימים ביותר בגודלם, בייחודם ובשל הטבע המרהיב הסובב אותם. אף על פי כן, אם תקראו בין השורות ותחשדו שלא התעלפתי, זה יהיה נכון… אני חושבת שהסוד טמון במדריך טוב, התאמצו לחפש כזה!

כמה מפרצופי הענק בבאיון

תופסים מקום לתצפית על השקיעה

הזוית המעניינת יותר של השקיעה במקדש

עם תום הביקור במקדשים הגיע גם סוף הטיול של ההורים וחזרתם לארץ. הבילוי איתם היה כייף גדול ואנחנו כל כך שמחים שחצו חצי כדור לבקר אותנו (תודה!).

שורצים בסיאם ריפ

אז איך עוד בילינו בסיאם ריפ? יצאנו לבילוי משפחתי באולם קולנוע בייתי, שרצנו בבריכה של המלון, ביקרנו בעוד מוזיאון תלת מימד (גדול ומרשים אפילו יותר מהמוזיאון בצ'אנג מאי), קפצנו ל-Pub Street הצבעוני וההומה, שם אכלנו ארוחת ערב יקרה מדי ולא טעימה מספיק, וישבנו ללמוד עם הילדים בבית קפה מערבי מפנק. אהה וגם הספקתי קצת לעבוד תוך שאני מכרסמת בהנאה קרואסון, שריד מבורך של השלטון הצרפתי בקמבודיה, וסביבי משוטט מלצר שהורג זבובים בעזרת מטקה חשמלית. שרותיים ביותר. אמרתי, לא?

מחכים לסרט

בית הקפה המומלץ. נקרא כמובן 5F

רחוב הפאבים

ככה הוא קורא הכי טוב…

בבית המלון השני אליו עברנו פגשנו את הבעלים שהיה מאוד ידידותי וסיפר בשמחה על ביקורו בתל אביב. מדובר באיטלקי שהצליח מאוד בתחום היהלומים במילאנו אבל החליט להחליף את החיים בגרסה רגועה הרבה יותר. פאבלו סיפר לנו על החוויות המעניינות שלו עם הקמבודים, כמעסיק וכתושב, וכן על המעורבות הגבוהה מדי, לטעמו, של עמותות בינלאומיות במדינה. מתברר שרק בסיאם ריפ פועלות יותר מאלפיים עמותות! ואכן במקומות רבים בעיר ראינו פרסומים ובתי עסק של עמותות מערביות שמסייעות לצעירים קמבודים לקבל השכלה ולרכוש מקצוע (כמו למשל הקרקס הנהדר שצפינו בו וכלל את בוגרי בית הספר לקרקס שמלמד צעירים עניים את המקצוע) או עמותות התומכות בנפגעי המוקשים ובנכים אחרים (כמו עמותה המכשירה עיוורים להפוך למעסים מקצועיים).

מנמנם במלון

לשמחתנו, פאבלו שלח אותנו לאכול במסעדה מקומית קרובה וזולה שהפכה למועדפת עלינו. מגיעים עליה לאחר חמש דקות של הליכה בלבד: יוצאים מהמלון שמאלה, עוברים על פני האישה שמכינה וופלים על גחלים אבל הם לא טעימים כי הם מבוססים על קוקוס, ממשיכים אחרי החבורה שכל פעם מחדש מצביעה בהתלהבות על התלתלים של הילדים, מתפתים לא לעצור בדוכן הקפה האיטלקי מימין, ממשיכים עד שעובר ריח הדגים החזק ואז, כשמסתיים עשן הצלייה מהשוק המקומי, מגיעים ל"קרומבה" הנהדרת. ממליצה בחום על התבשיל המקומי של חזה עוף קצוץ המעורבב בבשר חציל וכמובן על השניצל הכי טעים שאכלנו במזרח (והוא בכלל לא ידע שהוא כזה). השניצל מוגש לצד מטבל מדהים שמורכב, להפתעתי הרבה, בסך הכול מליים, ממלח ומפלפל שחור קמפוטי (מהעיירה קמפוט בדרום קמבודיה)! אל תטעו כמוני, ואל תוותרו על רכישה של פלפל מקמפוט, אם אתם באזור. לא לחינם הוא נחשב לפלפל המשובח ביותר בעולם.

השניצל בקרומבה עם מטבל הפלפל הקמפוטי!

מקלחת ביתית בחצר

דוכן קפה בדרך לשוק

העיירה קמפוט

מסיאם ריפ המשכנו לקמפוט המדוברת, באמצעות אוטובוס סליפר עם חידוש: מיטות זוגיות! קמפוט נראתה לנו די עלובה ואת הלילה הראשון העברנו במלון די מעופש, ללא מזגן, אבל עם המון יתושים. ומטבח. בחרנו בו בגלל המטבח ובמטרה לסיים את שק האוכל שקיבלנו מישראל. כל הקוסקוס והפתיתים בו הכבידו במוצ'ילות ולא היתה לנו כל כוונה לזרוק אותם. אז בישלנו קוסקוס, קצצנו סלט ירקות ישראלי והתפללנו שלא יהיה חם יותר בלילה. עבר בסדר.

למחרת קיבלנו החלטה קריטית. בחרנו לשלם כפול ולעבור למלון מומלץ הממוקם על הנהר וכולל בתי עץ יפים, מסעדה ולא מעט בעלי חיים (כמה עיזים, המון חתולים וכלבים, וצפרדעים בכל מקום). למלון, שהוא למעשה כפר נופש, הגיעו ממש במקרה גם משפחת מיירוז ומשפחת פורבין! נהנינו מאוד, סוף סוף, לדבר בעברית עם מבוגרים אחרים, ולצפות בילדים מתעסקים פחות במסכים ויותר בקפיצות לנהר ובמשחקים השונים שהמלון הציע.

מי מפנק את מי?

מתמחים בכדורגל שולחן

גם ללמוד צריך

עם משפחות פורבין ומיירוז

הימים הבאים עברו בכייף וכללו רכיבה על אופניים, שחייה בנהר, שתיית שייקים על הדק, שיעורים ולימודים ברקע הנהר, ואפילו שיעורי יוגה בסטודיו במרכז העיירה. לי הספיק שיעור אחד, אבל לאור ולשאר החברים היה ממש מרץ ליותר. באחד הימים, כשמפלס השייקים הגיע לסף מסוים, הוחלט לעשות קצת יותר אז שכרנו מיני ון ויצאנו לטיול בפארק בוקור. ביקרנו בבודהה שבראש ההר והמשכנו לעיירת רפאים הכוללת כמה מבנים נטושים שהיו בעבר בתי נופש של צרפתים עשירים, כנסייה מרשימה ואפילו קזינו. הנוף באזור מרהיב וגם מזג האוויר הקריר הוסיף לכייף. גם שם חזינו בנהירה הסינית שהתבטאה במרכז מסחרי גדול השייך לסינים ומוכר מוצרים ושרותים סיניים ל…סינים.

על רקע הכנסייה הנטושה

זהו, הסתיימו להם שלושה שבועות בקמבודיה הנהדרת. עלינו לרכבת לפנום פן ומשם למטוס לבנגקוק.

חיישנים מערביים

חוזרים לפנום פן

יש לי תחושה שלא סיימתי את הרומן עם קמבודיה. התאהבתי באנשים היפים והנהדרים הללו, שמגיע להם הרבה יותר ממה שהם זוכים לו. אני עוד אחזור.

הראל: שייט על נהר המקונג

אחרי סייגון, שם נפגשנו עם סבתא טובה, סבתא עמירה וסבא רמי נסענו עם כולם לעיר קנת'ו (Can Tho). זוהי עיר ויטנאמית שנמצאת ליד הדלתה של נהר המקונג (מי שלא יודע מה זה דלתה הנה קישור). המקונג הוא נהר ממש גדול שזורם בסין, בורמה, לאוס, תאילנד, קמבודיה ונשפך לים בדרום ויטנאם. המים בו חומים ויש עליו הרבה תנועה של סירות. הרבה מאוד אנשים גרים ליד הנהר כי האדמה שלידו מאוד פורייה. חלק מהמשפחות גרות בצד אחד שלו והילדים חוצים את הנהר עם סירה כל יום לבית הספר.

הנסיעה לקנת'ו הייתה די ארוכה והסיבה שנסענו לשם היתה לשוט על המקונג ולבקר בכל מיני מקומות באזור. למדריך שלנו קראו יאן. הוא היה ממש נחמד. עלינו איתו על סירה ושטנו איתו במשך יומיים.

בעל הסירה משיט אותה כשהוא מתנודד על ערסל

ביום הראשון ביקרנו בכמה מקומות:

מפעל לבנים

ראינו איך מכינים מחימר לבנה וראינו תנור ענק. אמרו לנו שלתוך תנור אחד מכניסים מאה אלף לבנים יחד. בתנור הלבנים מתקשות במשך כמה ימים. ראינו גם שהקליפה של האורז משמשת כחומר בערה לאש של התנור. אחרי שהקליפה נשרפת היא נמכרת כדשן. זה בעצם מחזור או מעגל קסמים: קליפת האורז חוזרת לאדמה ממנה יוצא שוב אורז. במפעל ראינו גברים ונשים עובדים יחד. זאת נראית עבודה קשה מאוד.

שופכים לתנור את חומר הבעירה

מפנים את הלבנים מהתנור לאחר שהתקררו

מעמיסים את הלבנים על הגב ומעבירים לסירה

חוות דגים

אחרי ששטנו עוד כעשרים דקות הגענו למתחם עם כמה בתים צפים שצמודות אליהם רשתות גדולות שנמצאות במים. בכל רשת יש דגים מסוג אחר או מגודל אחר. נתנו לנו להאכיל אותם וזה היה ממש מגניב. הקטע שבהתחלה לא רואים הרבה דגים במים, אבל כשזורקים אוכל כל הדגים מסתערים ורואים פתאום עשרות דגים צפופים. אחר כך נתנו לי מקל קשור לחוט שעליו עכביש מת. אמרו לי להחזיק את המקל מעל גיגית ובה דגים. ברגע שהדגים זיהו את העכביש מעליהם הם ירקו עליו מים בצורה מאוד מדויקת. לדגים האלה קוראים "דגים טורפים" והם משפריצים מים על הטרף שמתנתק בגלל זה מהקורים ונופל אליהם. בסוף דג לבן אחד קפץ קפיצה מטורפת, תפס את העכביש ואכל אותו.

סבתא טובה על רקע חוות הדגים

דגים מעופפים

הגענו לחווה שנמצאת ביבשה ושם ראינו הרבה דגים שנראו רגילים. אחרי שזרקו להם אוכל הם קפצו קפיצה ענקית בבת אחת וניסו לתפוס את האוכל באוויר. זה היה מגניב.

לוטוס הפיל

בדרך חזרה ראינו על המים כמה פרחי לוטוס עם עלים ענקיים. קוראים לזן הזה "לוטוס הפיל" כי הוא מאוד גדול. אמרו לנו שאנשים יכולים לעמוד עליהם.

בסוף היום הלכנו לאכול ארוחה ויטנאמית אצל משפחה מקומית (אלה ואני אכלנו KFC שקנינו לפני הטיול).

ביום השני היינו אמורים לצאת ממש מוקדם אבל בגלל גשם חזק יצאנו יותר מאוחר. ביום זה ביקרנו בעוד כמה מקומות:

מטע קקאו

ביקרנו במטע משפחתי והראו לנו איך נראים הפולים, איך עושים שוקולד ואיך מפרידים בין השוקולד לחמאת השוקולד (ממנה עושים שוקולד לבן). טעמנו שוקולד שהיה מאה אחוז מריר. קיבלנו גם שוקו טעים.

סבתא עמירה וסבא רמי עם אלה. ברקע פירות הקקאו

מפעל לאיטריות אורז

בהתחלה מערבבים אורז וטפיוקה, אחר כך שופכים קצת מהבלילה למחבת גדולה, משטחים אותה ואז הופכים בשיטה מצחיקה. בשלב הבא מניחים את הדפים לייבוש ולבסוף בעזרת מכונה חותכים לרצועות דקות = איטריות ומכניסים לשקיות.

השוק הצף

התחנה האחרונה היתה השוק הצף שהיה ממש מגניב. כל דוכן הוא בעצם סירה ובכל סירה נמכרו ירקות ופירות שונים כמו דלעת, כרובית, אבטיח, קוקוס, מנגו, בטטה והרבה אננס. בכל סירה היה עמוד גבוה ועליו תקעו דוגמה מהמוצר שהם מוכרים כדי להראות למרחוק מה הסחורה שלהם. הם מכרו בעיקר לאנשים שקנו בכמות גדולה כדי למקור בכפר שלהם. וגיליתי משהו לגבי אננס: תמיד ראיתי אננס חתוך בצורת ספירלה וחשבתי שזה ליופי ואז גיליתי שחותכים את זה ככה כדי להוציא את הגרעינים השחורים מהאננס.

ספינה מלאה בקוקוסים למכירה

"קיוסק" צף

בסוף הסיור בשוק יצאנו לשייט מייגע ביובלים ותעלות צרות עד המקום בו חיכו לנו המוניות. אבא, סבא, סבתא וסבתא נסעו למלון לנוח ואמא, אלה ואני נסעו ל-KFC לאכול.

חזרנו עייפים אך מרוצים

לפי דעתי היה טיול מגניב. ממליץ.

אלה: בית קפה חתולים בדאלאת

בעיר דאלאת שבמרכז ויטנאם נשארנו יותר זמן מהמתוכנן. אחת הסיבות להחלטה הזאתי היא בית קפה מקסים של חתולים שגילינו ממש מול המלון שלנו. היינו בטיול כבר בכמה כאלה, אבל הם לא היו טובים. בחלקם האוכל לא היה טוב, בחלקם החתולים היו פחדנים או שבחלקם החתולים נשכו ועוד אלף סיבות שהרסו את החוויה. אבל בבית קפה בדאלאת הכול היה מושלם. החתולים היו נחמדים וכולם מאוד אהבו ליטופים. את המקום ניהלו זוג צרפתי צעיר ונחמד וככה הבנו למה קוראים למקום "נגיעה צרפתית".

הם סיפרו לנו שבמקור הם פתחו בית קפה קטן ורגיל, בלי חתולים. עד שיום אחד ראה הבחור גור חתולים נטוש, הוא לקח אותו הביתה והם טיפלו בו. לאט לאט המשפחה התרחבה והיום יש בבית הקפה ששה חתולים. הגור הקטן כבר בן שבע ובכלל לא גור, אבל הוא מאוד חמוד. בכל פעם שישבתי הוא נשכב עליי. לי זה היה נוח ונהניתי ללטף אותו. היום יש שלושה גורים ושלושה חתולים מבוגרים יותר.

אתחיל בגורים. יש שתי אחיות: אחת לבנה ואחת חצי אפורה חצי לבנה. הלבנה היא בלי ספק הכי יפה, הפרווה הלבנה שלה מהממת וצבע העיניים שלה הוא לא אחיד, עין אחת כחולה ועין אחת צהובה. אחותה יפה וחמודה שנרדמת במהירות בכל מקום שתשים אותה.

הגור השלישי הוא שחור. והוא הכי חמוד והכי מיוחד. הוא חתול סקוטי שזה זן נדיר. ומה שמאפיין את הזן הזה זה שהאוזניים שלהם מקופלות כמו אוזניים של כלב וזה כל כך חמוד!!!! פעם אחת שניים מהגורים נרדמו עליי הייתי חייבת לצלם את זה:

יש חתול אחד אפור יפה בן חמש. הוא הכי אנרגטי והכי שובב. הוא כל הזמן רץ ומקפץ ומשחק. פעם אחת סופי (הצרפתייה) הביאה לי להשתמש במכשיר קטן שמקרין קרן אור אחת אדומה. החתולים מנסים כל הזמן לתפוס אותה בזמן שאני יכולה להזיז אותה. החתול האפור הכי התלהב ממנה וגם אחרי שעה הוא לא וויתר והמשיך לנסות. סופי אומרת שבמשך כל היום הוא מוציא אנרגיות ואז בלילה הוא ישן הכי טוב כדי לאגור אנרגיות למחר.

בנוסף יש עוד חתול בן שש והצבעים על פרוותו הם הכי מגוונים, כתום, לבן, אפור… הוא בעיקר אוהב לנמנם. ואלו כל ששת החתולים.

באיזשהו שלב למשפחה שלי נמאס מהבית קפה אז הם הביאו לי כסף והלכו לאכול ארוחת בוקר במסעדה בהמשך הרחוב בזמן שאני נשארתי בבית הקפה. הצרפתים כבר הכירו אותי ואני הכרתי אותם, תמיד הזמנתי את אותה המנה: קרפ נוטלה עם קצפת ושוקולד אם אנד אם (נשמע בריא, אני יודעת), מאוד מומלץ!

בית הקפה מאוד מוצלח כי האוכל טוב, המארחים נחמדים והחתולים חמודים. אחרי שהגעתי כל בוקר כמעט במשך שבוע החתולים כבר זיהו אותי. היה לי קשה להיפרד מהם, מזל שיש תמונות 🙂 

נעמה: דאלאת – נעמת לי מאוד!

עזבנו את הויאן ועלינו שוב לסליפר (אוטובוס שינה) והפעם דרומה לדאלאת, עיר די קטנה במרכז ויטנאם. העיר ממוקמת בגובה של 1,500 מטרים ולכן מזג האוויר בה קריר בהשוואה לשאר המדינה (למעט סאפה).

דאלאת נחשבת לאתר נופש פופולארי ורומנטי בקרב הויטנאמים ורבים מגיעים אליה להתחתן או לבלות ירח דבש.

בעיר ובסביבתה יש לא מעט אתרים ואטרקציות למטיילים ואנחנו ביקרנו בחלק ניכר מהם. המלון המפנק והזול שלנו (Tea Leaf Hotel) גם הוא אחראי לעובדה שנשארנו בעיר יותר משבוע.

אחת האטרקציות ששמענו עליה ממשפחות מטיילות רבות היא פארק חבלים וביקרנו בו מיד בהתחלה. המקום מתוחזק, הצוות מקצועי ואני רגועה. טיפסנו את כל המסלולים שמתאימים לנו וכשאלה ואור המשיכו בהתלהבות לקשים ולגבוהים יותר, בלי לשים לב, הצטרפתי אליהם. האמת? אומגה גבוהה וארוכה מפחידה רק בפעם הראשונה. בפעם השנייה והשלישית זה כייף ואחר כך זה אפילו משעמם.

 

בהמשך הביקור פנינו לאתר הסמוך ושם עלינו על מגלשות הרים מגניבות במיוחד שטסות במהירות לרגלי ההר. זה היה מסלול די ארוך שכלל סיבובים חדים ועצים צפופים ובסופו מגיעים ל"מפלי דתנלה" היפהפיים. תרשמו לעצמכם: מומלץ!

למחרת, בשיטוט של הבוקר, נתקלנו בכמה חתולים חמודים מציצים מבית קפה קטן. מרגע זה אלה חתמה שם קבע ותכתוב על זה פוסט נפרד.

גם ב"בית המשוגע" ביקרנו. מדובר במתחם ובו כמה בתים מחוברים שכולם מעוצבים בצורה יוצאת דופן. החללים והסולמות השונים נראים כמו תפאורה של סרט פנטזיה. המקום תוכנן על ידי אדריכלית אקסצנטרית והשיטוט בו הוא באחריות המבקרים, וכולל טיפוס במדרגות לולייניות, כמעט ללא מעקה, מעל אחד מגגות המבנים. אגב, המקום מתפקד גם כמלון ואפשר לישון בחלק מהחדרים.

כמובן שלקחנו את הילדים גם ל"בר המבוך", קפה-בר שהכניסה אליו רגילה לגמרי, אבל מאחוריה נבנה מסלול די חשוך ופתלתל שעולה ויורד קומות. הלקוחות מצופים לרכוש משקה, לשוטט במסלול ולבחור את אחת מפינות הישיבה החבויות. בשעות אחר הצהריים בהן הגענו המקום היה די נטוש והצלחנו כמעט ללכת לאיבוד. כמה פעמים. כשכבר חשבנו שעברנו בכל המפלסים הוליכה אותנו אחת המלצריות למעבר חבוי שבסופו גן ירוק ויפהפה. היה מגניב!

בשלב מסוים החלטנו לצאת לסיור מחוץ לעיר. מטיילים רבים שוכרים "איזי ריידרס" (במקור בוגרי מלחמת ויטנאם) שמרכיבים אותם על אופנועים ומטיילים איתם במקומות השונים, כולם אתרים כבר די מוכרים. אנחנו הלכנו על משהו יותר פשוט. וזול (כמובן): שכרנו מכונית עם נהג ובנינו סיור מתומצת במסגרתו הודענו לנהג לאן אנחנו רוצים להגיע ולאן לא. זה מה שיצא:

מטע קפה וטעימה מ"קפה סמורים". פולי הקפה מאזור זה נבלעים על ידי סמורים מזן מיוחד שמגדלים במקום. לאחר שהם יוצאים דרך הטבע, הם עוברים (הפולים. לא הסמורים) שטיפה רצינית, קילוף וקלייה. בתום התהליך טוחנים ומכינים מהם קפה. רוצה לומר "חרא קפה" אבל הוא היה דווקא די טעים. הטענה היא שהשהות של הפולים במערכת העיכול של הסמורים משפרת את איכותו. המוכרים טוענים שהיא גם משפרת את המחיר…

ביקרנו גם ב"מפלי הפיל" שהיו מרשימים וירדנו במסלול חלקלק עד למרגלותיהם ועד שלא יכולנו לסבול את הרסיסים. ואת ריח הביוב. המקומיים לא מצליחים לשמור על המקום וכנראה שעוברים בנהר גם מי שפכים. מודעות לסביבה נקייה עוד לא נהייתה פה טרנד. המשכנו לפגודה הסמוכה שלא חידשה לנו הרבה, אבל אהבנו את הבודהה הצוחק והענק בחצר.

עוד במסלול שלנו היה מבשלה משפחתית ליין אורז (בסאפה קוראים לזה Happy Water) ואחריה חווה קטנה לגידול צרצרים למאכל. בעלת הבית ניגשה אלינו בחיוך עם צלחת דוגמיות, אבל במהלך מהיר שכולו טקט (ברחנו) היא קיבלה את הרושם שאנחנו לא מעוניינים.

מה עוד עשינו בדאלאת? אכלנו כמה דברים טובים (Oz Burgers, Gourmet Burger, One More Coffee), שתינו כמה דברים טובים (סתם, רק קפוצ'ינו ב-One More Coffee, An Cafe) וגם הילדים לא יכלו לנדנד כי מצאנו להם מסעדה קרובה עם עוף מטוגן מוצלח (Hana Chicken). מה שהעיב קצת על הטעם היתה העובדה שכל פעם שהגענו לאכול הערנו את המוכרת (זה אולי לפוסט אחר, אבל הערנו לא מעט מוכרים בויטנאם. ככה זה כנראה שאתה עובד כל היום רצוף).

עוד מקום נחמד, במיוחד לילדים, הוא "עמק האהבה". כשמו כן הוא. גועל נפש. סתם, צוחקת אתכם. העמק הוא בעצם פארק מלא בפרחים ושיחים גזומים בצורה מאוד קפדנית וקיטשית ומקושטים באלמנטים רומנטיים, מה שגורר מאות תמונות סלפי מיותרות. אבל יש בו גם מבוך די גדול ומגניב. כשמיצינו את הצילומים פנינו לצאת וגילינו שביל שפונה לכיוון אחר. המשכנו לצעוד בו עד שמצאנו את עצמנו משקיפים על אגם ענק. מתברר שראינו רק את קצה קצהו של הפארק. שטנו, כמקובל, בסירות הפדלים, עלינו על האוטובוס הפנימי והגענו לחלק נוסף ומרוחק יותר ובו עשרות דגמים קטנים של אתרים מפורסמים מרחבי העולם.

לסיכום, היה לנו נעים במיוחד בדאלאת, למרות שהעיר עצמה, איך לומר את זה, די מכוערת ולמרות שלא יצאנו לטיולים רבים לטבע שסביבה. נהנינו מהאנשים שפגשנו (מקומיים ולא מעט זרים שהשתקעו), מהאוכל המגוון והטעים וממזג האוויר שאפשר לנו להתאוורר זמנית מהלחות והשמש הויטנאמיים.

 

אלה: "וינפרלנד" – לונה פארק מדהים בהויאן

במהלך הטיול הלכנו לכמה פארקי מים, כולם מאוד כיפיים, אבל האמת? אני מעדיפה לונה פארק. כשהגענו להויאן גילינו שיש שלושה לונה פארקים בסביבה, כולם מומלצים. מאוד התלבטנו לאן ללכת ובסוף בחרנו בלונה פארק שנפתח רק לפני ארבעה חודשים ונקרא "וינפרלנד".

יצאנו לשם בהסעה מאורגנת וחינמית (שכמעט פספסנו) וכשהגענו לשם חשבתי רק על דבר אחד "וואו!!!". העיצוב מטורף וכשמתקרבים לכניסה רואים שש ספינות גדולות ואדומות עוגנות על המדרכה. בלילה הן מאירות עם אלפי מנורות קטנות וצבעוניות וזה מהמם.

חלק מהפארק מעוצב בסגנון ישן כולל מכוניות משנות החמישים שהוצבו בו. בגלל שהפארק הוא ענק היו בו מלא בתי קפה, מסעדות, רשתות מזון, חנויות בגדים ומזכרות. באמצע הפארק עבר נחל מלאכותי גדול שחצה את כולו. סביב לנחל היו רחובות מעוצבים בסגנון עתיק, כמו בעיר העתיקה של הויאן, וזה היה מקסים.

מה שהיה הכי מגניב זה שזה לא היה רק לונה פארק! זה היה גם לונה פארק, גם פארק מים גדול, גם ספארי מגניב וגם מתחם ארקייד ענק עם מלא משחקי מחשב כיפיים וחינמיים ולצידו מתחם טרמפולינות כמו אייג'מפ.

בהתחלה התפצלנו. אני ואבא הלכנו לרכבת הרים ואמא והראל פנו לארקייד. ברכבת ההרים היה ממש כייף. אבא ישב איתי בקרון הראשון שני סיבובים ואז נמאס לו ואני המשכתי בקרון הראשון סיבוב נוסף לבד. יצאנו מרכבת ההרים מרוצים והצטרפנו לאמא והראל בארקייד, שם בילינו הרבה זמן. גם בגלל שהיה שם מזגן ובאותו היום היה חם מאוד וגם בגלל שהמשחקים מגניבים ומגוונים ויש כל כך הרבה אפשרויות.

בהמשך אני והראל הלכנו למתחם הטרמפולינות. בכניסה חיכתה לנו עובדת שדרשה מאיתנו לבצע אחריה תרגילי חימום למפרקים לפני שנכנסים. קפצנו שם בטרמפולינות וטבענו בבריכת הספוגים הענקית שהיה ממש קשה לצאת ממנה. לבסוף גם אמא ואבא הצטרפו.

בשלב מסוים אמא והראל הלכו לעשות מסאז' בכורסאות מיוחדות שפוזרו שם, ואני ואבא הלכנו למין מתקן שמסובב אותך 360 מעלות. אבא פחד לעלות עליו אז עשיתי אותו לבד. זה היה קצת מפחיד, אבל ממש כייף. בהמשך עליתי (לבד) לעוד מתקן נחמד שגורם לסחרחורת, ואז הלכנו ארבעתנו למכוניות מתנגשות שהיו הרבה יותר שוות מהארץ. הן היו יותר מהירות וגם יותר חזקות, מה שאומר שגם הפגיעות יותר חזקות. ואפילו שאני בדרך כלל לא אוהבת מכוניות מתנגשות, שם מאוד נהניתי.

כשיצאנו משם היינו כבר נורא רעבים אז אני, אמא והראל הלכנו לאכול במסעדת סושי מצוינת, אחת הטובות שאכלתי בהן. קוראים לה "Little Tokyo" (טוקיו הקטנה). אבא, שלא אוהב סושי, בחר במסעדה אחרת.

כשסיימנו לאכול שכנעתי את אמא לעלות איתי לרכבת ההרים. עשינו אותה פעמיים ביחד ואז עשיתי סיבוב נוסף לבד. לאחר מכן עשיתי שוב את המתקן של ה-360 מעלות.

פתאום הבנו שהספארי נסגר בחמש והיינו חייבים למהר אליו. בדרך אליו לא התאפקנו ונכנסו לארמון גדול ומסקרן שבתוכו יש אולם קולנוע. קיבלנו משקפיים לתלת-מימד וצפינו בסרט מפחיד של מציאות מדומה. היה מגניב כי במהלך הסרט הכיסאות זזו, הרגשנו רוח והשפריצו עלינו מים. הסרט היה באיכות גבוהה. חבל שלא היו להם עוד סרטים.

בהמשך הגענו לספארי שהיה מיוחד: כל המבקרים עולים לסירה ושטים בנחל שסביבו, מאחורי גדר, נמצאות החיות. ראינו אותן מקרוב. היו שם אנטילופות, קנגרו, ג'ירפות, פילים, זברות, קופים, קרנפים, אריות, דובים ולבסוף גם טיגריסים שהיו הכי מרשימים. היה מגניב לראות אותם מקרוב. המדריכה הסבירה שלפעמים החיות מתקרבות ואז אפשר להאכיל אותן. אלינו הן לא התקרבו אז קצת הצטערתי. לא נורא. הספארי הזה קטן יותר מגני חיות אחרים אך מגניב ביותר.

פארק המים עמד להסגר ולכן מיהרנו אליו. נכנסנו לבריכת גלים עם אבובים והיה מאוד מהנה. אבא ואני גם גלשנו במגלשת מים גבוהה ומגניבה. הטיפוס למגלשה לא קל כי עוברים דרך מתחם ענק עם סולמות, גשרים ומדרגות, ובזמן שמטפסים נשפכים דליי מים בגדלים שונים וממקומות שונים. לא הספקנו להגיע לכל המגלשות האחרות בפארק וזה חבל, כי הן היו נראות מאוד מגניבות.

החושך כבר ירד ואמא ואני הלכנו לרכבת הרים אחרת. היא היתה אפילו יותר מהנה מהראשונה. המסלול שלה עובר במנהרות וליד מפלים, ולפעמים בחושך מוחלט. היא היתה גם יותר ארוכה מהקודמת ולכן יותר כייפית. בתום הסיבוב הראשון אמא, שבדרך כלל לא אוהבת רכבות הרים, ביקשה לעשות שוב.

לפארק יש חנות מזכרות נחמדה, בה קנינו להראל ולאבא בגד ים חדש. אני קיבלתי כובע מצחייה אדום ויפה שכתוב עליו "פלמנגו" באנגלית ועכשיו אני חורשת עליו כל הזמן, גם בערב :).

לקראת הסגירה נכנסנו שוב לארקייד ובזמן שאני והראל ירינו ברובוטים וריסקנו אוגרים עם פטיש, אמא ואבא קראו לנו לראות מופע מזרקות מהמם. המופע כולל מוזיקה חזקה ומפתיעה, אש, תאורה צבעונית ובעיקר עשרות מזרקות שעושות צורות מיוחדות ומגיעות לגבהים בלתי אפשריים. המופע נמשך עשרים דקות והוא היה יפהפה. ממליצה בחום להישאר לראות אותו, כל יום בשבע בערב.

הגיע הזמן לארוחת ערב. נכנסנו למסעדה היחידה שנשארה פתוחה, שם אכלתי פסטה ולהפתעתי היתה ממש מעולה. השעה היתה כבר תשע והפארק נסגר אז עלינו להסעה החינמית חזרה למלון, ואני נרדמתי ישר.

היה מאוד כייף בפארק! הדבר היחיד שהיה קצת עצוב הוא שלא היו בו הרבה לקוחות. המקום ענק, מרשים, מושקע ומלא בעובדים אבל אין הרבה מבקרים. אני מניחה שזה ישתפר בהמשך. כמובן שבשבילנו זה היה יתרון גדול כי אף פעם לא עמדנו בתורים!

אין ספק שבחרנו בפארק המוצלח ביותר באזור.

הראל: שבועיים בהויאן

אחרי שעזבנו את סאפה נסענו להאנוי לעוד שני לילות, עד הטיסה שלנו להויאן שבמרכז ויטנאם. הטיסה היתה קצרה, רק שעה. מחוץ לשדה התעופה חיכה לנו נהג שהזמנו ויחד אתו נסענו למלון שנקרא “The Moon Villa” (וילת הירח). לא יכולנו לראות את המלון טוב כי היה חושך אבל ישר ראינו שיש בריכה ושהחדר ממש טוב ומושקע. כשקמנו בבוקר ירדנו לארוחת הבוקר של המלון ואחריה החלפנו לבגדי ים ונכנסנו לבריכה. היא היתה ממש טובה, עמוקה ודי גדולה – בקיצור מושלמת.

בימים הבאים חקרנו את העיר והסתובבנו בה באופניים, בעיקר בעיר העתיקה. זה אזור מיוחד ויפה, מלא תיירים, מסעדות וחנויות מזכרות. בלילה דולקים בה המון מנורות צבעוניות ולפעמים יש מוסיקה והופעות רחוב של ילדים מחופשים לדרקונים. עשינו כל מיני דברים מגניבים כמו לשוט בסירה ולהשיט על המים סירת נייר קטנה ובמרכזה נר דולק. הסבירו לנו שכדאי לבקש משאלה ואז להשיט את הסירה.

אכלנו בבית קפה מיוחד שהוא גם בית מחסה לשבעים חתולים. קראו לו "בית הקפה של ג'ק" והמקימים פתחו את המקום כדי להציל ולטפל בחתולים וללמד את המקומיים לא לאכול בשר חתולים ובשר כלבים.

היינו בחוף הים כמה פעמים. בפעם השנייה אלה ואבא התחברו למצנח שקשור לסירת מנוע. ברגע שהסירה התחילה לזוז הם התרוממו גבוה באוויר. הם סיפרו שהיה ממש כייף. בפעמים נוספות באנו לבר-מסעדה בשם "Kahuna" שהיו בו גם בריכה וגם חוף. היה טעים וכייף. פגשנו שם משפחה בלגית ומשפחה ישראלית שגם מטיילת.

עשינו גם דברים פחות מיוחדים, רק להנאה כמו ללכת לשוק הלילה, שם קניתי רובה צעצוע, לאכול במסעדות, לרכב על אופניים בשדות האורז הקרובים לעיר, לראות סרטים במחשב, להשתתף בסדנת אוכל וללכת עם אבא למתחם גיימינג, שם שיחקנו פורטנייט עם המשפחה הישראלית שכבר הכרנו. ועוד דבר אחד עשינו. הוא היה ממש כייף כך ששמרתי אותו לסוף הפוסט: יצאנו בבוקר בהסעה מיוחדת לפארק בשם "Vinpearl". היה כל כך כייף שבילינו שם מעשר בבוקר ועד תשע בלילה כשהמקום נסגר. אלה תספר על זה בפוסט נפרד.

למחרת ישבנו בבית קפה וכתבנו פוסטים לבלוג. לפוסט שלי קראו "שבועיים בהויאן".

הראל: בית קפה "הארי פוטר" בהאנוי

בזמן שהיינו בהאנוי ביקרנו בבית קפה מיוחד שנקרא Always Coffee, כולו בעיצוב של "הארי  פוטר".

אני ואלה התרגשנו כי שנינו קראנו את הספרים ואהבנו אותם מאוד. העיצוב חוץ של הבית קפה לא היה קרוב בשום צורה להיות דומה לסגנון הארי פוטר. אבל בפנים היו 4 דגלים של ארבעת הבתים בבית הספר לקוסמים (מי שקרא את הספרים יודע על מה אני מדבר), שרביטים, חרבות, דגלים, מטאטא, גלימות, עניבות וכובעים כתפאורה.

היו גם דברים שאפשר לקנות כמו: שרביטים, חליפות של תלמידי Hogwarts, שרשראות, קמעות, סניץ' מוזהב (כדור משחק) ועוד. ליד השירותים הדביקו גזרי עיתונים של "הנביא היומי" (זה העיתון של הקוסמים).

אמא ואבא הזמינו משקאות כמו Butter Beer (בירה עם סודה וקצפת) ועוד כמה שיקויים שמופיעים בספר.

אנחנו קנינו כמה דברים: את השרביט של וולדמורט (זה הרע בספרים), וגם שרשרת של שעון חול ושתי שרשראות של סמל מוזר שהשגנו כי נתנו ביקורת על המקום באינטרנט.

ממליץ בחום, במיוחד לאלה שקראו ואהבו את הספרים.

זה הפייסבוק של בית הקפה: https://www.facebook.com/alwayscoffee8bhangtre
וכאן יש עוד תמונות: http://www.hanoihideaway.com/always