נעמה: מיאנמר (חלק א) – מנדליי ובאגאן

דצמבר 2018

אני לא זוכרת ממש למה שינינו תכניות, ולא בפעם הראשונה, ואיך קרה שהחלטנו לטייל במיאנמר (לשעבר בורמה) שלא היתה בתכנית המקורית. אני חושבת שזה קשור לעובדה שהרבה מהמטיילים שפגשנו בחודשים האחרונים דיברו על מינאמר בעיניים נוצצות. אין ספק שכשגילינו שהשגרירות ההודית שם נותנת ויזה לששה חודשים זה גם עזר.

מדרום תאילנד טסנו לבנגקוק, זו הפעם הרביעית במסע. נהנינו מאווירת חג המולד העליזה וניצלנו את הגישה לאתרים מערביים לקראת הימים במיאנמר המתפתחת (בקושי).

מיאנמר המסורתית

התחנה הראשונה במדינה היתה העיר השנייה בגודלה, מנדליי. עבורנו זו היתה הפעם הראשונה שפגשנו מיאנמרים וגילינו שהם פשוט נהדרים. עדינים, צנועים, חביבים מאוד ואדיבים. הזכירו לי את הקמבודים. בימים הבאים נחשפנו לאופי העדין וההגון של רבים מהם. נהג טוקטוק אחד רדף אחרינו כדי להחזיר לנו חלק מהכסף ששילמנו לו כי, לתפיסתו, לקח לו יותר מדי זמן למצוא את הכתובת שהיינו צריכים להגיע אליה. נהג אחר שגילה בדיעבד שלא יוכל להגיע לאן שרצינו, חויב בחלק מהכסף על ידי חברת הנסיעות אך סרב בתוקף לקבל מאתנו חלק מהכסף.

נראה שהמיאנמרי הממוצע עדיין מסורתי ביותר. אני מניחה שעם המשך החשיפה למערב, תהליך שמתגבר לאחרונה, זה ישתנה. רבים מהנשים ומהגברים(!) המקומיים, כמעט כולם, אגב, רזים ודקיקים – לובשים “לונגי” שהיא חצאית מקסי מסורתית. גבר שלבוש בחולצת צווארון מקופל וכפתורים מודרנית התחובה לחצאית ארוכה שבסיומה מציצים סנדלי אצבע – הוא לא מחזה נדיר. בעוד הגברים קושרים את הלונגי מקדימה, הנשים, שלובשות בדרך כלל חליפה צבעונית שכוללת חולצה ולונגי מבד זהה, קושרות את החצאית בצד או מאחורה.

הכתב הבורמזי פשוט יפייפה

מיאנמר כוללת מעל מאה ושלושים מיעוטים שונים, כאשר אנשי הבאמר (נקראים גם בורמזים) הם הקבוצה האתנית הגדולה ביותר. רבות מהנשים הבורמזיות נוהגות לצבוע את פרצופן באבקה המופקת מגזע עץ מקומי שנקרא “טנקה” שמשמשת, כך הבנתי לאחר ששאלתי הרבה פעמים, בעיקר כקישוט מסורתי. אין חוק בנוגע לאיפור הזה. חלקם צובעים בצורה אסתטית ומושקעת רק את הלחיים או אפילו מציירים עם האבקה צורה של עלים, ואחרים צובעים את כל הפרצוף, את המצח או מפזרים נקודות, כולל רק אחת באמצע האף. מוזר.

מנהג נפוץ אחר הוא לעיסה של אגוז הארקה העטוף בעלה מעץ הבאטל נאט אותו דוחסים לפה, בעיקר הגברים. למעשה זהו סם ממריץ שהורס את השיניים והופך את החיוך לאדום ומפחיד. מיד כשנחתנו פגשנו בחור לועס. הוא העלה אותנו למיניבוס וניסה, בקושי רב, לשאול אותנו לאיזה מלון אנחנו צריכים להגיע. הייתי בשוק. שאלתי את עצמי למה הוא מנסה לדבר כשברור לכל שהוא במהלך ניתוח חניכיים?! לסיכום המנהג ולקינוח, מתברר שהלעיסה המבהילה הזו מחייבת גם יריקות מדי פעם. חוויה מגעילה שלא התרגלנו אליה בכלל.

דוכן להכנת ומכירת אגוז הארקה ללעיסה. מימין המרכיבים ומשמאל צורת ההגשה

התשתיות במינאמר בסיסיות, העוני ניכר במקומות רבים וההיגיינה ירודה. ואכן, ימים ספורים אחרי שהגענו כבר לקינו (טוב, לקיתי) בקלקול הקיבה הראשון לטיול. למרות שההוסטלים והמלונות שבחרנו היו בסטנדרט מערבי טוב, ברגע שיצאנו מהם נתקלנו בדרכי העפר, בבורות הביוב, בכתמי הרוק האדומים כתוצאה מלעיסת הארקה ובהמון כלבים משוטטים שנראים נורא. מיד אסרנו על אלה לגעת בכלבים והתמדנו בזה כל החודש. זה היה לא פשוט.

ללא מילים

מקדשים מוזהבים ונזירים על אופנוע

הדבר הבולט ביותר במיאנמר הוא אינסוף המקדשים הבודהיסטים, רובם בעלי כיפות מוזהבות, שהמדינה שופעת בהם. המבנים הקדושים הללו, כך למדנו, מחולקים לסוגים שונים: מקדשים בהם מתפללים, מנזרים בהם חיים הנזירים, מערות לתפילה ומדיטציה, ו”סטופות” שהם מבנים אטומים ועתיקים שמזכירים בצורתם פעמון ועל פי האמונה הבודהיסטית קבורים בהם שיירים (שן, עצם…) הקשורים לבודהה או לאחד מתלמידיו.

מרבית המיאנמרים בודהיסטים והרחובות מלאים, מלבד בטוקטוקים, בנזירים ונזירות העוסקים בפעילות יומיומיות. המחזה של נזיר רכוב על אופנוע מאחורה, הדהים אותנו בהתחלה. אנחנו חשבנו שנזירים הם אנשים הפורשים מהחברה, נוהגים בסגפנות ובוחרים זאת כדרך חיים, אך זה לא מדויק. מדריכת טיולים ונהג טוקטוק מקומיים איתם טיילנו סיפרו לנו שרבים מהנזירים במיאנמר משמשים כנזירים רק מספר שנים או חודשים, וכמעט בכל משפחה יש מי שחי כנזיר במשך תקופה. הנהג המדובר, אגב, הפך לנזיר ארבע פעמים במהלך חייו. לאחר שהתחתן מותר היה לו לעשות זאת רק באישור רעייתו.

נזירות צעירות

בביקורנו הרבים במקדשים השונים פגשנו בנזירים גברים בגלימה כתומה או בורדו, בנזירות נשים בגלימה ורודה ובנזירים ילדים אשר מתחנכים במקום כמה שנים. כולם כמובן מגולחי ראש. הם זוכים להערכה רבה מצד האוכלוסייה שרבים בה מכינים להם אורז מדי בוקר כשהם מגיעים עם הקערות שלהם.

כמצופה מכל מטייל במנדליי ביקרנו במקדש “מאהמוני”. באופן אישי, התרשמתי בעיקר ממאות המאמינים המתפללים באדיקות ועוקבים בהתרגשות אחר טקסי הדבקת עלי הזהב על פסל הבודהה היושב. הפעולה הזו נפוצה מאוד במקדשים השונים במדינה וכאן אף מצלמים אותה בווידאו לטובת המאמינים הרחוקים יותר. אגב, רק גברים מורשים לעשות זאת ופסל הבודהה הענק החל לאבד את צורתו בעקבות המנהג.

הגברים מדביקים את עלי הזהב והנשים צופות בהם, גם בעזרת המסך

ביקרנו גם בשוק לאבני חן מסוג JAD שנקראות בעברית “ירקן ג’יידיט”, אחת מסוגי אבני החן שמיאנמר עשירה בהן. השוק מכיל דוכנים צפופים בהם יושבים גברים ונשים ומדברים בקולי קולות לסלולרי שלהם, תוך שהם מצלמים את האבנים עליהם הם מדברים ומעשנים במקביל. מתברר שהם בשלבי משא ומתן למכירת האבנים או התכשיטים עם סוחרים מסין.

אתר חובה נוסף הקרוב לעיר, כך נאמר לנו, הוא גשר ה”או-ביין”. מדובר בגשר עשוי עץ טיק, שנמתח מעל אגם “טאונגטמאן” ובעבר נחשב לארוך מסוגו בעולם. כל המטיילים מגיעים לבקר במקום לקראת השקיעה בשל המראה היפה. ואכן בעוד המקום די מוזנח (במונחים מערביים) והגשר לא משאיר רושם עז – התמונות שהפיקה מצלמת הסלולרי שלי (ותוסיפו לזה את חוסר הסבלנות הידוע שלי לצלם) הן לא פחות ממדהימות.    

הילדים המתולתלים שלנו, שכבר רגילים לתשומת לב מיוחדת, זכו במיאנמר לכבוד של סופר סטארים. אינספור אנשים ביקשו להצטלם איתם, רובם מבוגרים שדחפו לתמונה את ילדיהם הנבוכים. הילדים תירגלו חיוכים ופוזות, היו סבלנים לכל הליטופים על הראש ופיזרו “מינגלאבה” (שלום בבורמזית) בנונשלנט.

אפילו הנזירים מצלמים אותם

באחד הבקרים התעוררנו לקולות מוזיקה רמים. עקבנו אחריהם ועלינו לקומה האחרון במלון, שם נתקלנו במסיבת חתונה שעמדה לפני סיום. בני המשפחה והזוג הטרי התרגשו לראות אותנו ומיד הושיבו אותנו ליד אחד השולחנות והחלו להזרים קינוחים. המעמד היה מביך, בעיקר לאור הבגדים הקצרים והפשוטים שלנו, אבל המשפחה התעקשה להצטלם איתנו והחתן, לאחר שבצע את העוגה ונתן לכלתו את הביס הראשון, נתן גם לי. מקווה שזה מזל טוב.

הפלא שנקרא באגאן

ממנדליי נסענו דרומה לעיר “באגאן” בסליפר מפנק באופן חשוד. יש לנו כבר ניסיון רחב עם אוטובוסי לילה אבל דווקא במיאנמר הענייה נתקלנו לראשונה בשרות יוצא דופן שכלל דיילת, ארוחה בקופסא ומסך טלוויזיה אישי מלא סרטים מערביים לבחירה.

זמן קצר אחרי שהגענו לאזור העיר, ומיד אחרי שנדרשנו לשלם דמי כניסה מיוחדים, כבר ניתן לראות מדוע באגאן הוא מקום מופלא. בהחלט אתר היסטורי וארכיאולוגי מיוחד במינו. לכל כיוון שרק תירקו (מטאפורה רלוונטית) תראו מיד פגודות מחודדות, שרידי מקדשים אדמדמים ומבני מנזר בגדלים וצורות שונות. באזור שטוח ופתוח של כארבעים קילומטרים רבועים פזורים כשלושת אלפים מבנים כאלו, חלקם עומדים שם מן המאה העשירית לספירה, והמראה מרהיב ביותר.

נהנים בהוסטל

שכרנו קטנועים חשמליים ושוטטנו, דרך מנהרת זמן, בתוך “יער” המבנים המרשימים והמוזרים. רבים ממליצים לטפס לאחד המבנים הגבוהים על מנת לצפות בשקיעה ובזריחה. ואכן, אור ואני, השכמנו קום, נסענו בחושך, טיפסנו על אחד המבנים שניתן לטפס עליהם והמתנו, יחד עם כשלושים מטיילים נוספים, לשמש. אני חייבת להודות שהמקום מרשים ללא קשר לזריחת החמה ומבחינתי לא צריכים לקום בארבע כדי ליהנות ממנו. גם את השקיעה “עשינו”, והפעם עם הילדים, והיא היתה יפה כמצופה. בשלב מסוים מצטרפים כמה עשרות כדורים פורחים שהתיירים העשירים יותר שוכרים כדי ליהנות מהנוף המיוחד. צלליות הכדורים על רקע השקיעה בהחלט מוסיפות למראה המופלא.

מצלמים את הזריחה (הזוית היותר מעניינת)
בערפילים של בוקר

מקדש “אנאנדה” המפורסם בבאגאן הוא אחד הגדולים, הפעילים והמרשימים ביותר והגענו אליו בסיוע נוי נוי, המדריכה הנהדרת ששמה הולך לפניה בקרב הישראלים. בשלוש שעות של סיור קיבלנו הסברים מאלפים על הבודהיזם והחיים במיאנמר, שהלוואי שהיינו מקבלים ביום הראשון במדינה. המקדש הוקם במאה האחת-עשרה לספרה. בתוכו ניצבים ארבעה פסלי בודהה גדולים ומוזהבים, וקירותיו מלאים בעיטורים המתארים את חייו של בודהה. נוי נוי הסבירה שאחד הבודהות נראה בעל סבר פנים קשוחות כשעומדים סמוך אליו ואילו כשמביטים בו מרחוק, מתוך הכניסה של פשוטי העם, הוא נראה צוחק. כמובן שכולנו פנינו לכאן ולכאן כדי לבדוק את הסיפור שהתברר כנכון ומדהים.

 לאחר מספר ימים עזבנו את באגאן ופנינו לאגם “אינלה” ואחר כך ל”יאנגון”, העיר הגדולה במדינה ששימשה עד לא מזמן הבירה, עליהם אכתוב בפוסט הבא.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *