חודש: דצמבר 2018

נובמבר 2018

מקמבודיה חזרנו לתאילנד, שהייתה התחנה הראשונה שלנו בטיול.

נחתנו בבנגקוק רק שהפעם התמקמנו בחלק המודרני יותר של העיר ולא בקוואסאן. בנגקוק היא העיר הכי מודרנית שהיינו בה בטיול – יש בה תחבורה ציבורית מפותחת, קניונים גדולים, מגדלים גבוהים, מלונות שווים, הרבה אוכל מערבי… היינו די מרוצים מהמלון.ישנו בחדר מעונות לארבעה עם מקלחות משותפות והיה די פשוט, אבל נחמד מאוד. החלטנו להישאר בבנגקוק עוד כמה ימים.

ביום הראשון הלכנו לפארק “לומפיני” שהוא פארק מאוד גדול ונחמד בבנגקוק. במרכזו יש אגם ומה שהכי מאפיין את הפארק הוא הלטאות כוח (לטאות גדולות) שחיות בו. אנחנו זכינו לראות קרב מבטים בין חתול אחד לבין לטאה. בפארק היה שיעור ארובי פתוח וחינמי לקהל הרחב. היו שם עשרות נשים וגברים שרקדו למוזיקה ולבסוף גם אמא הצטרפה. ראינו גם הרבה מאוד רצים בפארק. היה בחור אחד שרץ ואז ראה את הפסל של המלך שניצב שם. הוא עצר קד קידה והמשיך בדרכו. זה היה מוזר.

למחרת החלטנו לעשות יום מיוחד “יום בנים” ו”יום בנות”. אבא לקח את הראל ל”בורגר קינג” ולאחר כך לחדר מציאות מדומה מגניב. הם דיווחו שהיה מאד כיף. אני ואמא ראינו שיש בית קפה מומלץ שנקרא “האסקי קפה”. יש שם הרבה כלבי האסקי חמודים שאפשר להאכיל, ללטף ולפנק. אז החלטנו שהולכים לשם. צעדנו ברגל לתחנה, עלינו על הרכבת ולאחר כמה תחנות היינו צריכים להחליף רכבת, אבל פספסנו אותה אז חיכינו לרכבת הבאה. לאחר שהיא הגיעה עלינו עליה עד לתחנה הקרובה ביותר לבית קפה ואחר כך לקחנו טוק טוק עד לבית הקפה. סוף סוף הגענו!

עמדנו להיכנס כשלפתע אישה עצרה אותנו והסבירה לנו שלפני כמה חודשים הגיע לבית הקפה ילד בגיל שלי, הוא ראה את אחד הכלבים והתחיל להיכנס לפאניקה, לצרוח ולבכות. הכלבים כל כך נבהלו שאחד מהם נשך אותו ובגלל זה מאז הכניסה מותרת מגיל חמש עשרה! ניסינו להסביר שעברנו דרך ארוכה כדי להגיע ושאני לא מפחדת מכלבים ושגיל חמש עשרה זה ממש מוגזם. אבל היא לא הסכימה.

הלכנו מבואסת לשתות שוקו במרכז מסחרי קטן שהיה ליד וחיפשנו באינטרנט מה כדי לעשות באזור אבל כל מה שמצאנו היה או סגור או יקר מדי או רחוק מדי. כדי לא להיות לגמרי מאוכזבת מיום הכייף החלטנו לחזור לבית הקפה חד-קרן שביקרנו בו גם בפעם הקודמת. בזה הסתיים היום “כיף” שלנו. 

יום לאחר מכן הלכנו לתערוכת ה”ביאנלה”, תערוכת אומנות מפורסמת שמתקיימת כל שנה במדינה אחרת. היו שם כל מיני מוצגים מגניבים כמו מאות סלי כביסה צבעוניים תלויים מהתקרה, קשה להסביר תראו בתמונה:

היה שם גם חדר קטנטן וחשוך שיוצר את האשליה כאילו הוא הרבה יותר גדול ממה שהוא. בחדר יש תא זכוכית מתחת לרצפה. הקירות של התא היו ממראה וזה יצר אשליה שנורא עמוק ושאנחנו יכולים ליפול. היו שם גם עוד כל מיני מוצגים מגניבים שבחרתי לא להראות כדי שהפוסט לא יצא ארוך מדי…

איי דרום תאילנד

וזהו עזבנו את בנגקוק ומשם המשכנו דרומה לאיים. התחלנו בעיר חוף שנקראת “קראבי” שם פגשנו את משפחת “לנדא”. תומר, הבת שלהם, חברה שלי והיא לומדת איתי בכיתה וההורים של שתינו חברים מאד טובים. יום אחד שטנו ביחד לטיול ימי בחופים המרהיבים באזור. בשלב מסוים אבא צלל עם שנורקל אבל אנחנו החלטנו לא להצטרף כי היו שם מלא קיפודי ים ולא לקחנו את הסיכון לדרוך עליהם… אז פשוט שחינו באזור הפחות עמוק זה שקרוב יותר לחוף וזה היה כיף באותה המידה. טיילנו במשך יום שלם עם סירה ולבסוף הגענו למין חוף קטן כזה שהיה הכי יפה. שחינו שם למים העמוקים וכשצללנו ראינו מלא דגים יפים וגם שוניות ואלמוגים מרהיבים וצבעוניים. לבסוף חזרנו למלון מיום מתיש אך מהנה מאד.

אנחנו ומשפחת לנדא ישנו באותו מלון. הוא היה מלון ממש טוב, עם בריכה כייפית וחדרים גדולים ומושקעים ואפילו מטבח. אחרי כמה ימים נפרדנו מהם ועברנו לאי גדול בשם קו לנטה, שם השתכנו במלון לא פחות טוב מהקודם ואפילו יותר טוב. גם בו היה מטבח ובריכה גדולה. הצוות היה מאוד נחמד ויעיל (כל הצוות הן נשים מוסלמיות).

יום אחד אני ואבא הלכנו לקנות כמה דברים במכולת שהיתה שם ולפתע ראיתי בלילת פנקייק חלומית, הראיתי לאבא וישר קנינו. בכל הבקרים שאחר כך טיגנו פנקייק במטבח שלנו והוא היה טעים כל כך! כמעט כמו הפנקייק של סבתא :). באותו היום שמענו שאפשר להתנדב בבית מחסה לכלבים וחתולים שנמצא באי. לקחנו טוק טוק לשם, התבקשנו לשטוף ידיים לפני הכניסה ולאחר מכן נכנסנו וראינו עשרות חתולים. היה להם הרבה מקום לשחק בו ולכל אחד הייתה מיטה משלו והיה גם ארגז מלא צעצועים. בגדול החתולים נראו מאושרים. הצמידו לנו מדריכה מאנגליה שהסבירה לנו על המקום ובהמשך גם לקחה אותנו לאזור של הכלבים. אי אפשר לגעת בכלבים אבל יש מין מרפסת גדולה למעלה ומשם רואים אותם. המדריכה הסבירה שהבית מחסה הוא די חדש והכלבים פה עברו התעללות עד שהגיעו לפה ולכן הם צריכים להתרגל למקום. הכלבים היו מקסימים אחד אחד, והמדריכה סיפרה שגם את החתולים וגם את הכלבים אפשר לאמץ ואפילו שולחים אותם לאימוץ בחו”ל. היא סיפרה לנו שהיא גדלה כל ילדותה עם כלבים כי העבודה של ההורים שלה הייתה לגדל כלבים גזעיים והיא בהחלט לא מתגאה בזה (כלבים גזעיים הם כלבים חזקים, גדולים, חמודים או יפים ולכן הרבה אנשים מעדיפים לקנות כלב גזעי ויפה מאשר לאמץ כלב מעורב ואומלל). היא גם סיפרה שלפני חודשיים היא הגיעה לבית מחסה כתיירת והיא פשוט נשארה שם בספונטניות כי היא כל כך אהבה את המקום ועכשיו היא המדריכה הראשית שם. יצאנו מהבית מחסה, לא לפני שהשארנו תרומה מכובדת בקופה. כל מי שמבקר בקולנטה צריך ללכת לשם. מומלץ ביותר!

שנורקלים, מערה וחוף סודי

ביום האחרון בקו לנטה יצאנו בסירה גדולה עם עוד קבוצת מטיילים לטיול שנורקלינג. עצרנו בכל מיני חופים שאפשר לשנרקל בהם ואפילו שחינו בתוך מערה חשוכה כדי להגיע לחוף סודי ויפה. צבע המים היה מיוחד ויפה כל כך והשילוב שלו עם הצוקים הירוקים היה עוצר נשימה. הראל לא רצה לעשות שנורקלינג אז הוא סתם שחה, אבל אני שנרקלתי וזה היה כל כך כיף! כל כך הרבה דגים מכל הסוגים הגדלים והצבעים. ראינו שם להקות ענק. הדגים שחו לידנו ובכלל לא התרגשו ממנו. הייתי יכולה לגעת בהם, ובאמת נגעתי או יותר נכון הם נגעו בי. ללא ספק אחד הימים הכי כיפיים בטיול הזה!

הג’ונגל בקאו סוק

מקו לנטה נסענו שעתיים במיני ואן לשמורה שנקראת “קאו סוק”. ישנו צמוד לשמורה בתוך ג’ונגל. אני ואמא ישנו בבונגלו קטן, שהיה בו רק מקום למיטה, למקלחת ולשירותים. ואבא והראל אותו הדבר. מה שכן הייתה שם ארוחת בוקר כל כך טעימה: פנקייק אחד ענק ועבה שתפס את כל הצלחת. אני נזכרת בו ורוצה לאכול אותו שוב. קאו סוק הוא כפר שבמרכזו רחוב אחד מלא מסעדות וחנויות. לשמחתנו, היה שם גם אוכל מערבי. באחד מהימים שם נסענו עם עוד קבוצה לסיור מודרך על סירה באגם גדול ומרשים שנמצא בצד השני של השמורה. עצרנו לאכול צהריים וגילינו בית מלון שצף על המים והיה נראה ממש מגניב. עשינו שם גם קיאקים וחתרנו הרבה אבל בעיקר נחנו ונהנו מהנוף וגם צילמנו קצת:

המדריך סיפר אגב שעומק המים הוא חמישים מטר ושיש שם דגים ששוקלים 200 קילו, קראתם נכון!

למחרת בצהריים ארזנו הכול ונסענו לתחנת הרכבת, שם עלינו על רכבת לילית חזרה לבנגקוק. נסענו בה במשך 12 שעות ושרדנו בזכות ממתקים והסרט “שודדי הקאריביים”. זו הפעם השלישית שלנו ברכבת לילה והיא הייתה בדיוק כמו שזכרתי: “לא כל כך נורא”. אחרי לילה בבנגקוק המשכנו לשדה התעופה ממנו טסנו במשך שעה וחצי ל…….מיאנמר! ארץ חדשה שהשם הקודם שלה היה בורמה.

מיאנמר

נחתנו בעיר מנדלי וגילינו שלחלק מהנשים הפנים צבועות באבקה צהבהבה ושלהרבה גברים פה יש שיניים אדומות. מתברר שהגברים לועסים סם כזה שנותן להם אנרגיה, אבל גם צובע את השיניים שלהם בצבע דם וזה ממש מפחיד. רואים הרבה שלוליות אדומות על המדרכות והכבישים וזה בגלל שאת הסם הזה צריך לירוק כל כמה דקות. זה ממש מגעיל. אבל הגברים פה לובשים חצאיות וזה דווקא מוצא חן בעיניי. זה קשור לתרבות שלהם.

לאורך כל הטיול המקומיים התלהבו מאתנו, אבל במיאנמר אני והראל ממש סלבס. בגלל שלא מטיילים פה הרבה אנשים מערביים ובטח לא משפחות עם ילדים, המקומיים ממש מופתעים מאתנו. המיאנמרים אנשים מאד חייכנים, והבנות בקבלה של המלון במנדלי כל הזמן מחייכות או שואלות אותי מה שלומי ואומרות שהשיער שלי יפה. נחמד להיות סלב 🙂

דרך אגב, מיאנמר בכלל לא הייתה בתוכנית של הטיול, אבל כל אחד שפגשנו וטייל בה המליץ בחום לכן החלטנו בספונטניות להגיע גם אליה. הבעיה במדינה הזו שהרחובות בה לא מסודרים, הריח רע ויש הרבה עוני. כרגע מיאנמר לא עשתה עליי רושם טוב כל כך, אבל יש לנו עוד שבועיים פה אז אני לא פוסלת.

להתראות איי דרום תאילנד, שלום מיאנמר!

נפרדנו מווייטנאם אחרי חודשיים והמשכנו לטייל עם סבתא טובה, סבתא עמירה וסבא רמי. הפעם חצינו את הגבול בשייט על נהר המקונג, מערבה לקמבודיה. הנהר מגיע עד פנום פן, בירת קמבודיה, ומיד כשירדנו מהסירה זיהינו טוקטוקים בכל פינה, מחזה אופייני ביותר למדינה. כמובן שראינו טוקטוקים בעבר, אבל בקמבודיה זו צורת התחבורה הנוחה, הכייפית והזולה ביותר. פשוט יוצאים לרחוב ומיד מזהים שניים-שלושה נהגים שמזדרזים להזדקף מתנוחת הערסל שלהם, מתנתקים מהטלפון וניגשים בשמחה ללקוח הפוטנציאלי. הנסיעה עצמה, אם היא לא ארוכה, היא חוויה נעימה ומעניינת כי היא מאפשרת לנוסעים להרגיש את הרחוב, כולל הרוח, הריחות והקולות. כל הנהגים שנסענו איתם היו סימפטיים מאוד ואפילו המו”מ בנוגע לגובה התשלום נעשה בחיוך. בדיעבד גיליתי שככה זה אצל הקמבודים. אנשים פשוטים וחייכנים.

בפנום פן שהינו פחות מיממה, מה שלא הפריע לנהג שלנו לנסות ולשכנע אותנו לבקר בשתי האטרקציות הכי “פופולריות” בעיר: בית הסוהר “טואול סלנג” ו”שדות הקטל”. בראשון אנשי הקמר רוז’ האכזריים כלאו ועינו מתנגדים ובשני רצחו אותם. עשר דקות בקמבודיה וכבר נחשפים לעבר הלא כל כך רחוק והטראגי שלה. משטר הקמר רוז’ רצח בשנות השבעים כשני מיליון איש, רבע מאזרחי המדינה דאז! וזה בלתי נתפס איך האנשים פה עדיין ידידותיים ואופטימיים.

משפחת המלוכה וראש הממשלה

בימים הראשונים לנו במלון משפחתי מקסים והתיידדנו בקלות עם הבעלים והצוות שהיו אדיבים במיוחד. כנראה שהקמבודים מטבעם, אם אפשר להכליל, אנשים נעימים מאוד ושרותיים במיוחד. את הקבלה במלון מעטרות שלוש תמונות גדולות: מלך קמבודיה הנוכחי, אמו המלכה וראש הממשלה. משיחות עם בעלי המלון הבנו שראש הממשלה הוציא חוק לפיו כל עסק חייב להציב את שלוש התמונות הללו. להערכתי, אם אתבקש (רוצים?), אוכל עכשיו לצייר קלסתרון לא רע של שלושתם.

שאלנו את הצוות על הקשר של העם הקמבודי למלך ועל הפוליטיקה המקומית וזכינו לחיוכים של מבוכה. מהתשובות שניתנו בקול שקט למדנו שהמלך הקודם היה אהוב ומוערך על ידי עמו, אולם בנו משמש למעשה חותמת גומי לכל החלטה שמקבל ראש הממשלה. ראש הממשלה הזה, הון סן, נמצא בשלטון כבר מעל שלושים שנה ובבחירות האחרונות ניצח לאחר שהצליח להוציא מחוץ לחוק את האופוזיציה תוך שימוש, ולא בפעם הראשונה, באלימות ובהפחדות. עוד לחשו לנו שהאיש אדם עשיר מאוד, בעל נכסים רבים וקשרים בסין. בהמשך הטיול בקמבודיה שמענו יותר מפעם אחת על פלישה מסיבית של בעלי עסקים סינים ורכישה מקיפה של נכסים על ידם. לא מן הנמנע שראש הממשלה פשוט מוכר את המדינה לכל המרבה במחיר כאילו היא שייכת לו.

ווט אבוט אנגקור ווט?

כמעט כל המטיילים בקמבודיה, כולל אנחנו, מגיעים אליה לשם ביקור ב”אנגקור ווט”. מדובר בשרידים מרשימים של מעל אלף מקדשים בודהיסטים והינדואיסטיים שנבנו החל מהמאה התשיעית באנגקור, הבירה של האימפריה הקמרית (קמבודית). חלק מהמקדשים נבלעו על ידי ג’ונגל עבות ואחד מהם נחשף לרבים במערב הודות לעובדה שבו צולם הסרט “טומב ריידר”.

הביקור שלנו במקום כלל סיור עם מדריך בשלושה מוקדים: ה”אנגקור ווט” עצמו, המתחם המפואר והגדול שבין המקדשים על המבנים הרבים וגילופי האבן המפורטים שבו, צפייה בשקיעה מראש “מקדש באיון” בעל עשרות הפרצופים וביקור ב”טה פרום” (ע”ע טומב ריידר). מקדשי האנגקור הוכרזו על ידי אונסק”ו כאתר מורשת עולמי והם אכן מרשימים ביותר בגודלם, בייחודם ובשל הטבע המרהיב הסובב אותם. אף על פי כן, אם תקראו בין השורות ותחשדו שלא התעלפתי, זה יהיה נכון… אני חושבת שהסוד טמון במדריך טוב, התאמצו לחפש כזה!

עם תום הביקור במקדשים הגיע גם סוף הטיול של ההורים וחזרתם לארץ. הבילוי איתם היה כייף גדול ואנחנו כל כך שמחים שחצו חצי כדור לבקר אותנו (תודה!).

שורצים בסיאם ריפ

אז איך עוד בילינו בסיאם ריפ? יצאנו לבילוי משפחתי באולם קולנוע בייתי, שרצנו בבריכה של המלון, ביקרנו בעוד מוזיאון תלת מימד (גדול ומרשים אפילו יותר מהמוזיאון בצ’אנג מאי), קפצנו ל-Pub Street הצבעוני וההומה, שם אכלנו ארוחת ערב יקרה מדי ולא טעימה מספיק, וישבנו ללמוד עם הילדים בבית קפה מערבי מפנק. אהה וגם הספקתי קצת לעבוד תוך שאני מכרסמת בהנאה קרואסון, שריד מבורך של השלטון הצרפתי בקמבודיה, וסביבי משוטט מלצר שהורג זבובים בעזרת מטקה חשמלית. שרותיים ביותר. אמרתי, לא?

בבית המלון השני אליו עברנו פגשנו את הבעלים שהיה מאוד ידידותי וסיפר בשמחה על ביקורו בתל אביב. מדובר באיטלקי שהצליח מאוד בתחום היהלומים במילאנו אבל החליט להחליף את החיים בגרסה רגועה הרבה יותר. פאבלו סיפר לנו על החוויות המעניינות שלו עם הקמבודים, כמעסיק וכתושב, וכן על המעורבות הגבוהה מדי, לטעמו, של עמותות בינלאומיות במדינה. מתברר שרק בסיאם ריפ פועלות יותר מאלפיים עמותות! ואכן במקומות רבים בעיר ראינו פרסומים ובתי עסק של עמותות מערביות שמסייעות לצעירים קמבודים לקבל השכלה ולרכוש מקצוע (כמו למשל הקרקס הנהדר שצפינו בו וכלל את בוגרי בית הספר לקרקס שמלמד צעירים עניים את המקצוע) או עמותות התומכות בנפגעי המוקשים ובנכים אחרים (כמו עמותה המכשירה עיוורים להפוך למעסים מקצועיים).

לשמחתנו, פאבלו שלח אותנו לאכול במסעדה מקומית קרובה וזולה שהפכה למועדפת עלינו. מגיעים עליה לאחר חמש דקות של הליכה בלבד: יוצאים מהמלון שמאלה, עוברים על פני האישה שמכינה וופלים על גחלים אבל הם לא טעימים כי הם מבוססים על קוקוס, ממשיכים אחרי החבורה שכל פעם מחדש מצביעה בהתלהבות על התלתלים של הילדים, מתפתים לא לעצור בדוכן הקפה האיטלקי מימין, ממשיכים עד שעובר ריח הדגים החזק ואז, כשמסתיים עשן הצלייה מהשוק המקומי, מגיעים ל”קרומבה” הנהדרת. ממליצה בחום על התבשיל המקומי של חזה עוף קצוץ המעורבב בבשר חציל וכמובן על השניצל הכי טעים שאכלנו במזרח (והוא בכלל לא ידע שהוא כזה). השניצל מוגש לצד מטבל מדהים שמורכב, להפתעתי הרבה, בסך הכול מליים, ממלח ומפלפל שחור קמפוטי (מהעיירה קמפוט בדרום קמבודיה)! אל תטעו כמוני, ואל תוותרו על רכישה של פלפל מקמפוט, אם אתם באזור. לא לחינם הוא נחשב לפלפל המשובח ביותר בעולם.

העיירה קמפוט

מסיאם ריפ המשכנו לקמפוט המדוברת, באמצעות אוטובוס סליפר עם חידוש: מיטות זוגיות! קמפוט נראתה לנו די עלובה ואת הלילה הראשון העברנו במלון די מעופש, ללא מזגן, אבל עם המון יתושים. ומטבח. בחרנו בו בגלל המטבח ובמטרה לסיים את שק האוכל שקיבלנו מישראל. כל הקוסקוס והפתיתים בו הכבידו במוצ’ילות ולא היתה לנו כל כוונה לזרוק אותם. אז בישלנו קוסקוס, קצצנו סלט ירקות ישראלי והתפללנו שלא יהיה חם יותר בלילה. עבר בסדר.

למחרת קיבלנו החלטה קריטית. בחרנו לשלם כפול ולעבור למלון מומלץ הממוקם על הנהר וכולל בתי עץ יפים, מסעדה ולא מעט בעלי חיים (כמה עיזים, המון חתולים וכלבים, וצפרדעים בכל מקום). למלון, שהוא למעשה כפר נופש, הגיעו ממש במקרה גם משפחת מיירוז ומשפחת פורבין! נהנינו מאוד, סוף סוף, לדבר בעברית עם מבוגרים אחרים, ולצפות בילדים מתעסקים פחות במסכים ויותר בקפיצות לנהר ובמשחקים השונים שהמלון הציע.

הימים הבאים עברו בכייף וכללו רכיבה על אופניים, שחייה בנהר, שתיית שייקים על הדק, שיעורים ולימודים ברקע הנהר, ואפילו שיעורי יוגה בסטודיו במרכז העיירה. לי הספיק שיעור אחד, אבל לאור ולשאר החברים היה ממש מרץ ליותר. באחד הימים, כשמפלס השייקים הגיע לסף מסוים, הוחלט לעשות קצת יותר אז שכרנו מיני ון ויצאנו לטיול בפארק בוקור. ביקרנו בבודהה שבראש ההר והמשכנו לעיירת רפאים הכוללת כמה מבנים נטושים שהיו בעבר בתי נופש של צרפתים עשירים, כנסייה מרשימה ואפילו קזינו. הנוף באזור מרהיב וגם מזג האוויר הקריר הוסיף לכייף. גם שם חזינו בנהירה הסינית שהתבטאה במרכז מסחרי גדול השייך לסינים ומוכר מוצרים ושרותים סיניים ל…סינים.

זהו, הסתיימו להם שלושה שבועות בקמבודיה הנהדרת. עלינו לרכבת לפנום פן ומשם למטוס לבנגקוק.

יש לי תחושה שלא סיימתי את הרומן עם קמבודיה. התאהבתי באנשים היפים והנהדרים הללו, שמגיע להם הרבה יותר ממה שהם זוכים לו. אני עוד אחזור.