נעמה: מיאנמר (חלק ב) – אינלה לייק ויאנגון

דצמבר 2018

עזבנו את באגאן הקסומה (קראו עליה בחלק א כאן) ונסענו בסליפר מזרחה לאגם “אינלה” (ידוע יותר כ”אינלה לייק” Inle Lake), מקום יפהפה וקסום אפילו יותר. מדובר באגם די גדול, כשני-שליש משטחה של הכנרת, שרובו רדוד, מה שמאפשר חיים מלאים על המים (פרטים בהמשך הפוסט). אינלה לייק ממוקם במדינה של המיעוט “שאן”, אחת משבע המדינות שמרכיבות את מיאנמר. רבים מהמטיילים המגיעים לאזור מתחילים קודם בעיירה קאלאו (Kalaw) ומשם יוצאים לטרקים, ביניהם אחד בן יומיים או שלושה, דרך הגבעות, עד האגם. אנו בחרנו להגיע ישר לניאונג שווה (NyaungShwe) העיירה הגדולה באזור השוכנת לגדות האגם.

שייט באינלה לייק היפהפה

גולת הכותרת של הביקור באזור היא לא ספק הסיור על האגם היפהפה בין סירות הדייגים, שטחי החקלאות על המים והכפרים הצפים, שנראו לי גדולים כמו עיירות. הסיור פופולרי ביותר ומקומיים רבים בעלי סירות מציעים זאת ללא הרף למטיילים. כיוון שהם בורמזים הם עושים את זה בחן ובחיוך, ולנו זה בכלל לא הפריע. השייט כולל ביקור במספר בתי מלאכה מעניינים הממוקמים על האגם וניתן בהם, כמובן, לרכוש מוצרים.

הזמנו סירה (זול מאוד, לא זוכרת כמה) ופגשנו את המשיט בבוקר (בעסה, הוא מה”לועסים”, ראו פוסט קודם). הסירה עצמה קטנה, צרה וארוכה ביותר וכוללת ארבעה או חמישה כסאות נוחים ועליהם אפודים ושמיכות נגד הרוח של שעות אחר הצהריים. האפודים לא היו בשימוש בעוד השמיכות שימשו גם נגד השמש. רשמו לעצמכם: הביאו אתכם משקפי שמש וכובעים! חלק ניכר מהשייט הוא נגד השמש ומאוד מסנוור.

השייט יכול לכלול תחנות רבות, וכמו תמיד עשינו תחקיר, בדקנו מהן האפשרויות וההמלצות ועדכנו את המשיט לגבי מה אנו רוצים לראות ומה פחות. יצאנו מהכפר בבוקר בתעלה צרה יחסית וזכינו לראות פעולות יומיומיות של המקומיים החיים על התעלות כמו רחיצת כלים, כביסה ומקלחות כולל ביגוד כמעט מלא ושמפו.

בהמשך נפתח לפנינו האגם היפהפה והדומם. המשיט הוביל את הסירה לאזור של סירות דייגים וחזינו בהם עובדים בצורה המסורתית: עם כלוב קש וצלצל. חלק מהסירות באגם לא ממונעות והדייג חותר בהן בעזרת משוט יחיד ועם הרגל, כי הידיים עסוקות בדייג. שיטת השיוט הזו מיוחדת למקום ופוטוגנית להפליא. אחד הדייגים אף טרח ודיגמן אותה לטובת הצלמים האיטיים שבנינו.

ראינו גם כמה סירות של אצות הנאספות מן האגם בכמויות גדולות וכמעט מטביעות את הסירות בגלל משקלן. היה מעניין מאוד. בעוד כל תזוזה של אחד מאתנו הרעידה את הסירה עליה שטנו, הדייגים המקומיים יושבים או עומדים בשלווה ממש בחרטום הסירה שלהם, מבלי שזה יפריע לאיזון שלה. מדהים.

דוגמן הבית

בהמשך הגענו לאזור החקלאות שעל האגם ושטנו בין ערוגות העגבניות המחוברת לבמבוקים שבולטים מן המים כדי למנוע את היסחפותן. העבודה סביב הגידולים מורכבת, דורשת תחזוקה יום יומית ומתבצעת כולה מתוך סירות.

התחנה הבאה היתה בית מלאכה לאריגת בדים שהמיוחד בו: אריגה באמצעות חוטים המופקים במקום מגבעול פרח הלוטוס. בתחילה מושכים מהגבעול מה שנראה כמו שערה דקה, מחברים לה עוד ועוד שערות, מלפפים ויוצרים חוט המשמש לרקמה ויצירת צעיפים ותיקים עמידים במיוחד. אינלה לייק הוא המקום היחיד בעולם בו מפיקים וטווים בדים מחוטים מפרח הלוטוס ומחירי המוצרים הללו גבוהים בהרבה ממוצרים עשויים משי, שגם הם מיוצרים במקום באמצעות נול ידני.

הפקת חוט מגבעול של לוטוס
אריגה מסורתית של בד משי

תחנה מעניינת נוספת היא בית מלאכה משפחתי לגלגול סיגרים. בנות המשפחה יושבות על הרצפה ועסוקות בתהליך ההכנה: הכנסת תערובת הטבק לעלה, דחיקת הטבק, סגירה והדבקה, מדידה וקיצוץ. מרתק. ניסינו שתי סיגריות עם תערובות שונות. אחת מהן, שהיתה מתקתקה, היתה די נחמדה.

המשכנו לשוט והגענו לארוחת צהריים באחת מהמסעדות הרבות שעל המים. בתום הארוחה ביקרנו בבית מלאכה לתכשיטי כסף בו ראינו איך ממיסים את הכסף ומתחילים לעבוד אתו. אחד התכשיטים הנפוצים במדינה הוא תליון דג כסוף שיודע להזיז את הסנפיר ומסמל מזל טוב. הסבירו לנו שדג שסנפירו מתנועע מימין לשמאל הוא נקבה ודג שסנפירו מתנועע מלמעלה למטה הוא זכר. או ההיפך.

גם בית ספר יש על האגם
תיבת דואר צפה
כמובן שיש גם מקדשים על האגם
משחקים כדורעף באחד מהכפרים הצפים
שוק מקומי באחד מהכפרים על גדות האגם

השייט על האגם נהדר ומרגיע. הנוף מרהיב, השקט נעים והשייט בתוך הכפרים הגדולים שכוללים עשרות בתים המסודרים כרחובות בהם יש גם בית ספר, דואר ושאר השירותים הנדרשים – פשוט מרתק. ממליצה בחום, אפילו לפעמיים.

בני השאן ואוכל הודי

בוקר אחד התיישבנו לארוחת בוקר כששמענו לפתע מוזיקה רמה והחדר התרוקן מאורחים. יצאנו לרחוב וגילינו תהלוכה ארוכה מאוד של בני נוער לבושים בבגדים צבעוניים ומנגנים בכלים שונים. לאחר בירור, התברר שאלו חגיגות ראש השנה על פי המיעוט השאני (Shan) שרובו חי באזור. החגיגות המשיכו גם בלילות על במה באזור שוק הלילה, וכללו הופעות של שירה וריקודים מסורתיים, כולל תחפושות.

היה נחמד להסתובב בין החוגגים, להתרשם מהנזירים הרבים, ילדים ומבוגרים, שגם הם באים ליהנות, ולנסות את המטעמים המקומיים ביניהם אורז שדוחסים לתוך במבוק ו”פנקייק” מלוח ומטוגן ממולא בגרגירי חומוס וצ’ילי. שוק הלילה, לצערנו היה ממוקם די קרוב למלון והחגיגות נמשכו ארבעה לילות, מה שקצת הפריע לכולנו לקרוא ספרים ולשחק פורטנייט (נחשו מי עושה מה). בכל לילה הקפידו בני השאן על מפגן זיקוקי דינור וחזרו על אותו שיר שכולנו כבר ידענו כבר לזמזם. חוויה.

נהנינו מאוד מאינלקה לייק והארכנו את שהותנו לשבוע. ניאונג שווה, העיירה בה גרנו, מלאה מסעדות בהן ניתן למצוא מאכלים טעימים בסגנון בני השאן (למשל מרק נודלס) וכן, לשמחתנו הרבה, המון מסעדות הודיות מעולות וזולות. בראש הרשימה שלנו, ושל טריפ אדוויזור למען האמת, עומדת The Dosa King, מסעדה מצוינת בבעלות בחור נפאלי שנראה ישראלי לגמרי. אחרי שאכלנו אצלו כמעט כל יום הוא גילה לנו שהוא למעשה מבשל עבור עוד שתי מסעדות הודיות בעיר… גם המסעדה של נפאלי צעיר אחר, מעריץ מטורף של אמינם (כן, הראפר האמריקאי) שנקראת Indian Hut, טעימה ביותר. אבל צריך לבוא עם סבלנות לאישיות הצבעוניות של המארח הנדיב.

מלך הדוסה. שווה ביותר
סלט עלי תה. טעים
כיסוני מומו. נפאלי בבורמה

עוד סיבה טובה שבגללה אהבנו את אינלה לייק הוא מלון Little Inn שהצוות המקסים שלו היה ידידותי ביותר, דובר אנגלית ובעל ידע, וארוחות הבוקר שלו נדיבות, מפנקות וכוללות אחלה פנקייק!

מה עוד עשינו באינלה לייק? נחנו, שכרנו אופניים וטיילנו סביב לאגם (אבל רק טיול קצר כי הנסיעה על הכביש הראשי עם ילדים לא נעימה במיוחד). אהה וגם התקדמנו במספר יפה של עמודים בחוברות הלימודים של הילדים.

יאנגון וקצת היסטוריה

התחנה האחרונה בטיול שלנו במיאנמר היתה עיר הבירה לשעבר, יאנגון (Yangon, ידועה גם כראנגון). מדובר בעיר המפותחת והגדולה במדינה אשר בשנת 2005 איבדה את מעמדה כבירה לטובת העיר נייפידאו (Naypyidaw). הבירה המנהלית כיום פועלת כיום מתוך אזור צבאי סגור הסמוך לנייפידאו והשינוי נעשה על ידי הכוחות הצבאיים שעדיין שולטים במדינה. אגב, הסיבות להעתקת הבירה אינן ברורות לגמרי ורבים מעריכים שהתבצעה על מנת להרחיק את המוקד החשוב מהחוף כדי להקשות על כיבוש מן החוץ, אם יתרחש כזה.

המצב החברתי והפוליטי במיאנמר רגיש, מורכב ורב תהפוכות. במשך השנים התרחשו הפגנות ומחאות רבות נגד החונטה הצבאית ששלטה במדינה ודיכאה באלימות רבה את כולן, כולל הריגה של ילדים ונזירים. המדינה רחוקה מלהיות דמוקרטית, ועל אף הבחירות הדמוקרטיות שהתבצעו בה ב-1990 לצבא יש אחיזה חזקה ביותר בממשל. בבחירות הנ”ל, למשל, נבחרה מפלגתה הדמוקרטית של אונג סן סו צ’י (ככל הנראה הבורמזית הידועה ביותר בעולם), אולם הכת הצבאית סירבה לפנות את השלטון. היא הושמה במעצר בית לאורך כמעט עשרים שנה וכל אותה עת המשיכה במאבק לא אלים לקידום הדמוקרטיה וזכויות האדם בארצה.

במשך השנים זכתה סן סו צ’י במספר פרסים, כולל פרס נובל לשלום ב-1991. חלק מהפרסים, מעניין לציין, נשללו ממנה לאחרונה כיוון שבדיקה של וועדה מטעם האו”ם העלתה שממשלתה לא מונעת את מעשי הטווח בבני הרוהינגיה המוסלמים במערב המדינה, אלימות שמובילה הכת הצבאית השלטת ונמשכת עד היום.

משיחות מעניינות שערכנו עם מספר מקומיים ניכר שחופש הדיבור קיים (בתאילנד, לדוגמה, הרגשנו היטב איך מדברים על המלך הנוכחי בהיסוס ובלחש) והצנזורה די מצומצמת. שמענו מהם גם על הצדדים השונים הנוגעים למאבק של בני הרוהינגיה, אשר חלקם פעילים בארגוני טרור, להקמת מדינה אסלאמית במיאנמר. תמיד מעניין לשוחח עם מקומיים ובכל פעם אנו מחפשים אנשים ידידותיים שדוברים אנגלית סבירה על מנת שנוכל “לראיין” אותם.

יאנגון היא עיר של כיעור ויופי. יש בה אזורים מודרניים ומערביים, כולל קניון שנהנינו לבלות בו, כרגיל מבלי לעשות ממש שופינג כי כל מה שקונים – סוחבים על הגב. אהבנו לשבת בבית הקפה Bread Talk, ללמוד קצת ולהשקיף על הבורמזים שעורכים קניות לקראת חג המולד. הספקנו לראות סרט או שניים בקולנוע ולכרסם סלט תה (בעיקר אור) וארוחות עוף ב-Marry Brown, המקבילה המלזית של מקדנולד’ס. נהנינו גם מבית התה הידוע Rangoon שמציע עיצוב פנים נעים ותה בורמזי בעשרות קומבינציות (רבע תה עם שלושת רבעי חלב, חצי תה וחצי חלב, שליש תה ושני שליש חלב וכולי).

אני בסך הכל יושב (עם החצאית שלי) ומחכה לקפה
לומדים על רקע עץ אשוח ענק מפלסטיק
שלט בורמזי בכניסה לקניון
חג מולד שמח!

אי אפשר להגיע ליאנגון מבלי לבקר בפגודת “שוודגון” (Shwedagon) המוזהבת והמרשימה, האתר הקדוש ביותר במינאמר. מדובר במתחם גדול הבנוי על גבעה וכולל עשרות פגודות, מקדשים ובודהות נוצצים. במרכז המתחם ניצבת פגודה גדולה הבנויה על בסיס אטום (מה שנקרא “סטופה”), ועל פי המאמינים קבורות בו כמה משערותיו של בודהא. המקום הומה מאמינים ומבקרים ובהחלט מדובר באתר מרשים ויוצא דופן ששווה ביקור. כמו בכל אתר מרכזי כדאי לקרוא על המקום לפני או להשיג הדרכה, על מנת שהביקור יהיה משמעותי ומעניין יותר. שימו לב שיש להיכנס רק בלבוש שמרני, אם כי אם שוכחים אפשר לקבל כזה בכניסה. זו היתה ההזדמנות האחרונה של אור ללבוש לונגי, וכפי שחשדתי זה החמיא לו (חבל שאין תמונה).

שוב מצלמים את הילדים

טיולים קצרים נוספים שיצאנו אליהם כללו צפייה ברבבות עטלפים קטנים שיוצאים יחד ממערה עם השקיעה. המחזה היה די מרשים אך העיבה עליו העובדה שכמה מקומיות “עוזרות” לעטלפים לצאת במועד המדוייק על ידי תיפוף חזק בסמוך לפתח. ביקרנו גם במערה ענקית מלאה בבודהות שבסופה יציאה לנחל נחמד. את הנחל חוצים בעזרת סירה, דרך שדות אורז יפים וירוקים, חזרה לנקודת ההתחלה.

מדובר בעטלפים. המון מהם

מיאנמר היא מדינה מעניינת לטיול, אך התנאים בה די קשוחים. היא מומלצת במיוחד למי שמתעניין בדתות ובבודהיזם ומסתקרן ממקדשים ופגודות, הקיימים בהמונים. שיא הטיול בעיני הוא הביקור בבאגאן ובאינלה לייק ובעיקר: פגישה עם הבורמזים הנהדרים. רק בשבילם שווה להגיע.

חוצים בלילה את הגבול מזרחה, חזרה לתאילנד

נעמה: מיאנמר (חלק א) – מנדליי ובאגאן

דצמבר 2018

אני לא זוכרת ממש למה שינינו תכניות, ולא בפעם הראשונה, ואיך קרה שהחלטנו לטייל במיאנמר (לשעבר בורמה) שלא היתה בתכנית המקורית. אני חושבת שזה קשור לעובדה שהרבה מהמטיילים שפגשנו בחודשים האחרונים דיברו על מינאמר בעיניים נוצצות. אין ספק שכשגילינו שהשגרירות ההודית שם נותנת ויזה לששה חודשים זה גם עזר.

מדרום תאילנד טסנו לבנגקוק, זו הפעם הרביעית במסע. נהנינו מאווירת חג המולד העליזה וניצלנו את הגישה לאתרים מערביים לקראת הימים במיאנמר המתפתחת (בקושי).

מיאנמר המסורתית

התחנה הראשונה במדינה היתה העיר השנייה בגודלה, מנדליי. עבורנו זו היתה הפעם הראשונה שפגשנו מיאנמרים וגילינו שהם פשוט נהדרים. עדינים, צנועים, חביבים מאוד ואדיבים. הזכירו לי את הקמבודים. בימים הבאים נחשפנו לאופי העדין וההגון של רבים מהם. נהג טוקטוק אחד רדף אחרינו כדי להחזיר לנו חלק מהכסף ששילמנו לו כי, לתפיסתו, לקח לו יותר מדי זמן למצוא את הכתובת שהיינו צריכים להגיע אליה. נהג אחר שגילה בדיעבד שלא יוכל להגיע לאן שרצינו, חויב בחלק מהכסף על ידי חברת הנסיעות אך סרב בתוקף לקבל מאתנו חלק מהכסף.

נראה שהמיאנמרי הממוצע עדיין מסורתי ביותר. אני מניחה שעם המשך החשיפה למערב, תהליך שמתגבר לאחרונה, זה ישתנה. רבים מהנשים ומהגברים(!) המקומיים, כמעט כולם, אגב, רזים ודקיקים – לובשים “לונגי” שהיא חצאית מקסי מסורתית. גבר שלבוש בחולצת צווארון מקופל וכפתורים מודרנית התחובה לחצאית ארוכה שבסיומה מציצים סנדלי אצבע – הוא לא מחזה נדיר. בעוד הגברים קושרים את הלונגי מקדימה, הנשים, שלובשות בדרך כלל חליפה צבעונית שכוללת חולצה ולונגי מבד זהה, קושרות את החצאית בצד או מאחורה.

הכתב הבורמזי פשוט יפייפה

מיאנמר כוללת מעל מאה ושלושים מיעוטים שונים, כאשר אנשי הבאמר (נקראים גם בורמזים) הם הקבוצה האתנית הגדולה ביותר. רבות מהנשים הבורמזיות נוהגות לצבוע את פרצופן באבקה המופקת מגזע עץ מקומי שנקרא “טנקה” שמשמשת, כך הבנתי לאחר ששאלתי הרבה פעמים, בעיקר כקישוט מסורתי. אין חוק בנוגע לאיפור הזה. חלקם צובעים בצורה אסתטית ומושקעת רק את הלחיים או אפילו מציירים עם האבקה צורה של עלים, ואחרים צובעים את כל הפרצוף, את המצח או מפזרים נקודות, כולל רק אחת באמצע האף. מוזר.

מנהג נפוץ אחר הוא לעיסה של אגוז הארקה העטוף בעלה מעץ הבאטל נאט אותו דוחסים לפה, בעיקר הגברים. למעשה זהו סם ממריץ שהורס את השיניים והופך את החיוך לאדום ומפחיד. מיד כשנחתנו פגשנו בחור לועס. הוא העלה אותנו למיניבוס וניסה, בקושי רב, לשאול אותנו לאיזה מלון אנחנו צריכים להגיע. הייתי בשוק. שאלתי את עצמי למה הוא מנסה לדבר כשברור לכל שהוא במהלך ניתוח חניכיים?! לסיכום המנהג ולקינוח, מתברר שהלעיסה המבהילה הזו מחייבת גם יריקות מדי פעם. חוויה מגעילה שלא התרגלנו אליה בכלל.

דוכן להכנת ומכירת אגוז הארקה ללעיסה. מימין המרכיבים ומשמאל צורת ההגשה

התשתיות במינאמר בסיסיות, העוני ניכר במקומות רבים וההיגיינה ירודה. ואכן, ימים ספורים אחרי שהגענו כבר לקינו (טוב, לקיתי) בקלקול הקיבה הראשון לטיול. למרות שההוסטלים והמלונות שבחרנו היו בסטנדרט מערבי טוב, ברגע שיצאנו מהם נתקלנו בדרכי העפר, בבורות הביוב, בכתמי הרוק האדומים כתוצאה מלעיסת הארקה ובהמון כלבים משוטטים שנראים נורא. מיד אסרנו על אלה לגעת בכלבים והתמדנו בזה כל החודש. זה היה לא פשוט.

ללא מילים

מקדשים מוזהבים ונזירים על אופנוע

הדבר הבולט ביותר במיאנמר הוא אינסוף המקדשים הבודהיסטים, רובם בעלי כיפות מוזהבות, שהמדינה שופעת בהם. המבנים הקדושים הללו, כך למדנו, מחולקים לסוגים שונים: מקדשים בהם מתפללים, מנזרים בהם חיים הנזירים, מערות לתפילה ומדיטציה, ו”סטופות” שהם מבנים אטומים ועתיקים שמזכירים בצורתם פעמון ועל פי האמונה הבודהיסטית קבורים בהם שיירים (שן, עצם…) הקשורים לבודהה או לאחד מתלמידיו.

מרבית המיאנמרים בודהיסטים והרחובות מלאים, מלבד בטוקטוקים, בנזירים ונזירות העוסקים בפעילות יומיומיות. המחזה של נזיר רכוב על אופנוע מאחורה, הדהים אותנו בהתחלה. אנחנו חשבנו שנזירים הם אנשים הפורשים מהחברה, נוהגים בסגפנות ובוחרים זאת כדרך חיים, אך זה לא מדויק. מדריכת טיולים ונהג טוקטוק מקומיים איתם טיילנו סיפרו לנו שרבים מהנזירים במיאנמר משמשים כנזירים רק מספר שנים או חודשים, וכמעט בכל משפחה יש מי שחי כנזיר במשך תקופה. הנהג המדובר, אגב, הפך לנזיר ארבע פעמים במהלך חייו. לאחר שהתחתן מותר היה לו לעשות זאת רק באישור רעייתו.

נזירות צעירות

בביקורנו הרבים במקדשים השונים פגשנו בנזירים גברים בגלימה כתומה או בורדו, בנזירות נשים בגלימה ורודה ובנזירים ילדים אשר מתחנכים במקום כמה שנים. כולם כמובן מגולחי ראש. הם זוכים להערכה רבה מצד האוכלוסייה שרבים בה מכינים להם אורז מדי בוקר כשהם מגיעים עם הקערות שלהם.

כמצופה מכל מטייל במנדליי ביקרנו במקדש “מאהמוני”. באופן אישי, התרשמתי בעיקר ממאות המאמינים המתפללים באדיקות ועוקבים בהתרגשות אחר טקסי הדבקת עלי הזהב על פסל הבודהה היושב. הפעולה הזו נפוצה מאוד במקדשים השונים במדינה וכאן אף מצלמים אותה בווידאו לטובת המאמינים הרחוקים יותר. אגב, רק גברים מורשים לעשות זאת ופסל הבודהה הענק החל לאבד את צורתו בעקבות המנהג.

הגברים מדביקים את עלי הזהב והנשים צופות בהם, גם בעזרת המסך

ביקרנו גם בשוק לאבני חן מסוג JAD שנקראות בעברית “ירקן ג’יידיט”, אחת מסוגי אבני החן שמיאנמר עשירה בהן. השוק מכיל דוכנים צפופים בהם יושבים גברים ונשים ומדברים בקולי קולות לסלולרי שלהם, תוך שהם מצלמים את האבנים עליהם הם מדברים ומעשנים במקביל. מתברר שהם בשלבי משא ומתן למכירת האבנים או התכשיטים עם סוחרים מסין.

אתר חובה נוסף הקרוב לעיר, כך נאמר לנו, הוא גשר ה”או-ביין”. מדובר בגשר עשוי עץ טיק, שנמתח מעל אגם “טאונגטמאן” ובעבר נחשב לארוך מסוגו בעולם. כל המטיילים מגיעים לבקר במקום לקראת השקיעה בשל המראה היפה. ואכן בעוד המקום די מוזנח (במונחים מערביים) והגשר לא משאיר רושם עז – התמונות שהפיקה מצלמת הסלולרי שלי (ותוסיפו לזה את חוסר הסבלנות הידוע שלי לצלם) הן לא פחות ממדהימות.    

הילדים המתולתלים שלנו, שכבר רגילים לתשומת לב מיוחדת, זכו במיאנמר לכבוד של סופר סטארים. אינספור אנשים ביקשו להצטלם איתם, רובם מבוגרים שדחפו לתמונה את ילדיהם הנבוכים. הילדים תירגלו חיוכים ופוזות, היו סבלנים לכל הליטופים על הראש ופיזרו “מינגלאבה” (שלום בבורמזית) בנונשלנט.

אפילו הנזירים מצלמים אותם

באחד הבקרים התעוררנו לקולות מוזיקה רמים. עקבנו אחריהם ועלינו לקומה האחרון במלון, שם נתקלנו במסיבת חתונה שעמדה לפני סיום. בני המשפחה והזוג הטרי התרגשו לראות אותנו ומיד הושיבו אותנו ליד אחד השולחנות והחלו להזרים קינוחים. המעמד היה מביך, בעיקר לאור הבגדים הקצרים והפשוטים שלנו, אבל המשפחה התעקשה להצטלם איתנו והחתן, לאחר שבצע את העוגה ונתן לכלתו את הביס הראשון, נתן גם לי. מקווה שזה מזל טוב.

הפלא שנקרא באגאן

ממנדליי נסענו דרומה לעיר “באגאן” בסליפר מפנק באופן חשוד. יש לנו כבר ניסיון רחב עם אוטובוסי לילה אבל דווקא במיאנמר הענייה נתקלנו לראשונה בשרות יוצא דופן שכלל דיילת, ארוחה בקופסא ומסך טלוויזיה אישי מלא סרטים מערביים לבחירה.

זמן קצר אחרי שהגענו לאזור העיר, ומיד אחרי שנדרשנו לשלם דמי כניסה מיוחדים, כבר ניתן לראות מדוע באגאן הוא מקום מופלא. בהחלט אתר היסטורי וארכיאולוגי מיוחד במינו. לכל כיוון שרק תירקו (מטאפורה רלוונטית) תראו מיד פגודות מחודדות, שרידי מקדשים אדמדמים ומבני מנזר בגדלים וצורות שונות. באזור שטוח ופתוח של כארבעים קילומטרים רבועים פזורים כשלושת אלפים מבנים כאלו, חלקם עומדים שם מן המאה העשירית לספירה, והמראה מרהיב ביותר.

נהנים בהוסטל

שכרנו קטנועים חשמליים ושוטטנו, דרך מנהרת זמן, בתוך “יער” המבנים המרשימים והמוזרים. רבים ממליצים לטפס לאחד המבנים הגבוהים על מנת לצפות בשקיעה ובזריחה. ואכן, אור ואני, השכמנו קום, נסענו בחושך, טיפסנו על אחד המבנים שניתן לטפס עליהם והמתנו, יחד עם כשלושים מטיילים נוספים, לשמש. אני חייבת להודות שהמקום מרשים ללא קשר לזריחת החמה ומבחינתי לא צריכים לקום בארבע כדי ליהנות ממנו. גם את השקיעה “עשינו”, והפעם עם הילדים, והיא היתה יפה כמצופה. בשלב מסוים מצטרפים כמה עשרות כדורים פורחים שהתיירים העשירים יותר שוכרים כדי ליהנות מהנוף המיוחד. צלליות הכדורים על רקע השקיעה בהחלט מוסיפות למראה המופלא.

מצלמים את הזריחה (הזוית היותר מעניינת)
בערפילים של בוקר

מקדש “אנאנדה” המפורסם בבאגאן הוא אחד הגדולים, הפעילים והמרשימים ביותר והגענו אליו בסיוע נוי נוי, המדריכה הנהדרת ששמה הולך לפניה בקרב הישראלים. בשלוש שעות של סיור קיבלנו הסברים מאלפים על הבודהיזם והחיים במיאנמר, שהלוואי שהיינו מקבלים ביום הראשון במדינה. המקדש הוקם במאה האחת-עשרה לספרה. בתוכו ניצבים ארבעה פסלי בודהה גדולים ומוזהבים, וקירותיו מלאים בעיטורים המתארים את חייו של בודהה. נוי נוי הסבירה שאחד הבודהות נראה בעל סבר פנים קשוחות כשעומדים סמוך אליו ואילו כשמביטים בו מרחוק, מתוך הכניסה של פשוטי העם, הוא נראה צוחק. כמובן שכולנו פנינו לכאן ולכאן כדי לבדוק את הסיפור שהתברר כנכון ומדהים.

 לאחר מספר ימים עזבנו את באגאן ופנינו לאגם “אינלה” ואחר כך ל”יאנגון”, העיר הגדולה במדינה ששימשה עד לא מזמן הבירה, עליהם אכתוב בפוסט הבא.

אלה: חופים, צלילות וחברים – חוויות מדרום תאילנד

נובמבר 2018

מקמבודיה חזרנו לתאילנד, שהייתה התחנה הראשונה שלנו בטיול.

באוטובוס מקומי

נחתנו בבנגקוק רק שהפעם התמקמנו בחלק המודרני יותר של העיר ולא בקוואסאן. בנגקוק היא העיר הכי מודרנית שהיינו בה בטיול – יש בה תחבורה ציבורית מפותחת, קניונים גדולים, מגדלים גבוהים, מלונות שווים, הרבה אוכל מערבי… היינו די מרוצים מהמלון.ישנו בחדר מעונות לארבעה עם מקלחות משותפות והיה די פשוט, אבל נחמד מאוד. החלטנו להישאר בבנגקוק עוד כמה ימים.

ביום הראשון הלכנו לפארק “לומפיני” שהוא פארק מאוד גדול ונחמד בבנגקוק. במרכזו יש אגם ומה שהכי מאפיין את הפארק הוא הלטאות כוח (לטאות גדולות) שחיות בו. אנחנו זכינו לראות קרב מבטים בין חתול אחד לבין לטאה. בפארק היה שיעור ארובי פתוח וחינמי לקהל הרחב. היו שם עשרות נשים וגברים שרקדו למוזיקה ולבסוף גם אמא הצטרפה. ראינו גם הרבה מאוד רצים בפארק. היה בחור אחד שרץ ואז ראה את הפסל של המלך שניצב שם. הוא עצר קד קידה והמשיך בדרכו. זה היה מוזר.

למחרת החלטנו לעשות יום מיוחד “יום בנים” ו”יום בנות”. אבא לקח את הראל ל”בורגר קינג” ולאחר כך לחדר מציאות מדומה מגניב. הם דיווחו שהיה מאד כיף. אני ואמא ראינו שיש בית קפה מומלץ שנקרא “האסקי קפה”. יש שם הרבה כלבי האסקי חמודים שאפשר להאכיל, ללטף ולפנק. אז החלטנו שהולכים לשם. צעדנו ברגל לתחנה, עלינו על הרכבת ולאחר כמה תחנות היינו צריכים להחליף רכבת, אבל פספסנו אותה אז חיכינו לרכבת הבאה. לאחר שהיא הגיעה עלינו עליה עד לתחנה הקרובה ביותר לבית קפה ואחר כך לקחנו טוק טוק עד לבית הקפה. סוף סוף הגענו!

עמדנו להיכנס כשלפתע אישה עצרה אותנו והסבירה לנו שלפני כמה חודשים הגיע לבית הקפה ילד בגיל שלי, הוא ראה את אחד הכלבים והתחיל להיכנס לפאניקה, לצרוח ולבכות. הכלבים כל כך נבהלו שאחד מהם נשך אותו ובגלל זה מאז הכניסה מותרת מגיל חמש עשרה! ניסינו להסביר שעברנו דרך ארוכה כדי להגיע ושאני לא מפחדת מכלבים ושגיל חמש עשרה זה ממש מוגזם. אבל היא לא הסכימה.

הלכנו מבואסת לשתות שוקו במרכז מסחרי קטן שהיה ליד וחיפשנו באינטרנט מה כדי לעשות באזור אבל כל מה שמצאנו היה או סגור או יקר מדי או רחוק מדי. כדי לא להיות לגמרי מאוכזבת מיום הכייף החלטנו לחזור לבית הקפה חד-קרן שביקרנו בו גם בפעם הקודמת. בזה הסתיים היום “כיף” שלנו. 

יום לאחר מכן הלכנו לתערוכת ה”ביאנלה”, תערוכת אומנות מפורסמת שמתקיימת כל שנה במדינה אחרת. היו שם כל מיני מוצגים מגניבים כמו מאות סלי כביסה צבעוניים תלויים מהתקרה, קשה להסביר תראו בתמונה:

הראל ואני איפשהו בפנים

היה שם גם חדר קטנטן וחשוך שיוצר את האשליה כאילו הוא הרבה יותר גדול ממה שהוא. בחדר יש תא זכוכית מתחת לרצפה. הקירות של התא היו ממראה וזה יצר אשליה שנורא עמוק ושאנחנו יכולים ליפול. היו שם גם עוד כל מיני מוצגים מגניבים שבחרתי לא להראות כדי שהפוסט לא יצא ארוך מדי…

איי דרום תאילנד

וזהו עזבנו את בנגקוק ומשם המשכנו דרומה לאיים. התחלנו בעיר חוף שנקראת “קראבי” שם פגשנו את משפחת “לנדא”. תומר, הבת שלהם, חברה שלי והיא לומדת איתי בכיתה וההורים של שתינו חברים מאד טובים. יום אחד שטנו ביחד לטיול ימי בחופים המרהיבים באזור. בשלב מסוים אבא צלל עם שנורקל אבל אנחנו החלטנו לא להצטרף כי היו שם מלא קיפודי ים ולא לקחנו את הסיכון לדרוך עליהם… אז פשוט שחינו באזור הפחות עמוק זה שקרוב יותר לחוף וזה היה כיף באותה המידה. טיילנו במשך יום שלם עם סירה ולבסוף הגענו למין חוף קטן כזה שהיה הכי יפה. שחינו שם למים העמוקים וכשצללנו ראינו מלא דגים יפים וגם שוניות ואלמוגים מרהיבים וצבעוניים. לבסוף חזרנו למלון מיום מתיש אך מהנה מאד.

“מכיר פורטנייט?” -“לא, לא שמעתי על זה בחיים”

אנחנו ומשפחת לנדא ישנו באותו מלון. הוא היה מלון ממש טוב, עם בריכה כייפית וחדרים גדולים ומושקעים ואפילו מטבח. אחרי כמה ימים נפרדנו מהם ועברנו לאי גדול בשם קו לנטה, שם השתכנו במלון לא פחות טוב מהקודם ואפילו יותר טוב. גם בו היה מטבח ובריכה גדולה. הצוות היה מאוד נחמד ויעיל (כל הצוות הן נשים מוסלמיות).

מוקטייל בצ’ק אין. לא רע

יום אחד אני ואבא הלכנו לקנות כמה דברים במכולת שהיתה שם ולפתע ראיתי בלילת פנקייק חלומית, הראיתי לאבא וישר קנינו. בכל הבקרים שאחר כך טיגנו פנקייק במטבח שלנו והוא היה טעים כל כך! כמעט כמו הפנקייק של סבתא :). באותו היום שמענו שאפשר להתנדב בבית מחסה לכלבים וחתולים שנמצא באי. לקחנו טוק טוק לשם, התבקשנו לשטוף ידיים לפני הכניסה ולאחר מכן נכנסנו וראינו עשרות חתולים. היה להם הרבה מקום לשחק בו ולכל אחד הייתה מיטה משלו והיה גם ארגז מלא צעצועים. בגדול החתולים נראו מאושרים. הצמידו לנו מדריכה מאנגליה שהסבירה לנו על המקום ובהמשך גם לקחה אותנו לאזור של הכלבים. אי אפשר לגעת בכלבים אבל יש מין מרפסת גדולה למעלה ומשם רואים אותם. המדריכה הסבירה שהבית מחסה הוא די חדש והכלבים פה עברו התעללות עד שהגיעו לפה ולכן הם צריכים להתרגל למקום. הכלבים היו מקסימים אחד אחד, והמדריכה סיפרה שגם את החתולים וגם את הכלבים אפשר לאמץ ואפילו שולחים אותם לאימוץ בחו”ל. היא סיפרה לנו שהיא גדלה כל ילדותה עם כלבים כי העבודה של ההורים שלה הייתה לגדל כלבים גזעיים והיא בהחלט לא מתגאה בזה (כלבים גזעיים הם כלבים חזקים, גדולים, חמודים או יפים ולכן הרבה אנשים מעדיפים לקנות כלב גזעי ויפה מאשר לאמץ כלב מעורב ואומלל). היא גם סיפרה שלפני חודשיים היא הגיעה לבית מחסה כתיירת והיא פשוט נשארה שם בספונטניות כי היא כל כך אהבה את המקום ועכשיו היא המדריכה הראשית שם. יצאנו מהבית מחסה, לא לפני שהשארנו תרומה מכובדת בקופה. כל מי שמבקר בקולנטה צריך ללכת לשם. מומלץ ביותר!

שנורקלים, מערה וחוף סודי

ביום האחרון בקו לנטה יצאנו בסירה גדולה עם עוד קבוצת מטיילים לטיול שנורקלינג. עצרנו בכל מיני חופים שאפשר לשנרקל בהם ואפילו שחינו בתוך מערה חשוכה כדי להגיע לחוף סודי ויפה. צבע המים היה מיוחד ויפה כל כך והשילוב שלו עם הצוקים הירוקים היה עוצר נשימה. הראל לא רצה לעשות שנורקלינג אז הוא סתם שחה, אבל אני שנרקלתי וזה היה כל כך כיף! כל כך הרבה דגים מכל הסוגים הגדלים והצבעים. ראינו שם להקות ענק. הדגים שחו לידנו ובכלל לא התרגשו ממנו. הייתי יכולה לגעת בהם, ובאמת נגעתי או יותר נכון הם נגעו בי. ללא ספק אחד הימים הכי כיפיים בטיול הזה!

הג’ונגל בקאו סוק

מקו לנטה נסענו שעתיים במיני ואן לשמורה שנקראת “קאו סוק”. ישנו צמוד לשמורה בתוך ג’ונגל. אני ואמא ישנו בבונגלו קטן, שהיה בו רק מקום למיטה, למקלחת ולשירותים. ואבא והראל אותו הדבר. מה שכן הייתה שם ארוחת בוקר כל כך טעימה: פנקייק אחד ענק ועבה שתפס את כל הצלחת. אני נזכרת בו ורוצה לאכול אותו שוב. קאו סוק הוא כפר שבמרכזו רחוב אחד מלא מסעדות וחנויות. לשמחתנו, היה שם גם אוכל מערבי. באחד מהימים שם נסענו עם עוד קבוצה לסיור מודרך על סירה באגם גדול ומרשים שנמצא בצד השני של השמורה. עצרנו לאכול צהריים וגילינו בית מלון שצף על המים והיה נראה ממש מגניב. עשינו שם גם קיאקים וחתרנו הרבה אבל בעיקר נחנו ונהנו מהנוף וגם צילמנו קצת:

מלון צף

המדריך סיפר אגב שעומק המים הוא חמישים מטר ושיש שם דגים ששוקלים 200 קילו, קראתם נכון!

למחרת בצהריים ארזנו הכול ונסענו לתחנת הרכבת, שם עלינו על רכבת לילית חזרה לבנגקוק. נסענו בה במשך 12 שעות ושרדנו בזכות ממתקים והסרט “שודדי הקאריביים”. זו הפעם השלישית שלנו ברכבת לילה והיא הייתה בדיוק כמו שזכרתי: “לא כל כך נורא”. אחרי לילה בבנגקוק המשכנו לשדה התעופה ממנו טסנו במשך שעה וחצי ל…….מיאנמר! ארץ חדשה שהשם הקודם שלה היה בורמה.

מיאנמר

נחתנו בעיר מנדלי וגילינו שלחלק מהנשים הפנים צבועות באבקה צהבהבה ושלהרבה גברים פה יש שיניים אדומות. מתברר שהגברים לועסים סם כזה שנותן להם אנרגיה, אבל גם צובע את השיניים שלהם בצבע דם וזה ממש מפחיד. רואים הרבה שלוליות אדומות על המדרכות והכבישים וזה בגלל שאת הסם הזה צריך לירוק כל כמה דקות. זה ממש מגעיל. אבל הגברים פה לובשים חצאיות וזה דווקא מוצא חן בעיניי. זה קשור לתרבות שלהם.

לאורך כל הטיול המקומיים התלהבו מאתנו, אבל במיאנמר אני והראל ממש סלבס. בגלל שלא מטיילים פה הרבה אנשים מערביים ובטח לא משפחות עם ילדים, המקומיים ממש מופתעים מאתנו. המיאנמרים אנשים מאד חייכנים, והבנות בקבלה של המלון במנדלי כל הזמן מחייכות או שואלות אותי מה שלומי ואומרות שהשיער שלי יפה. נחמד להיות סלב 🙂

אפילו נזירים מצלמים אותנו!

דרך אגב, מיאנמר בכלל לא הייתה בתוכנית של הטיול, אבל כל אחד שפגשנו וטייל בה המליץ בחום לכן החלטנו בספונטניות להגיע גם אליה. הבעיה במדינה הזו שהרחובות בה לא מסודרים, הריח רע ויש הרבה עוני. כרגע מיאנמר לא עשתה עליי רושם טוב כל כך, אבל יש לנו עוד שבועיים פה אז אני לא פוסלת.

להתראות איי דרום תאילנד, שלום מיאנמר!