קטגוריה: תאילנד

נובמבר 2018

מקמבודיה חזרנו לתאילנד, שהייתה התחנה הראשונה שלנו בטיול.

נחתנו בבנגקוק רק שהפעם התמקמנו בחלק המודרני יותר של העיר ולא בקוואסאן. בנגקוק היא העיר הכי מודרנית שהיינו בה בטיול – יש בה תחבורה ציבורית מפותחת, קניונים גדולים, מגדלים גבוהים, מלונות שווים, הרבה אוכל מערבי… היינו די מרוצים מהמלון.ישנו בחדר מעונות לארבעה עם מקלחות משותפות והיה די פשוט, אבל נחמד מאוד. החלטנו להישאר בבנגקוק עוד כמה ימים.

ביום הראשון הלכנו לפארק “לומפיני” שהוא פארק מאוד גדול ונחמד בבנגקוק. במרכזו יש אגם ומה שהכי מאפיין את הפארק הוא הלטאות כוח (לטאות גדולות) שחיות בו. אנחנו זכינו לראות קרב מבטים בין חתול אחד לבין לטאה. בפארק היה שיעור ארובי פתוח וחינמי לקהל הרחב. היו שם עשרות נשים וגברים שרקדו למוזיקה ולבסוף גם אמא הצטרפה. ראינו גם הרבה מאוד רצים בפארק. היה בחור אחד שרץ ואז ראה את הפסל של המלך שניצב שם. הוא עצר קד קידה והמשיך בדרכו. זה היה מוזר.

למחרת החלטנו לעשות יום מיוחד “יום בנים” ו”יום בנות”. אבא לקח את הראל ל”בורגר קינג” ולאחר כך לחדר מציאות מדומה מגניב. הם דיווחו שהיה מאד כיף. אני ואמא ראינו שיש בית קפה מומלץ שנקרא “האסקי קפה”. יש שם הרבה כלבי האסקי חמודים שאפשר להאכיל, ללטף ולפנק. אז החלטנו שהולכים לשם. צעדנו ברגל לתחנה, עלינו על הרכבת ולאחר כמה תחנות היינו צריכים להחליף רכבת, אבל פספסנו אותה אז חיכינו לרכבת הבאה. לאחר שהיא הגיעה עלינו עליה עד לתחנה הקרובה ביותר לבית קפה ואחר כך לקחנו טוק טוק עד לבית הקפה. סוף סוף הגענו!

עמדנו להיכנס כשלפתע אישה עצרה אותנו והסבירה לנו שלפני כמה חודשים הגיע לבית הקפה ילד בגיל שלי, הוא ראה את אחד הכלבים והתחיל להיכנס לפאניקה, לצרוח ולבכות. הכלבים כל כך נבהלו שאחד מהם נשך אותו ובגלל זה מאז הכניסה מותרת מגיל חמש עשרה! ניסינו להסביר שעברנו דרך ארוכה כדי להגיע ושאני לא מפחדת מכלבים ושגיל חמש עשרה זה ממש מוגזם. אבל היא לא הסכימה.

הלכנו מבואסת לשתות שוקו במרכז מסחרי קטן שהיה ליד וחיפשנו באינטרנט מה כדי לעשות באזור אבל כל מה שמצאנו היה או סגור או יקר מדי או רחוק מדי. כדי לא להיות לגמרי מאוכזבת מיום הכייף החלטנו לחזור לבית הקפה חד-קרן שביקרנו בו גם בפעם הקודמת. בזה הסתיים היום “כיף” שלנו. 

יום לאחר מכן הלכנו לתערוכת ה”ביאנלה”, תערוכת אומנות מפורסמת שמתקיימת כל שנה במדינה אחרת. היו שם כל מיני מוצגים מגניבים כמו מאות סלי כביסה צבעוניים תלויים מהתקרה, קשה להסביר תראו בתמונה:

היה שם גם חדר קטנטן וחשוך שיוצר את האשליה כאילו הוא הרבה יותר גדול ממה שהוא. בחדר יש תא זכוכית מתחת לרצפה. הקירות של התא היו ממראה וזה יצר אשליה שנורא עמוק ושאנחנו יכולים ליפול. היו שם גם עוד כל מיני מוצגים מגניבים שבחרתי לא להראות כדי שהפוסט לא יצא ארוך מדי…

איי דרום תאילנד

וזהו עזבנו את בנגקוק ומשם המשכנו דרומה לאיים. התחלנו בעיר חוף שנקראת “קראבי” שם פגשנו את משפחת “לנדא”. תומר, הבת שלהם, חברה שלי והיא לומדת איתי בכיתה וההורים של שתינו חברים מאד טובים. יום אחד שטנו ביחד לטיול ימי בחופים המרהיבים באזור. בשלב מסוים אבא צלל עם שנורקל אבל אנחנו החלטנו לא להצטרף כי היו שם מלא קיפודי ים ולא לקחנו את הסיכון לדרוך עליהם… אז פשוט שחינו באזור הפחות עמוק זה שקרוב יותר לחוף וזה היה כיף באותה המידה. טיילנו במשך יום שלם עם סירה ולבסוף הגענו למין חוף קטן כזה שהיה הכי יפה. שחינו שם למים העמוקים וכשצללנו ראינו מלא דגים יפים וגם שוניות ואלמוגים מרהיבים וצבעוניים. לבסוף חזרנו למלון מיום מתיש אך מהנה מאד.

אנחנו ומשפחת לנדא ישנו באותו מלון. הוא היה מלון ממש טוב, עם בריכה כייפית וחדרים גדולים ומושקעים ואפילו מטבח. אחרי כמה ימים נפרדנו מהם ועברנו לאי גדול בשם קו לנטה, שם השתכנו במלון לא פחות טוב מהקודם ואפילו יותר טוב. גם בו היה מטבח ובריכה גדולה. הצוות היה מאוד נחמד ויעיל (כל הצוות הן נשים מוסלמיות).

יום אחד אני ואבא הלכנו לקנות כמה דברים במכולת שהיתה שם ולפתע ראיתי בלילת פנקייק חלומית, הראיתי לאבא וישר קנינו. בכל הבקרים שאחר כך טיגנו פנקייק במטבח שלנו והוא היה טעים כל כך! כמעט כמו הפנקייק של סבתא :). באותו היום שמענו שאפשר להתנדב בבית מחסה לכלבים וחתולים שנמצא באי. לקחנו טוק טוק לשם, התבקשנו לשטוף ידיים לפני הכניסה ולאחר מכן נכנסנו וראינו עשרות חתולים. היה להם הרבה מקום לשחק בו ולכל אחד הייתה מיטה משלו והיה גם ארגז מלא צעצועים. בגדול החתולים נראו מאושרים. הצמידו לנו מדריכה מאנגליה שהסבירה לנו על המקום ובהמשך גם לקחה אותנו לאזור של הכלבים. אי אפשר לגעת בכלבים אבל יש מין מרפסת גדולה למעלה ומשם רואים אותם. המדריכה הסבירה שהבית מחסה הוא די חדש והכלבים פה עברו התעללות עד שהגיעו לפה ולכן הם צריכים להתרגל למקום. הכלבים היו מקסימים אחד אחד, והמדריכה סיפרה שגם את החתולים וגם את הכלבים אפשר לאמץ ואפילו שולחים אותם לאימוץ בחו”ל. היא סיפרה לנו שהיא גדלה כל ילדותה עם כלבים כי העבודה של ההורים שלה הייתה לגדל כלבים גזעיים והיא בהחלט לא מתגאה בזה (כלבים גזעיים הם כלבים חזקים, גדולים, חמודים או יפים ולכן הרבה אנשים מעדיפים לקנות כלב גזעי ויפה מאשר לאמץ כלב מעורב ואומלל). היא גם סיפרה שלפני חודשיים היא הגיעה לבית מחסה כתיירת והיא פשוט נשארה שם בספונטניות כי היא כל כך אהבה את המקום ועכשיו היא המדריכה הראשית שם. יצאנו מהבית מחסה, לא לפני שהשארנו תרומה מכובדת בקופה. כל מי שמבקר בקולנטה צריך ללכת לשם. מומלץ ביותר!

שנורקלים, מערה וחוף סודי

ביום האחרון בקו לנטה יצאנו בסירה גדולה עם עוד קבוצת מטיילים לטיול שנורקלינג. עצרנו בכל מיני חופים שאפשר לשנרקל בהם ואפילו שחינו בתוך מערה חשוכה כדי להגיע לחוף סודי ויפה. צבע המים היה מיוחד ויפה כל כך והשילוב שלו עם הצוקים הירוקים היה עוצר נשימה. הראל לא רצה לעשות שנורקלינג אז הוא סתם שחה, אבל אני שנרקלתי וזה היה כל כך כיף! כל כך הרבה דגים מכל הסוגים הגדלים והצבעים. ראינו שם להקות ענק. הדגים שחו לידנו ובכלל לא התרגשו ממנו. הייתי יכולה לגעת בהם, ובאמת נגעתי או יותר נכון הם נגעו בי. ללא ספק אחד הימים הכי כיפיים בטיול הזה!

הג’ונגל בקאו סוק

מקו לנטה נסענו שעתיים במיני ואן לשמורה שנקראת “קאו סוק”. ישנו צמוד לשמורה בתוך ג’ונגל. אני ואמא ישנו בבונגלו קטן, שהיה בו רק מקום למיטה, למקלחת ולשירותים. ואבא והראל אותו הדבר. מה שכן הייתה שם ארוחת בוקר כל כך טעימה: פנקייק אחד ענק ועבה שתפס את כל הצלחת. אני נזכרת בו ורוצה לאכול אותו שוב. קאו סוק הוא כפר שבמרכזו רחוב אחד מלא מסעדות וחנויות. לשמחתנו, היה שם גם אוכל מערבי. באחד מהימים שם נסענו עם עוד קבוצה לסיור מודרך על סירה באגם גדול ומרשים שנמצא בצד השני של השמורה. עצרנו לאכול צהריים וגילינו בית מלון שצף על המים והיה נראה ממש מגניב. עשינו שם גם קיאקים וחתרנו הרבה אבל בעיקר נחנו ונהנו מהנוף וגם צילמנו קצת:

המדריך סיפר אגב שעומק המים הוא חמישים מטר ושיש שם דגים ששוקלים 200 קילו, קראתם נכון!

למחרת בצהריים ארזנו הכול ונסענו לתחנת הרכבת, שם עלינו על רכבת לילית חזרה לבנגקוק. נסענו בה במשך 12 שעות ושרדנו בזכות ממתקים והסרט “שודדי הקאריביים”. זו הפעם השלישית שלנו ברכבת לילה והיא הייתה בדיוק כמו שזכרתי: “לא כל כך נורא”. אחרי לילה בבנגקוק המשכנו לשדה התעופה ממנו טסנו במשך שעה וחצי ל…….מיאנמר! ארץ חדשה שהשם הקודם שלה היה בורמה.

מיאנמר

נחתנו בעיר מנדלי וגילינו שלחלק מהנשים הפנים צבועות באבקה צהבהבה ושלהרבה גברים פה יש שיניים אדומות. מתברר שהגברים לועסים סם כזה שנותן להם אנרגיה, אבל גם צובע את השיניים שלהם בצבע דם וזה ממש מפחיד. רואים הרבה שלוליות אדומות על המדרכות והכבישים וזה בגלל שאת הסם הזה צריך לירוק כל כמה דקות. זה ממש מגעיל. אבל הגברים פה לובשים חצאיות וזה דווקא מוצא חן בעיניי. זה קשור לתרבות שלהם.

לאורך כל הטיול המקומיים התלהבו מאתנו, אבל במיאנמר אני והראל ממש סלבס. בגלל שלא מטיילים פה הרבה אנשים מערביים ובטח לא משפחות עם ילדים, המקומיים ממש מופתעים מאתנו. המיאנמרים אנשים מאד חייכנים, והבנות בקבלה של המלון במנדלי כל הזמן מחייכות או שואלות אותי מה שלומי ואומרות שהשיער שלי יפה. נחמד להיות סלב 🙂

דרך אגב, מיאנמר בכלל לא הייתה בתוכנית של הטיול, אבל כל אחד שפגשנו וטייל בה המליץ בחום לכן החלטנו בספונטניות להגיע גם אליה. הבעיה במדינה הזו שהרחובות בה לא מסודרים, הריח רע ויש הרבה עוני. כרגע מיאנמר לא עשתה עליי רושם טוב כל כך, אבל יש לנו עוד שבועיים פה אז אני לא פוסלת.

להתראות איי דרום תאילנד, שלום מיאנמר!

אחרי פאי חזרנו לצ’יאנג מאי כדי לבקר בכמה מהכפרים שסביבה. מהמלון בצ’אנג מאי אסף אותנו קון (Goong, קצת קשה לבטא את השם שלו) שהיה המארח שלנו. בטנדר שלו מאחורה היה בגאז’ פתוח וגדול ובכל הנסיעות איתו ישבנו אני והראל מאחורה, דיברנו ונהנינו מהרוח. כשהגענו לבית של קון הייתי קצת בהלם. הבית היה עשוי כולו מעץ. היו שם שני חדרים בקומה השנייה: אחד של קון ואחד לארבעתנו, המטבח היה בחצר ובמקלחת לא היתה תקרה. הבית היה אמנם בסיסי אבל לקון בחדר היה רחפן מרשים ומודרני. לקון היה גם אורגן בחצר וכלב גדול שנבח כל הזמן, אבל כשהתקרבתי אליו וליטפתי אותו גיליתי שהוא די חמוד. אחר כך קון סיפר לי שהוא רק תינוק וקוראים לו “איו” (אוכל בתאילנדית). האכלתי אותו כמה פעמים והוא באמת כל הזמן רעב.

הסיפור של קון

לילה אחד, אחרי שאנחנו הילדים הלכנו לישון, קון סיפר לאמא ולאבא את הסיפור שלו. למחרת הוא לקח אותי ואת אבא לטיול אופניים בשדות האורז בכפר. שם אבא סיפר לי את הסיפור שלו: קון שירת בחיל הים התאילנדי במשך 25 שנה עד שיום אחד הוא והצוות שלו עשו ניסוי בים עם פצצה שפיתחו. הניסוי אמנם צלח, אבל אז הסתבר שהפצצה הרגה אלפי דגים. קון הרגיש אשם וביקש מהמפקד שלו להתפטר. המפקד שלו לא הסכים והציע לו לעבוד בתפקיד אחר, תפקיד יותר משרדי. קון הסכים ובמהלך התפקיד שלו הרים פרויקט והטביע בכוונה מטוס מקולקל בים. כשאבא סיפר לי את זה חשבתי שזה מעשה רע, אבל הוא הסביר לי שזה מעשה טוב כי המטוס משמש לבית או מקום מסתור וכך מציל את חייהם של אלפי דגים קטנים שלא שורדים בדרך כלל כי הגדולים אוכלים אותם. הפרויקט הצליח כי מספר הדגים באזור גדל מאוד. לאחר כמה זמן קון יזם פרויקט דומה במקום אחר והטביע בים אוטובוס שלא בשימוש.

חווה אורגנית

לבסוף קון עזב את חיל הים והחליט לעבור לגור בכפר בצפון תאילנד. אשתו וילדיו המשיכו לגור בבנגקוק והם מבקרים אותו מדי שבוע. כשהגיע לראשונה לכפר החליט להקים חווה עם פירות וירקות אורגניים כי האמין שאם הוא יצליח עוד חקלאים ילכו אחריו ויקימו גם שדות אורגניים שזה יותר בריא. גם כשמוכרים את היבול מוכרים אותם ביותר כסף כי קשה יותר לגדל פירות וירקות אורגניים. החלום שלו התגשם. היום יש בכפר חוץ ממנו עוד שניים-עשר חקלאים שיש להם שדות אורגניים.

אישתו של קון עשתה את כל הדרך מבנגקוק במיוחד בשבילנו כי היא מאד אוהבת ילדים. קוראים לה אה, היא אישה מאד נחמדה ובעיקר חייכנית. קון ואה לקחו אותנו לכל מיני מקומות וטיולים. באחד הטיולים קון לימד אותי לספור עד עשר בתאילנדית ואני לימדתי אותו לספור עד עשר בעברית. הוא ספר בעברית במבטא כל כך מצחיק שהתאפקתי לא לפרוץ בצחוק כדי לא להעליב אותו, אבל כנראה גם אני ספרתי עד עשר בתאילנדית בצורה מצחיקה. קון יודע לנגן על פסנתר ועל גיטרה. שמעתי אותו מנגן, והוא מנגן מהמם ואז הוא נתן לי לנסות… נראה לי שלא אנגן בגיטרה אף פעם.

קון צילם אותנו כל הזמן. נראה לי שהוא קצת מכור למצלמה. הייתי באותם ימים הכוכבת הראשית שלו בפייסבוק והוא כל הזמן העלה תמונות שלי ושלו ביחד, לפעמים גם תמונות שלי לבד, ולפעמים של כולנו איתו. לי לא היה אכפת. דווקא זה מגניב. לבסוף נפרדנו מהם, וכהרגלו של קון עשינו תמונת סלפי אחרונה :).

גילוף בעץ

אחרי שהתארחנו  אצל קון ארבעה ימים הלכנו לכפר אחר לעוד לילה אחד. המקצוע של המארחים שלנו הוא גילוף בעץ והם לימדו אותנו לגלף. אני בחרתי לגלף את….פיקצ’ו! יצא לי ממש טוב (עם קצת עזרה, אבל לא חייבים להזכיר את זה). הראל גילף פיל ואמא פרחים. למחרת חזרנו לצ’אנג מאי לעוד לילה אחרון.

פארק מים על אגם ובית קפה חד-קרן

לפני שעזבנו את צ’יאנג מאי אבא לקח אותנו לפארק מים מטורף!!! כולו בעצם מתקנים מתנפחים מגניבים וכל מיני מסלולים שצפים על פני נהר מלאכותי, כך שאם נמאסו עליך לבסוף כל המתקנים אפשר פשוט לשחות באגם הנקי והכיפי. עשיתי גם אומגה גבוהה מעל כל הפארק, רק חבל שאבא והראל לא הצטרפו אליי. הם לא יודעים מה הם הפסידו… הפארק מיועד גם למבוגרים וגם לילדים קטנים, גם לאנשים אמיצים וגם לאנשים שקצת פחות. כולנו נורא נהנינו. ממליצה בחום, קוראים לו Grand Canyon Water Park.

בערב מיהרנו לעוד רכבת לילה. הפעם מצ’יאנג מאי חזרה לבנגקוק כי שם נמצא שדה התעופה שממנו יצאה הטיסה שלנו ל-ויטנאם! ביום האחרון בבנגקוק קפצנו לבית קפה חד-קרן צבעוני ומיוחד.

הטיסה מבנגקוק להאנוי נמשכה קצת פחות משעתיים כי ויטנאם צמודה לתאילנד. על האנוי אמא תספר בקרוב. יש למה לחכות.

חודש אל תוך המסע שלנו. וואו, זמן משמעותי. לחלקנו (נעמה) הזמן טס, חלקנו (אני) מרגישים שעזבנו את ישראל ממש מזמן. מה שבטוח אנחנו כבר בפרק אחר בטיול. זאת כבר לא ההתרגשות והערפל של לפני היציאה, או התחושה המוזרה בקווסאן של ‘היי, אנחנו פה בחופשה כמו אלפי המשפחות האחרות פה ברחוב, רק ש…הם תיכף חוזרים ואנחנו לא – מגניב!’. כבר עברנו כמה דברים – הרפתקאות, משברים ומה שביניהם.

אחת הדאגות המרכזיות שמלוות אותי עוד מתקופת ההכנות בארץ היא איך מגיבים הילדים לכל האירוע הזה? בסופו של דבר, עם כל ההתלהבות שלהם להפסיד שנה בבית הספר, זה לא היה החלום שלהם לשוטט במשך שנה בין אנשים ונופים זרים (לא רק בחלומות שלהם לא מופיעים נופים, גם במצב ערות מלאה הם תמיד יעדיפו את הנוף הנשקף ביוטיוב על טרסות האורז היפהפיות הנמצאות מול אפם) ואם לא נצליח לייצר להם חוויה חיובית, לא נצליח ליהנות פה. המוניטור ההורי שמחובר לכל ילד ועוקב אחר כל תנודה קלה במצב רוחו מכוייל פה לרגישות מקסימלית (חמור מזה, הוא גם נאלץ לפעול  24\7, אין את השעות הפוגה שהילדים בבית ספר).

אז מעבר למדידה הרציפה של כל המדדים הקריטיים (טון דיבור, חיוכים, חלקי מבטים זועמים בריבוע, מספר ‘אבא משעמם לי’ לשעה וכד’), התיישבתי עם אלה לשיחה חצי ספונטנית, נקרא לה ‘סיכום ראשוני’, במלאות חודש למסע.

בשורות הבאות ניסיתי לתעד את השיחה בדיוק כפי שהיא התנהלה (במגבלות היכולת שלי לסכם תוך כדי הקשבה וצנזורה מסוימת מהגורמים המעורבים). כפי שתוכלו להבין ‘השיחה’ לבשה יותר צורה של ריאיון כאשר אני בצד השואל ואלה מתרגלת ראיונות עתידיים אצל קובי מידן (אם תשאלו אותי)/גיא פינס (אם תשאלו אותה).

דיברנו בינינו כבר לא מעט על הרגע שסיפרנו לכם שנוסעים והתחושות שלך ושל הראל באתו רגע. ספרי לי קצת  על מחשבות ותחושות שהיו לך מאותו יום ולאורך התקופה עד הנסיעה?

התרגשתי מאוד ברגע שסיפרתם, אבל לא קלטתי שזאת רק ההתחלה. הכנו טבלת ייאוש שבה תלשנו דף כל יום וממש דמיינתי את הרגע שנגיע לדף האחרון. חוץ מזה ככל שהתקרב הרגע ההתרגשות גברה. בהתחלה לא חשבתי על הפרידה מהחברים, הדחקתי את זה ולא תיארתי לעצמי שאבכה. חשבתי יותר על העזיבה של בית ספר והחוגים ואז כשהתחלתי להיפרד ממש בכיתי למרות שהיה בזה גם משהו משמח שיש אנשים שאני חשובה להם והם חשובים לי.

איך הרגשת שארזנו ועזבנו את הבית?

אני חייבת לומר משהו מבלי שתעלבו. מאז ומתמיד לא אהבתי את הבית, אז לא היה אכפת לי לעזוב אותו. היה לי עצוב לעזוב את החפצים שלי שחשובים לי – בגדים שאהבתי, כדורים שאהבתי לשחק איתם בבית, עגילים שלי. היתה הרבה התלבטות מה לקחת ומה לא. אני גם יודעת שהחפצים יחכו לי אז זה לא נורא. היה בזה גם שמחה כי זה הפך את הנסיעה למוחשית. למעשה רק כשעברנו לגור אצל סבתא הבנתי שזה באמת קורה וההתרגשות גברה מאוד.

אנחנו מסיימים חודש ראשון בטיול. האם הטיול עומד בציפיות שלך?

האמת שלפני הנסיעה השתדלתי לא לפתח ציפיות. הבנתי שזה לא יהיה כמו חופשות קצרות כמו באילת למשל שאז משקיעים ומנצלים כל רגע. שפה לא נוכל לעשות את הדברים הכי הכי כל הזמן. אבל בכל זאת פיתחתי, כי אי אפשר שלא, בוא נודה על האמת.

אני קצת מאוכזבת מתאילנד, אני לא רואה בה קסם מיוחד למרות שהיא מאוד יפה. אולי זה משהו שקשור בי. אני בכלל לא מבינה איך אפשר למצוא קסם במדינה שלמה.

אולי לא במדינה אבל בעיר/מקום מסוים? באנשים?

כן, יש קסם בשוקים (shukim) אני לא אוהבת את האוכל בהם, אבל אוהבת את הרעש והאווירה.

מה הכי משמח \ כיף לך?

אני מאוד אוהבת לנסוע בקטנוע!

מה הכי מאכזב? ממה את לא נהנית?

אני מאוד אוהבת ללכת למסעדות אבל כשהולכים כל הזמן זה מאבד את הקסם.

אתם יודעים שאני פחות מתחברת לקטע של טיולים בטבע. לא רוצה לנסוע שעה בשביל 5 דקות של טיפוס במפל. יש דברים שהם קצרים וכיפים. הטיול למפל היה קצר ולא כיף, ועוד שכרנו אוטו בשביל זה. מרגיש לי ממש מיותר.

מה הפתיע אותך?

עקרבים על מקל, חרגול מצופה. מה שהם אוכלים זה פשוט לא נורמאלי! זה רע לראות את זה!

מה למדת על תאילנד ועל התאילנדים?

יש להם מנהג להוריד נעליים לפני שנכנסים לבית. התאילנדים אנשים מאוד נחמדים. היו אנשים שלא חייכו אבל הם לא היו רעים כולם חייכנים ועוזרים.

להמשך הטיול, מה היית רוצה שישתפר?

הגשם מעצבן אותי, והייתי רוצה שהאוכל יהיה קצת יותר ברמה.

אני מודה שיש כמה דברים שחסרים לי כמו פיתה. הטוסט שלי חסר לי. אני לא מאמינה שאני אומרת את זה אבל לא הייתי רוצה כל הזמן לאכול את האוכל האמריקאי של הרשתות. אני שמחה שאין פה בפאי רשתות ואני צריכה לאכול אוכל אחר. אני בטוחה במאה אחוז שעד סוף הטיול אני אלמד לאכול כמה דברים חדשים. כרגע יש שינויים אחרים שקורים לי כמו ללכת בשיער פזור אבל גם האוכל יגיע, עבר רק חודש אחד.

מה היית רוצה שימשיך כפי שהוא?

שנמשיך לשכור קטנועים.

את מתגעגעת לארץ?

בטח. אני מתגעגעת לחברים שלי ולמשפחה. אני נזכרת במקומות כיפיים שהייתי הולכת אליהם בארץ. מאכלים שחסרים לי פה.

איזה מקומות? אילו מאכלים?

פיתה! ליתר דיוק טוסט בפיתה.

וניליה.

סינמה סיטי. תמיד בחופש הגדול סבתא עמירה לוקחת אותי ואת גל לסרטים ואז למקדונלדס.

החברים שלך חוזרים עוד מעט לבית הספר. זה יחסר לך?

בכלל לא. אני שונאת את בית ספר . אולי רק שיעורי הספורט יחסרו לי.

יד על הלב, אם אני נותן לך עכשיו כרטיס טיסה, את חוזרת לארץ?

יש מצב.

אמנם בכל הפוסטים שלי אני כותבת שכיף לי, אבל המון דברים, אפילו רוב הדברים, לא כייפים לי ובגלל זה אני לא כותבת עליהם.

אם נחזור ונעשה שיחה כזאת עוד חודש-חודשיים, מה את מאחלת לעצמך שתוכלי לספר?

שנעשה דברים כיפיים לשם שינוי, לא רק כלום או טיולים. זה לא שלא עשינו פה דברים כיפיים, אבל הם לא משתווים לדברים שהתאכזבתי מהם.

פאי היא עיירה קטנה גרים בה רק כ-2,200 אנשים, אך היא מתויירת מאוד וגם אנחנו הגענו אליה. ארזנו הכול ויצאנו מבית המלון שלנו בצ’אנג מאי לכיוון המיני-וואן, בו היו עוד אנשים חוץ מאתנו שגם רצו להגיע לפאי. ידוע שהדרך לפאי לא קלה ובאמת היו הרבה סיבובים ועיקולים. אנחנו הכנו כמה שקיות הקאה מראש, אבל להפתעתי הנסיעה לא הייתה קשה כמו שחשבתי. אף אחד לא הקיא. אף אחד לא ביקש מהנהג לעצור ולא היה צורך בשקיות ההקאה. למזלי ישנתי רוב הנסיעה שהיא שלוש שעות.

הגענו לאכסניה שבחרנו ברגע האחרון. בפאי תכננו להיות הרבה זמן והיה ברור לנו שלא נישאר חודש באכסניה הזולה הזו, אז שכרנו קטנועים ויצאנו לחפש מלון אחר. החיפוש נמשך כמה ימים כך שנאלצנו להאריך את שהותנו באכסניה, אך לבסוף מצאנו מלון שאני והראל נדלקנו עליו מהתחלה (אולי בגלל הבריכה השווה). יש שם חדרים נחמדים אפילו שהם לא כל כך מוארים ואין מזגן, אבל לא נורא נתפשר על מאוורר. ליד הבריכה יש מין זולה נוחה עם מלא מזרונים וכריות נוחים. גם לחדרים שלנו הייתה זולה פרטית.

לבעלת המקום יש כלב מסוג בולדוג ששמו “סומו” ואני והוא נהיינו חברים. הוא מאד חמוד חוץ מזה שהוא כל הזמן מלקק לי את הפנים אבל הוא רק גור. הייתה שם גם חתולה שגרה שם, אבל היא לא של אף אחד. לא היה לה שם אז אני קראתי לה “קייטי”. היא מאוד אהבה שליטפתי אותה והרמתי אותה. יום אחד הבאתי אותה לזולה הפרטית שלנו ומאז היא כל הזמן שם. לי אין בעיה עם זה. להפך. אבל אמא ואבא פשוט לא ממש אוהבים את זה.

כל ערב יש לפאי שוק אוכל ענק ואפילו אנשים כמוני, שמתקשים עם האוכל המקומי ועם אוכל בכללי, יכולים למצוא משהו. בגלל שהרבה תיירים באים לעיירה יש להם פסטה, פיצה, וופל בלגי… ואפילו היה שם דוכן פלאפל! בשוק יש כל כך הרבה דוכנים שונים, כל כך הרבה אנשים, רעש, והמולה. יום אחד טעמתי פיצה מאחד הדוכנים שהייתה ממש טעימה ומאז אני הולכת כל יום לקנות שם פיצה ותמיד אותו הדבר: פיצה מרגריטה בלי תוספות. בימים האחרונים שלנו בפאי אני כבר באה ואומרת לה בחיוך “You Know” והיא ישר מבינה ומכינה לי את “המנה היומית”. השוק באמת מטורף ואין ספק שאתגעגע אליו.

פאי היא עיירה קטנה, אין בה “אטרקציות” רק כל מיני הנאות קטנות ואכזבות קטנות שלא שוות פוסט אז אני מקבצת את כולם לפוסט הזה:

בפאי יש “בית קפה ארנבים”. אוכלים ותוך כדי מלטפים ארנבים חמודים. כפי שכבר אמרתי, אני מאוד אוהבת חיות, אבל הארנבים מאוד פחדנים. היה קשה ללטף אותם כי הם כל הזמן ברחו לצד השני של השולחן וגם להרים אותם לא יכולתי. חוץ מזה האוכל היה לא טעים ולא מגוון, היו לי הרבה ציפיות לגבי בית הקפה הזה והתאכזבתי.

ועכשיו למשהו קצת יותר משמח: מצ’אנג מאי ביקשתי מההורים שלי לקחת אותי לשיעור של “אגרוף תאילנדי” ספורט שנפוץ בתאילנד. לבסוף הם לקחו אותי לאימון עם אח שלי שאחרי כמה דקות ויתר, אז זכיתי בשיעור פרטי. המורה לימד אותי כל מיני תנועות וטכניקות, ובלי להשוויץ אני חושבת שהייתי טובה יחסית לפעם הראשונה.

בפאי פגשנו משפחה ישראלית שהייתה הרבה זמן בוויטנאם, שהיא היעד הבא שלנו. הם סיפרו לנו על וויטנאם והמליצו לנו על מקומות. היו להם שני ילדים ששיחקנו איתם וראינו איתם סרט. בהמשך הלכנו איתם למעיינות החמים שהיו בתוך ריזורט מפואר. המעיינות לא היו להיט, אבל למזלנו הייתה במלון גם בריכה גדולה ושווה בה בילינו עם הילדים של המשפחה השנייה כמה שעות טובות. גם כשהתחיל לרדת גשם חזק נשארנו בבריכה. לבסוף כשיצאנו מהבריכה קרתה תקרית לא נעימה: ירדתי במדרגות הרטובות מהגשם, החלקתי וחטפתי מכה חזקה בגב מהמדרגה העליונה. היינו ממש מודאגים כי כאב לי נורא והיה לי קשה לנשום. לבסוף הגיע צוות אמבולנס שבדקו אותי ואישרו שחטפתי מכה מאוד חזקה בגב, אבל אמרו שלא קרה שום נזק לעמוד השדרה או לאיברים אחרים. יומיים אחרי זה כבר לא הרגשתי כלום.

מקום נוסף בו ביקרנו היה הבודהה הלבן. זהו בודהה מפורסם וענק והוא יושב לו באחד ההרים סביב פאי. הלכנו לראות אותו ולאחר הרבה מדרגות הגענו אליו. ומה יש להגיד הוא באמת ענק. אפילו קצת מפחיד. מההר אפשר היה לראות את כל פאי וזה היה מחזה מרהיב.

בתאילנד ראיתי הרבה אנשים עם עגילים ופירסינג והחלטתי שאני גם רוצה. בגלל שיש לי כבר עגילים באוזניים עשיתי אחד חדש בחלק העליון של האוזן. לתאילנדים אין שיטות מודרניות, בארץ כשעשו לי את העגילים השתמשו במין משהו שנראה לי כמו משדך. כאן המוכר לקח מחט חדשה ותקע לי אותה איפה שביקשתי, הוציא אותה טבל את העגיל באלכוהול והכניס לחור. אני הייתי מאוד מרוצה, אבל פחות מרוצה כשהוא אמר שאסור לי להיכנס לבריכה במשך חמישה ימים. אם הוא היה אומר לי את זה לפני שהייתי עושה את העגיל אולי הייתי דוחה את זה ליום האחרון שלנו בפאי כי בכל זאת יש לנו בריכה במלון ועכשיו לא אוכל לשחות בה יותר כי אנחנו עוזבים את פאי בעוד פחות מחמישה ימים.

ממקום למקום היינו מגיעים בקטנוע וגיליתי שזה ממש כיף לנסוע בקטנוע. הנה עוד סיבה למה לא ללכת ברגל. בפאי היינו כשלושה שבועות ובמשך כל יום למדנו אנגלית עם ספרים שלקחנו מהארץ וגם תוך כדי קריאת שלטים באנגלית ברחוב וקריאת תפריט במסעדות. אפילו שאני לא אוהבת אנגלית אני מתחילה להשתפר בה.

אני מאוד אתגעגע לפאי, אני יודעת, אבל מתאילנד אנחנו טסים לעיר האנוי שבוויטנאם ונראה לי שהולך להיות לנו גם שם כיף גדול.

אני לא ממש זוכרת מה חשבתי כשאבא סיפר לי (תוך כדי נסיעה על קטנוע) שאנחנו הולכים להתנדב במשך שבוע בבית יתומים. ראיתי איזו סדרה על בית יתומים ובואו נאמר שזה לא גרם לי לקפוץ משמחה. בסדרה הבית יתומים מתואר כמקום מוזנח והילדים שם די מסכנים. הגענו לכפר “פרה” ברכבת ומשם אספה אותנו לבית היתומים טיק, שהיא אחת מעובדות המקום. היא מאד נחמדה והיא מאד עזרה לנו בכל השבוע ששהינו שם.

מפני שהגענו בשעה מאוחרת הלכנו ישר למגורים שלנו (שהם נפרדים לגמרי מהמגורים של הילדים). הם היו מאד גדולים, מושקעים ומטופחים. בבוקר קמתי (כרגיל ראשונה) אכלתי קורנפלקס והייתי קצת בטלפון. בינתיים כולם כבר קמו, התארגנו והלכנו לאכול. אחרי שסיימנו הלכנו לבקר את הילדים. אני רוצה לומר שהמקום שונה לגמרי ממה שחשבתי. יש להם רחבה גדולה ופתוחה ובה מתקנים מגניבים ואפילו בריכה.

רק הגענו וכבר ניגשו אלינו כמה ילדים. היו שם שני בנים בערך בני  שש שהתחילו לדבר איתנו. היום אני יודעת שקוראים להם ג’יי-ג’יי וזאק, והייתה שם גם ילדה ממושקפת בערך בת ארבע שרכבה על אופניים (בהמשך אני והיא התחברנו מאוד). היום אני יודעת שקוראים לה ג’וי. פגשתי שם גם ילדה אחת בת עשר, בדיוק כמוני, שקראו לה סאמפו, ולא עבר הרבה זמן ואני והיא נהיינו חברות ממש טובות.

כמובן שהתחברתי להרבה ילדים, עליהם אספר בהמשך, אבל אני וסאמפו הכי התחברנו. היה שם ילד אחד בערך בן שלוש ששמו מת’יו. מהילדים הקטנים אותו הכי אהבתי. היה לו מין חיוך גדול כזה ותמיד כשהרמתי אותו הוא רצה עוד פעם.

לרוב היינו אוכלים איתם ארוחות ומה ששיגע אותי הוא זה שהם אוכלים גם לארוחת בוקר גם לארוחת הצהריים וגם לארוחת ערב אורז! יש להם מאכלים מגוונים אבל אורז הם תמיד אוכלים. והם לא שמים בו מלח. בכלל.

הילדים שם נורא חזקים לגילם. היה שם למשל מתקן כושר שגם הילדים הקטנים עברו בלי בעיה. מתקן שאפילו הראל, שהוא בן תשע, לא הצליח לעשות.

כל הילדים שם די דומים, ולכולם כמובן עיניים תאילנדיות (תמיד רציתי כאלה). לכל הבנות אותו שיער חלק ובדיוק אותה תספורת, חוץ מאחת. קראו לה האני ולה היה שיער מתולתל.

לימדנו אותם כל מיני משחקי קלפים, כמו טאקי, מלחמה וספיד. וגם כל מיני משחקי רגליים וידיים כמו למשל “שוקולטה”. דווקא מ”שוקולטה” שהוא משחק רגליים מהיר, הם מאוד התלהבו. לימדתי בהתחלה רק את סאמפו אבל הילדים הסתכלו עלינו מהצד והתחילו לשחק גם.

לילדה הכי גדולה שם קראו בין והיא הייתה בת ארבע-עשרה. היא מאוד התלהבה מספיד ואפילו השאלנו לה את הקלפים ליום אחד. כשסיירנו קצת בחדרים שלהם גילינו שהם מאוד מושקעים, יפים וגדולים. וכשהגענו לחדר של בין (רק לה יש חדר לבד) ראינו הרבה ציורים תלויים על הקירות, את חלקם היא ציירה (מאוד יפים) ואת חלקם מתנדבים ציירו לה. ובגלל שאני מאוד אוהבת לצייר הכנתי לה וגם לסאמפו שני ציורים.

גם להם יש בית ספר אבל שונה לגמרי ממה שאנחנו מכירים. הם בממוצע רק עשרה ילדים בכיתה והכיתות שלהם יותר גדולות משלנו בארץ. בית הספר הזה יותר חופשי, אין בו מבחנים. הכנו גם לקטנים וגם לגדולים כל מיני פעילות במהלך יום הלימודים וגם אחרי סיום בית ספר.

ערב אחד הכנו להם פנקייקים. וזה היה הרבה עבודה לכל כך הרבה ילדים. הכנו להם גם בינגו עם הפתעות ובערב האחרון ארגנו סרט והכנו פופקורן. בסוף הערב הגיעו הפרידות, כי עזבנו מאוד מוקדם למחרת. כולם חיבקו אותנו ואנחנו חיבקנו את כולם. כבר עכשיו אני מתגעגעת מאוד לסאמפו. אני מקווה שהיא ובין אהבו את הציורים שהכנתי להם לפרידה. הילדים שם מאוד חמודים ותמיד שמחים ומאוד כייף לשחק איתם. זאת היתה חוויה מאוד טובה וכייפית.

עזבנו בבוקר, לאחר שמונה ימים, וחזרנו לצ’אנג מאי לשלושה ימים ומשם לפאי, בה אנחנו נמצאים עכשיו.

ביום שני נסענו לחוות פילים. באו לאסוף אותנו מהמלון במיני וואן ויצאנו לדרך.

הנסיעה הייתה שעה וחצי ובדרך נאספו עוד כמה אנשים. כשהגענו כבר היה אפשר לראות פילים. לפני שצעדנו לפילים המדריך שלנו סאקי הסביר כמה דברים ואמר לנו ללבוש בגד מיוחד שהוא הבגד המסורתי של שבט הקארן, עליו אספר בהמשך. המדריך נתן לכל אחד שקית בננות ובמבוקים  כדי להאכיל את הפילים. לכל פיל יש “מהוט” שזה המטפל שלו וזה שגידל את הפיל ודאג לו. הפילים היו ממש חמודים והאכלנו אותם בכל הבננות והבמבוקים שהיו לנו.

בחווה גיליתי כמה דברים: 1. קקי של פילים הוא בגודל 10 ס”מ. 2. מסוכן להיות מאחורי פיל כי בכל רגע הוא יכול ללכת אחורה. 3. פיל שנולד שוקל כ- 90 ק”ג.

אחר כך החלפנו בגדים לבגדי ים והלכנו לנהר ושם רחצנו את הפילים וניראה שהפילים נהנו.

מיד לאחר שרחצנו את הפילים הם התחככו בחול והתלכלכו מחדש. מהוט אחד החליט להתקלח ובאמצע קרא לפילה שלו לחכות לו והיא חיכתה עד שסיים בזמן ששאר הפילים חזרו לשטחם.

אחר כך אכלנו ארוחת צהריים והמדריך סיפר לנו על עצמו. הוא סיפר שעד גיל 12 גר בג’ונגלים בשבט הקארן ושיש להם שפה משלהם. בחווה אני ואחותי מצאנו חתולה חמודה וקטנה. אהבנו אותה מאוד. בסופו של דבר צעדנו בחזרה לוואן דרך שדות של אורז מלאים מים. בדרך לוואן הייתה אישה שחילקה זרעים להמון תרנגולות ונתנה גם לנו קצת זרעים כדי להאכיל את התרנגולות.

 

אני בסך הכל שבועיים בתאילנד וזו הפעם הראשונה שלי פה, ובמזרח בכלל אז התובנות שלי ודאי לא מעמיקות. אולי אפילו ידועות לכולם. ותמימות. אבל נחשו מה? בכל זאת תוכלו לקרוא אותן:

1)  מה זה כל האוכל הזה? כל. האוכל. הזה. מעולם לא נתקלתי ברחובות כל כך עמוסים במסעדות, מטבחים פתוחים ודוכני רחוב. והסתובבתי בעולם. בואו. ועוד לא דיברנו על שווקי האוכל של הלילה, למי שגילה אחה”צ שאכל רק עבור אדם אחד. נראה שכל מה שהתאים עושים זה לאכול או להכין אוכל. וזה לא רק באזורים המתויירים. רוב המאכלים אסתטיים ומגרים, חלקם ארוזים או מבושלים בתוך עלי בננה או דחוסים בקנה במבוק ריק, מה שמוסיף לסקרנות ולחשק.

סעיף קטן 1א. והפירות? רבים, שונים ומשונים. אני בכלל לא בקטע של פירות (הייתי חייבת למרוד באבא שלי איכשהו…) ואכן לא ניסיתי חדשים, למרות שחלקם ממש מגרים ויפים. למשל הפרי שפה למטה:

אגב, אצלנו במלון נתלתה המודעה הזו. מתברר שלדוריאן (מכירים?) יש ריח מ-ס-ר-י-ח והמוני התיירים הסינים שמבקרים בתאילנד ממש אוהבים אותו.

2) המחירים פה ממש מגוחכים בהשוואה לארץ. אני רק לא יודעת על מי לגחך. מנה מסורתית ומשביעה שהיא ארוחה שלמה כמו פתאי או מרק נודלס עולה בממוצע 40 באט (פחות מחמישה שקלים) ונשנושים כמו שקית מלאה אננס טרי וחתוך, שלושה אגרולים, קרפ במילוי בננה וחלב מרוכז וכדומה עולים עד 50 באט, כחמישה שקלים! כיוון שישראל היא שיאנית מבחינת יחס התיירים הנכנסים לתאילנד בהשוואה לגודל האוכלוסיה שלה (יש מקומות עם טקסט בתאית, סינית ועברית) רבים מכם כבר ביקרו פה, אבל לאלו שלא: שיברו את קופת החסכון שהילד הביא מהגן, יש שם מספיק, ובואו למסאז’ (25 שקלים לשעה), שייק מנגו (6 שקלים), רול של סושי (7 שקלים) ועוד כל טוב.

3) מהשיטוטים הרבים שלנו ברחובות אני ממש מתפעלת מהיזמות המקומית והעסקים הקטנים פה. יש מי שעושה כביסה לתיירים בדירה שלה, מי שמכין רוטי בדוכן המחובר לטוסטוס שלו, מי שמסתובב ומוכר כל מיני תופינים שהכין כמו ביצי שלו קשות שבישל, צ’יפס שטיגן מתפוח אדמה סגול, בוטנים שקלה וכולי, מי שמבשל במטבח מאולתר ומגיש ארוחות בשולחנות הפלסטיק שהציב סמוך, מי שמסתובבת ומוכרת צעצועים עבודת יד, מי שצולה עקרבים ומוכר אותם משופדים, מי שתופר תיקים וארנקים מעור בפינת הרחוב, מי שמכין טוקטוקים קטנטנים מפחיות קולה, מי שמוכר מהאופניים שלו גלידת קוקוס ועוד ועוד. אני לא יודע אם זה הכרח כי אין עבודות אחרות, אם זה אופי, אם מישהו מוסדי עוזר או מפקח על העסקים הקטנים האלה. אני לא יודעת אם מדובר באנשים חרוצים שמתחילים את יומם בשמחה (חלק בטוח כאלה) או אם הם קשיי יום שעובדים יותר מדי ומתפרנסים בדוחק (חלק בטוח כאלה). אני מניחה שהמציאות היא איפשהו באמצע.

4) משפחת המלוכה שולתטטטט… ראמה העשירי, הלוא הוא המלך הנוכחי, דומיננטי מאוד ברחוב התאילנדי והתמונות שלו מעוטר בעשרות דרגות ואותות צבאיים מופיעות בכל מקום. בזכות מצגת שהכינה אלה (שלא תחשבו שאנחנו, חס וחלילה, רק מבלים פה) למדנו שראמה התשיעי, המלך הקודם שמלך כשבעים שנה, היה אהוב מאוד על העם. מדריך שפגשנו, משבט הקארן החיים בהרים בצפון, סיפר שהמלך הקודם היה תורם לשבטים בגדים ורצה לעזור להם להתקרב לאומה התאית. המלך הנוכחי, עם זאת, נראה לנו פחות אהוד אם כי שום ביקורת לא שומעים עליו. זה פשוט לא חוקי. אין ספק שהמלך הוא הדמות הכי מפורסמת במדינה. בודהה, אני מניחה, נושף בעורפו. אגב, אתמול כשהזמנו כרטיסים לרכבת (המלכותית, כמובן) של תאילנד המלך הופיע כפרסומת לפני כל דף שפתחנו. מעניין מה היה כתוב שם…

5) כפכפים בשלוליות זה מרענן. המים נקיים כי הרגע ירדו מהשמיים והמלון עם המגבת הנקייה ממש קרוב. נחמד.

הערה לעצמי 1: הרכבות בתאילנד נוטות לנסוע גם בלעדינו. דיבילי (לגמרי) לחכות לרגע האחרון כשלא חייבים!

הערה לעצמי 2: אם במקום מסוים יש שוק מיוחד בראשון בלילה. עדיף שלא להגיע למקום בשני בבוקר…

לאחר 5 ימים בבנגקוק הגיע הזמן לעזוב ולנסוע לצ’אנג מאי, אבל לא בנסיעה רגילה. נסענו לצ’אנג מאי שהיא בצד השני של תאילנד ולכן נסענו ברכבת, ולא סתם רכבת: רכבת לילית. כן, כן: 12 שעות ברכבת.

לפני שנכנסנו לרכבת קנינו דברים שנוכל לאכול. אני קניתי וופל וכשאכלתי אותו גיליתי בתוכו נקניקייה, זה היה מוזר. ברכבת היו מיטות נפתחות כך שהיה אפשר לישון, והייתה גם מסעדה. היה לנו מאוד קר אז החלפנו לבגדים ארוכים. בזמן שהיינו ברכבת היה גמר המונדיאל והרבה אנשים (כולל אבא שלי ואחותי) רצו לראות, אבל רק בקרון אחד היה WI-FI  אז כולם הצטופפו סביב טלפון אחד כדי לראות את המשחק (קיבלתי את המידע מאחותי).

ברכבת לא היה מה לעשות אז אני ואחותי העברנו את הזמן בלראות סרט (הארי פוטר), לספר סיפורים אחד לשני, לצייר, ולישון zzz…

נ.ב – רב הזמן ישנתי אז הפוסט לא ארוך.

אני זוכרת איך לפני בערך שנתיים הייתי עם סבא וסבתא שלי במוזיאון מיוחד ברמת גן. על קירות המוזיאון (מבפנים) היו ציורים יפים ומגניבים וכשאנשים מצטלמים איתם הציורים נראים אמיתיים לגמרי. למשל, אם מצטלמים עם ציור של כריש כועס ועושים מבט מבוהל ומפוחד במצלמה נראה כאילו באמת תקף אתכם כריש. היה במוזיאון ברמת גן ממש כיף.

איך זה קשור לחוויות שלי בצ’אנג מאי? אז זהו שגם בצ’אנג מאי הלכנו למוזיאון כזה, אבל פי אלף יותר גדול, פי אלף יותר יפה, פי אלף יותר מגניב והכי חשוב פי אלף יותר כיף! אני מוכרחה להודות שכשאמא סיפרה לנו שהולכים לשם קצת התאכזבתי, חשבתי לעצמי: “עשיתי את זה כבר בארץ למה לי לעשות את זה שוב?” הלכתי למוזיאון קצת באי חשק, אבל כשהסתכלתי על הציורים הבנתי שזה ממש לא דומה למה שעשיתי בארץ.

אני רק רוצה להדגיש שכל התמונות שאתאר לכם ותראו בעצמכם הם ציורים. גם אני לא הייתי מאמינה, אבל זאת האמת וכמובן שצילמתי מלא תמונות ואני לא יכולה להראות לכם את כולם אז העליתי רק את התמונות הכי מגניבות (היו הרבה תמונות מגניבות אז גם זו הייתה התלבטות קשה). היו שם מלא ציורים והצטלמתי כמעט עם כולם. היה למשל, ציור של מקל מעץ שבקצה שלו מתפשטת אש גדולה עליה אני נושפת והיא נהיית לבסוף דרקון מאש. אני יודעת שזה נשמע מטורף אז שמתי לכם את הציור (שימו לב אני מדגישה שוב: הכול ציור כולל המקל).

המוזיאון היה ענק, כל חדר שעברתי הרגשתי שהוא החדר האחרון, אבל לשמחתי היה עוד חדר. החדרים היו מחולקים לפי קטגוריות. למשל, היה חדר בו כל הציורים היו קשורים למים: היו שם ציורים של פינגווינים, דובי קוטב, קרחונים, גולשים, בריכה, בעלי חיים מתחת לים…

  

אני חושבת שהמוזיאון מתאים לכל הגילאים. גם מבוגרים יכולים להצטלם וליהנות מאוד. אז קבלו המלצה ממני על המוזיאון התלת מימדי בצ’אנג מאי. זו חוויה שלא אשכח לעוד הרבה זמן!