חודש אל תוך המסע שלנו. וואו, זמן משמעותי. לחלקנו (נעמה) הזמן טס, חלקנו (אני) מרגישים שעזבנו את ישראל ממש מזמן. מה שבטוח אנחנו כבר בפרק אחר בטיול. זאת כבר לא ההתרגשות והערפל של לפני היציאה, או התחושה המוזרה בקווסאן של ‘היי, אנחנו פה בחופשה כמו אלפי המשפחות האחרות פה ברחוב, רק ש…הם תיכף חוזרים ואנחנו לא – מגניב!’. כבר עברנו כמה דברים – הרפתקאות, משברים ומה שביניהם.
אחת הדאגות המרכזיות שמלוות אותי עוד מתקופת ההכנות בארץ היא איך מגיבים הילדים לכל האירוע הזה? בסופו של דבר, עם כל ההתלהבות שלהם להפסיד שנה בבית הספר, זה לא היה החלום שלהם לשוטט במשך שנה בין אנשים ונופים זרים (לא רק בחלומות שלהם לא מופיעים נופים, גם במצב ערות מלאה הם תמיד יעדיפו את הנוף הנשקף ביוטיוב על טרסות האורז היפהפיות הנמצאות מול אפם) ואם לא נצליח לייצר להם חוויה חיובית, לא נצליח ליהנות פה. המוניטור ההורי שמחובר לכל ילד ועוקב אחר כל תנודה קלה במצב רוחו מכוייל פה לרגישות מקסימלית (חמור מזה, הוא גם נאלץ לפעול 24\7, אין את השעות הפוגה שהילדים בבית ספר).
אז מעבר למדידה הרציפה של כל המדדים הקריטיים (טון דיבור, חיוכים, חלקי מבטים זועמים בריבוע, מספר ‘אבא משעמם לי’ לשעה וכד’), התיישבתי עם אלה לשיחה חצי ספונטנית, נקרא לה ‘סיכום ראשוני’, במלאות חודש למסע.
בשורות הבאות ניסיתי לתעד את השיחה בדיוק כפי שהיא התנהלה (במגבלות היכולת שלי לסכם תוך כדי הקשבה וצנזורה מסוימת מהגורמים המעורבים). כפי שתוכלו להבין ‘השיחה’ לבשה יותר צורה של ריאיון כאשר אני בצד השואל ואלה מתרגלת ראיונות עתידיים אצל קובי מידן (אם תשאלו אותי)/גיא פינס (אם תשאלו אותה).
דיברנו בינינו כבר לא מעט על הרגע שסיפרנו לכם שנוסעים והתחושות שלך ושל הראל באתו רגע. ספרי לי קצת על מחשבות ותחושות שהיו לך מאותו יום ולאורך התקופה עד הנסיעה?
התרגשתי מאוד ברגע שסיפרתם, אבל לא קלטתי שזאת רק ההתחלה. הכנו טבלת ייאוש שבה תלשנו דף כל יום וממש דמיינתי את הרגע שנגיע לדף האחרון. חוץ מזה ככל שהתקרב הרגע ההתרגשות גברה. בהתחלה לא חשבתי על הפרידה מהחברים, הדחקתי את זה ולא תיארתי לעצמי שאבכה. חשבתי יותר על העזיבה של בית ספר והחוגים ואז כשהתחלתי להיפרד ממש בכיתי למרות שהיה בזה גם משהו משמח שיש אנשים שאני חשובה להם והם חשובים לי.
איך הרגשת שארזנו ועזבנו את הבית?
אני חייבת לומר משהו מבלי שתעלבו. מאז ומתמיד לא אהבתי את הבית, אז לא היה אכפת לי לעזוב אותו. היה לי עצוב לעזוב את החפצים שלי שחשובים לי – בגדים שאהבתי, כדורים שאהבתי לשחק איתם בבית, עגילים שלי. היתה הרבה התלבטות מה לקחת ומה לא. אני גם יודעת שהחפצים יחכו לי אז זה לא נורא. היה בזה גם שמחה כי זה הפך את הנסיעה למוחשית. למעשה רק כשעברנו לגור אצל סבתא הבנתי שזה באמת קורה וההתרגשות גברה מאוד.
אנחנו מסיימים חודש ראשון בטיול. האם הטיול עומד בציפיות שלך?
האמת שלפני הנסיעה השתדלתי לא לפתח ציפיות. הבנתי שזה לא יהיה כמו חופשות קצרות כמו באילת למשל שאז משקיעים ומנצלים כל רגע. שפה לא נוכל לעשות את הדברים הכי הכי כל הזמן. אבל בכל זאת פיתחתי, כי אי אפשר שלא, בוא נודה על האמת.
אני קצת מאוכזבת מתאילנד, אני לא רואה בה קסם מיוחד למרות שהיא מאוד יפה. אולי זה משהו שקשור בי. אני בכלל לא מבינה איך אפשר למצוא קסם במדינה שלמה.
אולי לא במדינה אבל בעיר/מקום מסוים? באנשים?
כן, יש קסם בשוקים (shukim) אני לא אוהבת את האוכל בהם, אבל אוהבת את הרעש והאווירה.
מה הכי משמח \ כיף לך?
אני מאוד אוהבת לנסוע בקטנוע!
מה הכי מאכזב? ממה את לא נהנית?
אני מאוד אוהבת ללכת למסעדות אבל כשהולכים כל הזמן זה מאבד את הקסם.
אתם יודעים שאני פחות מתחברת לקטע של טיולים בטבע. לא רוצה לנסוע שעה בשביל 5 דקות של טיפוס במפל. יש דברים שהם קצרים וכיפים. הטיול למפל היה קצר ולא כיף, ועוד שכרנו אוטו בשביל זה. מרגיש לי ממש מיותר.
מה הפתיע אותך?
עקרבים על מקל, חרגול מצופה. מה שהם אוכלים זה פשוט לא נורמאלי! זה רע לראות את זה!
מה למדת על תאילנד ועל התאילנדים?
יש להם מנהג להוריד נעליים לפני שנכנסים לבית. התאילנדים אנשים מאוד נחמדים. היו אנשים שלא חייכו אבל הם לא היו רעים כולם חייכנים ועוזרים.
להמשך הטיול, מה היית רוצה שישתפר?
הגשם מעצבן אותי, והייתי רוצה שהאוכל יהיה קצת יותר ברמה.
אני מודה שיש כמה דברים שחסרים לי כמו פיתה. הטוסט שלי חסר לי. אני לא מאמינה שאני אומרת את זה אבל לא הייתי רוצה כל הזמן לאכול את האוכל האמריקאי של הרשתות. אני שמחה שאין פה בפאי רשתות ואני צריכה לאכול אוכל אחר. אני בטוחה במאה אחוז שעד סוף הטיול אני אלמד לאכול כמה דברים חדשים. כרגע יש שינויים אחרים שקורים לי כמו ללכת בשיער פזור אבל גם האוכל יגיע, עבר רק חודש אחד.
מה היית רוצה שימשיך כפי שהוא?
שנמשיך לשכור קטנועים.
את מתגעגעת לארץ?
בטח. אני מתגעגעת לחברים שלי ולמשפחה. אני נזכרת במקומות כיפיים שהייתי הולכת אליהם בארץ. מאכלים שחסרים לי פה.
איזה מקומות? אילו מאכלים?
פיתה! ליתר דיוק טוסט בפיתה.
וניליה.
סינמה סיטי. תמיד בחופש הגדול סבתא עמירה לוקחת אותי ואת גל לסרטים ואז למקדונלדס.
החברים שלך חוזרים עוד מעט לבית הספר. זה יחסר לך?
בכלל לא. אני שונאת את בית ספר . אולי רק שיעורי הספורט יחסרו לי.
יד על הלב, אם אני נותן לך עכשיו כרטיס טיסה, את חוזרת לארץ?
יש מצב.
אמנם בכל הפוסטים שלי אני כותבת שכיף לי, אבל המון דברים, אפילו רוב הדברים, לא כייפים לי ובגלל זה אני לא כותבת עליהם.
אם נחזור ונעשה שיחה כזאת עוד חודש-חודשיים, מה את מאחלת לעצמך שתוכלי לספר?
שנעשה דברים כיפיים לשם שינוי, לא רק כלום או טיולים. זה לא שלא עשינו פה דברים כיפיים, אבל הם לא משתווים לדברים שהתאכזבתי מהם.
כל הכבוד למרואיינת ולמראיין על הפתיחות והכנות. רואים שהמראיין יועץ ארגוני 🙂
מאחלת לכם הרבה הרבה רגעים כיפיים וחוויות מעולות ובטוחה שיהיו.
איזה ראיון מתוק ואין על הכנות של אלה.
נשיקות לשניכם, יצא מקסים!
תודה מיכל 🙂