אפריל 2019
כשתכננו וחלמנו את הטיול הזה עוד בארץ, טרק עם הילדים בהרי ההימאליה בנפאל נשמע כמו אחד השיאים. היו שלבים במהלך החודשים האחרונים שחשבתי שזה לא יצא לפועל בסוף. שאולי זה לא בשבילנו. כל יציאה עם הילדים לטבע והתגובות ‘הנלהבות’ שלהם בעקבותיה גרמה לי לשקול מחדש. בכל זאת, כשהגיע הרגע לקבל החלטה סופית אם נוסעים לנפאל, החלטנו שעל זה אנחנו לא מוותרים. גם הילדים מצידם הפגינו, מממ, נקרא לזה בזהירות, סקרנות מסוימת לטפס לגבהיי ההימלאיה. והנה, אמצע אפריל, לאחר כתשעה חודשים של טיול אנחנו עומדים לפני הגשמת החלום הזה.
הצעתי לאלה שכל אחד מאיתנו יכתוב במהלך הטרק סיכום יומי ולבסוף נעלה פוסט עם הסיכומים של שנינו. חשבתי שהתיעוד משתי נקודת המבט, שצפיתי שיהיו מאוד שונות, יהיה מעניין. חוץ מזה רציתי להבטיח שתהיה לפחות מישהי אחת עם כושר ביטוי וכישרון כתיבה שתתעד את המסע הזה. אלה הסכימה תחילה לעשות איתי את ‘הפרויקט’ ואפילו כתבה ביומיים שלושה הראשונים אבל בשלב מסוים הודיעה לי שכל יום דומה למשנהו ואין לה מה לכתוב והשאירה אותי לסיים לבד את המשימה. ועל כן, אזהרה: האירועים המתוארים הינם מנקודת מבטו ועל אחריותו של הכותב בלבד וכל קשר בינם לבין המציאות כפי שהשתקפה מעיניהם של בני המשפחה האחרים הוא מקרי בהחלט.
יום 0: יציאה מקטמנדו לנאדי בזאר
ערב לפני במלון בקטמנדו, נעמה ואני אורזים תיקים. כבר חודשים אנחנו מטיילים במזג אויר טרופי כשהמנעד של אורך השרוול בבגדים שלנו נע בין גופייה לטי שרט. אחרי שני ביקורים בדקתלון בדלהי פלוס כמה ימים בתאמל מינוס כמה אלפי שקלים ולפנינו על הריצפה מונחת כמות ציוד מפחידה – חולצות תרמיות, כובעי צמר, כפפות, מעילים, נעליים!! התכנון הוא לדחוס את כל הדרוש לשבוע הקרוב למוצ’ילה אחת שמשקלה לא יעלה על 15 ק”ג (המשקל המקסימאלי שמותר לפורטר לסחוב) + 2 תיקי יום ששנינו נישא. כמתחייב מתפקידי המשפחתי כמ.ע. אריזות, אני מפגין בטחון כלפי חוץ אבל קצת נבהל. זאת נראית תחילה כמו משימה בלתי אפשרית, אבל בסוף, איכשהו, הכול נכנס (סורש, המדריך-פורטר שלנו, זכה ל-1.5 ק”ג עודפים, אבל למחרת לא רק שהוא מאשר לנו שהמשקל סביר, הוא גם מחבר למוצ’ילה שלנו את התיק האישי שלו).
למחרת השכמה ב-5:30, פינוי מהיר של החדר, מונית לסוכנות סוויסה (הצהוב. יש גם אדום. עזבו, סיפור ארוך), חבירה לסורש ומשם לוואן שייקח אותנו לבשיסהר, מרחק 6 שעות נסיעה. כשאמרו לי בסוכנות שנוסעים בוואן הצטייר לי בראש רכב מרווח וממוזג עם נהג פרטי מטעם הסוכנות. בגדול תכננתי לישון כל הדרך. טעות! הנסיעה בוואן היתה קשה ולא נוחה. רכב צפוף ולא ממוזג ותנאי דרך שלא תומכים בשינה. הגענו לבשיסהר מסמורטטים. משם שכרנו ג’יפ והמשכנו שעה וחצי נוספות לנאדי בזאר. דווקא הנסיעה בג’יפ שתנאי הפתיחה שלה לא היו מבטיחים התבררה כמרעננת. בשלב מוקדם של הנסיעה אלה, הראל ואני עברנו לארגז הפתוח בחלק האחורי, ואחרי השעות בקופסה המחניקה של הוואן נהנינו מנוף פתוח, מאוויר צח ומטמפרטורות נוחות.
הגענו לנאדי בזאר לגסטהאוס שבמבט ראשון נראה קצת נטוש (היינו האורחים היחידים בו), אבל התברר כנעים ומטופח. האירוח המחויך של לוליטה, בעלת המקום, היה סיום חיובי ליום מפרך. לא כל כך ידעתי למה לצפות מבחינת תנאי הלינה והאוכל במהלך הטרק, וזאת נקודה שהיה לי ברור שתהיה מרכזית ביכולת של הילדים ליהנות מהחוויה. אצל לוליטה הילדים אומנם פגשו שירותי בול פגיעה ומקלחת עם זרזיף מים מחוממים בגז, אבל רשמתי לעצמי שאם זאת רמת הגסטהאוסים במסלול אפשר לישון בשקט, תרתי משמע. בערב, בהמתנה לארוחה, עשינו קצת בונדינג עם סורש במשחק טאקי סוער. בשבוע הקרוב הוא חלק מהמשפחה. זהו, הגענו לנקודת השיגור. ממחר מתחילים לצעוד.
יום 1: מנאדי בזאר לג’גט
עוזבים את הגסטהאוס החמוד להפליא, לא לפני שמקבלים מלוליטה ברכה וטיקה למזל טוב. מתחילים לצעוד. אמנם בשעה איחור ביחס לשעה שתכננו, אבל היי, אנחנו חדשים בזה. נפיק לקחים ונשתפר בימים הבאים. מזג האויר אידיאלי. אין ספק שכל הגורמים, גרמי שמיים אינקלודד, נערכו לקראתנו.
החלק הראשון של היום היה כיף אדיר מבחינתי. יש מצב שהייתי קצת בהיי. היציאה לטבע ממש עושה טוב לנשמה. הנופים יפים יפים מההתחלה – מצוקים מרשימים וירוק ירוק מאוד. כל מיני מושגים ערטילאיים כמו ‘עוצמתו של הטבע’ ו’הנשימה נפתחת’ נחווים פה כל כך בבירור ולא דורשים פירושים. הילדים צועדים מלאי אנרגיה, משחקים ומשתעשעים בינם לבין עצמם ואיתנו תוך כדי תנועה, מדברים ומתחברים עם סורש. כייף להסתכל עליהם מהצד ולחוות את הביחד המשפחתי הזה בלוקיישן המהמם הזה.
כל הטוב הזה היה בחלק הראשון של היום, עד להפסקת צהרים. החלק השני היה כבר יותר קשה ופחות מרומם, כאילו כדי להזכיר לנו שיש לנו פה הר לכבוש וקל זה לא יכול להיות. עצרנו באחד הכפרים בדרך (לא זוכר את שמו) לארוחת צהרים, בדיעבד מאוחר מידי, ואחריה התלבטנו האם להמשיך שעתיים נוספות לג’גט או לחנות ללילה. סורש לחץ להמשיך בטענה שבג’גט יש מקומות טובים יותר ללינה. השעה הייתה כבר כמעט ארבע, השמיים התקדרו ולא היינו בטוחים כמה כוח יש לנו לשעתיים נוספות (הראל דווקא היה מאוד חד משמעי – רוצה לעצור, הספיק לו להיום). אחרי התלבטות ולחץ קל (מצד ההורים) עד כבד (מצד אחותו) החלטנו להמשיך. השיקול שהכריע היה שזה יקצר את ההליכה ביום למחרת. ההחלטה התבררה כמוטעית – מעבר לעובדה שסורש שכח לספר שהשעתיים המדוברות הן בעלייה (בימים הבאים כבר למדנו לשאול לא רק כמה זמן עד לכפר הבא, אלה כמה מהדרך בירידה/מישור/סמול עלייה/ביג עלייה), עברנו את קצה גבול היכולת של הילדים וקרענו אותם שלא לצורך. גם לנו כבר היה קשה. נוט טו סלף להבא: ימי הליכה קצרים יותר ולשים לב היטב למד הדלק של הילדים.
יום 2: מג’גט לטל
שוב לא הצלחנו לצאת ב-7:30, כפי שקבענו עם סורש ערב קודם, ויצאנו בשעה איחור.
התחלנו את היום בירידה למעיינות מים חמים (רותחים!) ממש מתחת לג’גט. היה נחמד לטבול במים ולשחרר קצת את השרירים התפוסים. ההמשך היה פחות פסטורלי. לא יודע אם היתה זאת העייפות מהיום הראשון, המים הרותחים או שניהם ביחד שסחטו מאתנו כל טיפת אנרגיה, אבל בשעה הראשונה של ההליכה לכולנו היה קשה. באופן אישי הרגשתי ממש באפיסת כוחות. סורש הבטיח יום קצר – 4 שעות הליכה בסה”כ. לא רק שהוא שכח לעדכן (שוב!) שחלק נכבד מהיום בעליות קשות, אלה שהערכת הזמן שלו דומה לזאת של מלצר הודי ממוצע שמבטיח לך שהאוכל מגיע עוד 5 דקות.
בכלל, התחלתי לשים לב שאנו מתעסקים כל הזמן בהערכת זמנים. כמה זמן כבר הלכנו היום? כמה זמן עד הפסקת צהרים? כמה זמן עד לכפר בו ישנים? ההתעסקות הזאת היא רכבת הרים רגשית. אנחנו בהיי כשמגלים שנותרו רק עוד 20 דקות להפסקה הבאה ומתרסקים כל פעם שסורש שוב מעדכן את הערכת הזמן שלו כלפי מעלה.
חזרה להליכה. כאמור, ההתחלה הייתה קשה וגם ההמשך לא פיקניק. מעבר לעליות, בשעות הבוקר הלכנו בשמש קופחת והחל מהצהרים מזג האויר השתנה למעונן וקריר בואכה גשם שאילץ אותנו לעצור לכשעה ב- Tea Shop באמצע שום מקום (אני ניצלתי היטב את העצירה הכפויה לשנ”צ מענגת בישיבה על ספסל עם ראש על שולחן). קצת לפני העצירה, באמצע אחת העליות הקשות, כשכולנו בקושי נושמים ומתים שהעלייה כבר תיגמר, פתאום הופיעו במרחק כמה עשרות מטרים מאיתנו, שני נשרים שפרסו כנפיים ויצאו לדאות מעל העמק. איזה מחזה מרהיב!
מרגע שהתחלנו את הטרק הראל מתלונן על כאבים באצבעות הרגליים. אני מפנק אותו במאסאג’ בכל הפסקת צהרים ותוהה אם אנחנו לא דורשים ממנו יותר מדי וגורמים לו נזק. אני נרגע קצת כשאני נזכר שבתכלס הוא מתלונן על כאבים ברגליים גם כשהולכים ברגל מהבית לכיכר מגדיאל. אמשיך לעקוב ביום-יומיים הקרובים.
עלייה אחרונה תלולה במיוחד והנה נגלית לנו הארץ המובטחת להיום. עמק יפהפה פרוס מתחתינו ובמרכזו הכפר טל, מקום הלינה שלנו הלילה. נכנסנו בשערי הגסטהאוס ב-16:30 (כזכור יצאנו לדרך ב-8:30. ארבע שעות עוברות לאט בהימאליה…) יחד עם חבורה של ארבעה גברים בריטים שעושים את סובב האנאפורנה ברכיבה על אופניים!
האמת שעד עכשיו אנחנו די מופתעים מהתנועה הדלילה של מטיילים. ציפינו שיהיה הרבה יותר עמוס על השביל לאור העובדה שאנחנו בשיא עונת התיירות בנפאל, ועד כמה שידוע לנו אנחנו בטרק הכי פופולארי במדינה.
כל ההתרחשויות שתוארו לעיל קורות על רקע נוף מהמם ועוצמתי. קירות סלע אדירים, מפלים גבוהים שנשפכים לנהר המרסיאגנדי השוצף שמלווה אותנו לכל אורך המסלול, כפרים ציוריים ופסגת הר המנאסולו המושלגת שמציצה מידי פעם מבין העננים.
יום 3: מטל לדאנאקיו
שוב תכננו לצאת ב-7:30 ויצאנו ב-8:30. מחר השכמה בשש! היומיים הראשונים הוכיחו שכדאי לצאת מוקדם ולסיים מוקדם כי בצהריים עלול לרדת גשם.
בכל ערב נעמה ואני יושבים עם סורש על התוכנית למחר ולאחר מכן מעדכנים את הילדים. כמה שעות הליכה צפויות? דרך איזה כפרים נעבור? איפה נעצור לארוחת צהרים? מהם החלקים היותר מאתגרים בהליכה? ישיבת התכנון הזאת חשובה לכולנו בהכנה הפסיכולוגית ליום הבא והיא גם מאפשרת לנו, כלקח מהיום הראשון, לוודא שסורש לא מתכנן משהו שגדול על מידותינו.
אתמול כשישבנו עם סורש על התוכנית להיום הוא אמר שזה היום הכי קל בטיול ושוב נקב בהערכת זמן של 4 שעות הליכה, שולח אותנו לתהות כמה פקטור עלינו להוסיף הפעם. לשמחתנו, אכן היה יום קל ביחס ליומיים הראשונים. בגלל חשש למפולות סלעים בחלק הזה של שביל ההליכה, צעדנו בעיקר על ‘שביל הג’יפים’ – שביל עפר שהולך ונסלל בשנים האחרונות ומאפשר מעבר כלי רכב עד למאנאנג. אבל זה לא בדיוק נתיבי איילון בחמישי בערב. פה ושם עובר רכב פיק-אפ או אופנוע. לי זה לא מרגיש ‘פחות טבע’.
לאורך היום מלוות אותנו הפסגות המושלגות של המנאסולו, קרובות וברורות יותר מאתמול. המוח שלנו מתרגל מהר מידי למראות וצריך לעצור מידי פעם ולהזכיר לעצמי כמה זה יפה ויוצא דופן.
מסיימים את ההליכה שלנו בסביבות השעה שלוש בכפר דאנאקיו. חצינו את גובה 2,000 מטר ומאחר שהשמש מסתתרת מאחורי עננות כבדה, זה בהחלט מורגש – קררר לנו מאוד. המארח הצעיר שלנו בגסטהאוס לא מתבלבל ומעדכן בחביבות שאת האח בחדר האוכל מסיקים רק משש בערב. גם אני לא מתבלבל ומשלח בו את המבט הכי מזרה אימה שאני מסוגל לייצר (אתם יכולים לדמיין…). באופן מפתיע זה עובד והוא ניגש לבוסית שלו ומקבל אישור מיוחד להקדים את ההסקה. אהה! לט איט בי אה לסון יאנג מאן – לעולם אל תתעסק עם בחור עם כפות רגליים קפואות!
בהמשך הערב מתברר שהבחור לא רק המארח והטבח של המקום, אלא גם זמיר חובב עם שאיפות לגשת למיונים לעונה הקרובה של The Voice Nepal. אנחנו זכינו להאזין למיטב מרפרטואר הקאברים שלו ללהיטי פופ מוכרים. אף אחד מהשופטים במשפחת שלו לא לחץ על הכפתור והסתובב עם הכיסא…
כל הגסטהאוסים לאורך המסלול הולכים ומתבררים כדומים בסה”כ – מבני עץ המכילים חדרים עם מינימום אבזור וללא חימום, ושירותים ומקלחת בחדר או בקרבת מקום. מרכז העניינים היא המסעדה של הגסטהאוס. היא מנקזת אליה את כל עוברי האורח ללילה שבאים לאכול ולהצטופף מסביב לאח שהיא מקור החום היחיד. הפריט היחיד שיוצא מן הכלל הוא התפריט שמציעים כל גסטהאוסים – הוא לא דומה. הוא זהה. אחנו כבר מדקלמים אותו בע”פ וכל אחד מתחיל לסגל לעצמו את המנות האהובות עליו.
יום 4: מדאנאקיו לצ’מה
היום האבוד. לא תיעדתי. תלכו לראות לבד.
יום 5: מצ’מה לדוקולפוחירי (נשבע!)
שעת ההשכמה הוקדמה ל-6:15. אנחנו נחושים לצאת היום ב-7:30!! יצאנו ב-8:00.
אבל עוד לפני כן, אנחנו מתגלגלים מהמיטה ויוצאים החוצה להביט בפסגה של הר האנאפורנה 2, הפיסגה ה-16בגובהה בעולם. ביום הקודם סורש המליץ שנישן ב-לואר צ’אמה ולא ב-אפר צ’אמה, הכפר המרכזי והגדול יותר, רק בשביל המראה הזה בבוקר. אכן מרשים.
ארוחת בוקר לא מסעירה אבל הכרחית, מעבר דרך גלגלי תפילה טיבטים ביציאה מהכפר (רק מצד שמאל, מקפיד איתנו סורש, למזל טוב) ומתחילים לזחול. התחושה שלי שהיום אנחנו מתקדמים לאט למרות שמזג האויר נהדר והנופים שומרים על יציבות מרהיבה. ככל שאנחנו מטפסים רואים יותר פסגות מושלגות. על המפלים מהם כל כך התרגשנו בימים הראשונים העין כבר לא מתעכבת.
קבענו עם הילדים שצועדים היום 4-5 שעות עד לכפר דוקולפוחורי (לי זה נשמע כמו שם של חיית כיס חמודה), ואז מחליטים אם נותר בנו כוח להמשיך עוד כשעה עד לכפר פיסנג. הגענו לדוקולפוחורי ב-14:30 אחרי 5 שע’ צעידה לא קשה מידי. אפילו מזג האויר היה נעים. סורש דחף להמשיך לפיסנג בגלל שיש שם גסטהאוסים טובים יותר אבל הראל הטיל וטו. הוא הלך מספיק להיום. ניסינו ללחוץ רק קצת אבל הילד היה נחוש ואנחנו ויתרנו ומצאנו לעצמינו גסטהאוס נחמד ללילה. ברור שאם היינו מתכווננים מהבוקר להליכה עד פיסנג, הראל היה הולך כמו גדול. אבל מרגע שהוא ידע שיש אפשרות להפסיק, הוא עמד על זכותו לבחור בה. כל השנה הזאת היא תרגול אחד ארוך של מתיחה והכלת הגבולות אחד של השני וחיפוש אחרי כפתורי ההנעה והמוטיבציה שעובדים לכל אחד מהילדים. ההתמודדויות הכי קשות שלנו היו ביציאה לטבע והליכות רגליות. לאור העובדה הזאת, הטרק הזה מרגיש כמו חתיכת הישג וממלא אותי בתחושת סיפוק.
נחמד להגיע לחנייה היומית בשעת צהרים מוקדמת כשבחוץ עוד בהיר. כל עוד השמש מחממת אנחנו יושבים בחוץ מול נוף משגע של פסגות מושלגות ונהנים מצ’אי חם, ספר ומנוחה לשרירים. אחרי כמה ימי הליכה אנחנו מרגישים אותם היטב.
הערב ליל הסדר ואנחנו מנצלים את הזמן ואת הווייפי שעובד לפרקים כדי לשלוח ולקבל ברכות ממשפחה וחברים. תוך כדי נופל לנו האסימון בעניין הישראלים הנעדרים מהמסלול. רבים בוודאי מתעכבים בפוקרה ובקטמנדו כדי לחגוג את ליל הסדר בבתי חב”ד. אנחנו אפילו לא שקלנו את זה. אנחנו בהחלט מנותקים בשנה האחרונה מההוויה היהודית ולא עושים מאמץ להתחבר אליה. מוזר לעקוב מכאן, דרך הווטסאפ, אחר ההערכות לליל הסדר בישראל ובמקומות אחרים בהם נמצאות משפחות מטיילות שאנחנו מכירים. להכנות לחג ולקריאת ההגדה אני לא מתגעגע, לעומת זאת ההתכנסות המשפחתית חסרה לי.
יום 6: מדוקולפוחורי לגיירו
עוד לא השלמנו עשר דקות צעידה ולידנו עוצר ג’יפ וממנו נשפכת משפחת אוסלנדר-כהן שהתחילה את הטרק כמה ימים לפנינו וכעת עושה את הדרך חזרה לפוקארה. איזו פגישה כייפית! ידענו שהם אי שם לפנינו אבל הייתי בטוח שהמסלול לא יפגיש בינינו. לו היינו מקדימים קצת את היציאה שלנו באותו בוקר (נגיד, יוצאים ב 7:30…) היינו מגיעים לנקודת פיצול בפאתי הכפר ומפספסים אותם. את מוטי, חן ושלוש בנותיהן הכרנו בגואה. מוטי הוא זה שנטע בנו את הרעיון לעשות את טרק האנאפורנה עד למנאנג עם טיעונים משכנעים על נופים יפים יותר, הליכה נוחה יותר ותנאי אוכל ולינה משופרים ביחס למסלולים אחרים ששקלנו. חיבוקים, נשיקות, החלפת חוויות וכל משפחה המשיכה לדרכה. פגישה משמחת שטענה אותנו במצב רוח טוב להמשך.
מצב רוח טוב זה מצרך נדרש היום. אחרי כשעה הליכה מגיעים לכפר אפר פיסנג ומשם מתחילה מה שסורש מכנה ‘ביג עלייה’, שעה וחצי של טיפוס קורע. הכי קשה שהיה לנו עד עכשיו. לכולם קשה אבל דווקא הילדים ‘סוחבים’ יותר טוב מאיתנו. אלה בעזרת מוסיקה באוזניות והראל בעזרת דמיון עשיר (אגב, הוא כבר מזמן לא מתלונן על כאבים ברגליים).
התגמול על המאמץ הם הנופים. הייתי כותב ‘עוצרי נשימה’, אבל אם להיות כן עם עצמי, זה לא הנופים שבגללם אני מתקשה לנשום, זה ה**ינג עלייה. בכל מקרה, הם באמת מאוד מאוד יפים. מעלינו הפסגות המושלגות של הרי האנאפורנה 2, אנאפורנה 3 והמנאסולו. מתחתינו נפרש עמק מנאנג. אני עוצר הרבה, גם כדי לצלם וגם כדי ‘לתפוס’ אויר.
עצירה קצרה משיבת חיים ב-Tea Shop קטן וממשיכים לעשרים דקות אחרונות של טיפוס עד לכפר גיירו, מקום הלינה שלנו הלילה והנקודה הכי גבוהה בה נשהה בטרק (3,700 מ’). במהרה מסתבר שגם הכי מבאסת מבחינת התנאים.
בשלב זה אני רוצה להסביר משהו לגבי הגעה לנקודת הסיום היומית. הרגעים האלה של כניסה בשערי הגסטהאוס, פריקת התיקים מהגב, חליצת הנעליים והזמנת תה ג’ינג’ר-למון-האני (נקטר אלים המשקה הזה!) הם רגעים משובבי נפש. ככול שנוקפות השעות במהלך ההליכה היומית אנחנו יותר ויותר חושבים ומייחלים להגיע לרגעים האלה.
אבל לתחושות הללו יש כמובן תנאי מקדים: שהגסטהאוס עומד בציפיות שלנו, ובשלב הזה הן די מינימאליות: מקום נקי, הסקה בחדר האוכל המרכזי ומקלחת עם מים חמים (בונוס מטורף: שירותים מערביים ולא בול פגיעה). אבל מינימאלי שלנו זה לא המינימאלי של כפר נפאלי בהרי ההימאליה בו אנשים חורשים את האדמה עם מחרשת עץ רתומה לפר ומשתמשים בגללים של יאק להסקה. הגסטהאוסים בגיירו מועטים ולא מזמינים. כנראה שלא הרבה מטיילים עוצרים פה. זה ממש לא מה שיחלנו לו אחרי יום ההליכה הכי קשה בטרק ומצב הרוח בהתאם. במקום רוממות רוח והקלה אנחנו עצבנים ומבואסים. אנחנו מתמקמים במקום היחיד שמסכים לארגן לנו הסקה מאולתרת בחדר האוכל ומבטיחים לעצמנו לעוף משם מוקדם ככל האפשר מחר בבוקר (אתם כבר יודעים באיזו שעה).
דווקא בנקודה הכי נמוכה שלנו מבחינת מצב הרוח אני לא יכול שלא לשים לב איזה שינוי עברנו כולנו, ובפרט אלה והראל, במהלך המסע. בתחילת הטיול כל יציאה לטבע הייתה מאתגרת את ההרמוניה המשפחתית וכל אי נחת ואי נוחות הייתה שולחת את ההרמוניה לקפוץ ראש מהצוק. ואילו עכשיו כולנו עייפים ומבואסים מהתנאים, אבל מבינים שזה מה שיש להלילה. כולם סובלניים לקשיים, לחוסר הנוחות ואחד לשנייה, מוצאים פתרונות ומתפשרים ואפילו מצליחים לשמור על חוש הומור.
יום 7: מגיירו למנאנג
יום אחרון לטרק. אולי. כלומר, אין לנו כוונה להמשיך מעבר למנאנג לכיוון הפאס, אבל עוד לא החלטנו אם נחזור חלק מהמסלול ברגל או שניקח ג’יפ ממנאנג בחזרה לבשיסהר.
כבר מאתמול בערב, כולנו יחד וכל אחד בנפרד, נערכים בירורים מדוקדקים מול סורש לגבי כמה שעות הליכה נותרו לנו עד מנאנג, כמה מתוכן בעלייה והאם זו ‘ביג עלייה’ או ‘סמול עלייה’. הגרסאות של סורש טיפה משתנות משיחה לשיחה, אבל אם ממצעים את כולן אנחנו מסתכלים על משהו באזור הארבע שעות הליכה עם ‘סמול עלייה’ בהתחלה ואח”כ שיוט קל יחסית עד מנאנג. נשמע בקטנה.
אבל אם יש שיעור שניתן ללמוד מהטרק הזה הוא שהליכה היא מצב נפשי לא פחות מפעולה פיסית תלוית טופוגרפיה. היום גם במגלשה עד מנאנג לא היינו מגיעים בארבע שעות. אתמול חשבתי שהידיעה שזהו היום האחרון תטען אותנו באנרגיה ו’נרוץ את המסלול’ כמו סוסים שמתחילים לדהור כשהם מריחים את האורווה. בפועל כולנו מרוקנים וזוחלים לקו הסיום. לא פנויים לעצור ולהתרשם מהנוף, עושים המון הפסקות למנוחה ולאוכל. אני חושב שהחוויה הלא נעימה בגיירו השפיעה עלינו לרעה ובלי קשר, לנעמה כואב הראש בגלל הגובה.
בצהריים הסייח היחיד שמריח את הסוף ושועט קדימה הוא הראל. כל פעם שעוצרים הוא מנסה לשכנע אותנו לקצר את ההפסקה ולהמשיך ללכת. לקראת הסוף הוא וסורש כבר נמצאים הרחק לפנינו תוך כדי שהם מנהלים שיחה ערה, השד יודע על מה. לאורך כל הטרק היה כייף לצפות ברגעים בהם אחד הילדים תופס שיחה פרטית עם סורש. את אלה הוא לימד לספור עד עשר בנפאלית והיא מצידה עזרה לו להרחיב את אוצר המילים שלו בעברית.
בשלוש וחצי, על הגחון, מגיעים למנאנג ולגסטהאוס Alpine החביב. את היומיים הבאים נבלה בבטלה מוחלטת במנאנג, נהנים מהעובדה ששוב לא צריך לכוון שעון מעורר כדי לצאת ב-7:30 והכי רחוק שצועדים זה לבייקרי במורד הרחוב.
תחושה נהדרת לסיים את הטרק. עוד מוקדם לסכם את החוויה אבל יש לי תחושה ראשונית ברורה שהיה שבוע יוצא דופן גם בתוך הטיול השנתי הגדול שלנו.
