קטגוריה: ויטנאם

אחרי סייגון, שם נפגשנו עם סבתא טובה, סבתא עמירה וסבא רמי נסענו עם כולם לעיר קנת’ו (Can Tho). זוהי עיר ויטנאמית שנמצאת ליד הדלתה של נהר המקונג (מי שלא יודע מה זה דלתה הנה קישור). המקונג הוא נהר ממש גדול שזורם בסין, בורמה, לאוס, תאילנד, קמבודיה ונשפך לים בדרום ויטנאם. המים בו חומים ויש עליו הרבה תנועה של סירות. הרבה מאוד אנשים גרים ליד הנהר כי האדמה שלידו מאוד פורייה. חלק מהמשפחות גרות בצד אחד שלו והילדים חוצים את הנהר עם סירה כל יום לבית הספר.

הנסיעה לקנת’ו הייתה די ארוכה והסיבה שנסענו לשם היתה לשוט על המקונג ולבקר בכל מיני מקומות באזור. למדריך שלנו קראו יאן. הוא היה ממש נחמד. עלינו איתו על סירה ושטנו איתו במשך יומיים.

ביום הראשון ביקרנו בכמה מקומות:

מפעל לבנים

ראינו איך מכינים מחימר לבנה וראינו תנור ענק. אמרו לנו שלתוך תנור אחד מכניסים מאה אלף לבנים יחד. בתנור הלבנים מתקשות במשך כמה ימים. ראינו גם שהקליפה של האורז משמשת כחומר בערה לאש של התנור. אחרי שהקליפה נשרפת היא נמכרת כדשן. זה בעצם מחזור או מעגל קסמים: קליפת האורז חוזרת לאדמה ממנה יוצא שוב אורז. במפעל ראינו גברים ונשים עובדים יחד. זאת נראית עבודה קשה מאוד.

חוות דגים

אחרי ששטנו עוד כעשרים דקות הגענו למתחם עם כמה בתים צפים שצמודות אליהם רשתות גדולות שנמצאות במים. בכל רשת יש דגים מסוג אחר או מגודל אחר. נתנו לנו להאכיל אותם וזה היה ממש מגניב. הקטע שבהתחלה לא רואים הרבה דגים במים, אבל כשזורקים אוכל כל הדגים מסתערים ורואים פתאום עשרות דגים צפופים. אחר כך נתנו לי מקל קשור לחוט שעליו עכביש מת. אמרו לי להחזיק את המקל מעל גיגית ובה דגים. ברגע שהדגים זיהו את העכביש מעליהם הם ירקו עליו מים בצורה מאוד מדויקת. לדגים האלה קוראים “דגים טורפים” והם משפריצים מים על הטרף שמתנתק בגלל זה מהקורים ונופל אליהם. בסוף דג לבן אחד קפץ קפיצה מטורפת, תפס את העכביש ואכל אותו.

דגים מעופפים

הגענו לחווה שנמצאת ביבשה ושם ראינו הרבה דגים שנראו רגילים. אחרי שזרקו להם אוכל הם קפצו קפיצה ענקית בבת אחת וניסו לתפוס את האוכל באוויר. זה היה מגניב.

לוטוס הפיל

בדרך חזרה ראינו על המים כמה פרחי לוטוס עם עלים ענקיים. קוראים לזן הזה “לוטוס הפיל” כי הוא מאוד גדול. אמרו לנו שאנשים יכולים לעמוד עליהם.

בסוף היום הלכנו לאכול ארוחה ויטנאמית אצל משפחה מקומית (אלה ואני אכלנו KFC שקנינו לפני הטיול).

ביום השני היינו אמורים לצאת ממש מוקדם אבל בגלל גשם חזק יצאנו יותר מאוחר. ביום זה ביקרנו בעוד כמה מקומות:

מטע קקאו

ביקרנו במטע משפחתי והראו לנו איך נראים הפולים, איך עושים שוקולד ואיך מפרידים בין השוקולד לחמאת השוקולד (ממנה עושים שוקולד לבן). טעמנו שוקולד שהיה מאה אחוז מריר. קיבלנו גם שוקו טעים.

מפעל לאיטריות אורז

בהתחלה מערבבים אורז וטפיוקה, אחר כך שופכים קצת מהבלילה למחבת גדולה, משטחים אותה ואז הופכים בשיטה מצחיקה. בשלב הבא מניחים את הדפים לייבוש ולבסוף בעזרת מכונה חותכים לרצועות דקות = איטריות ומכניסים לשקיות.

השוק הצף

התחנה האחרונה היתה השוק הצף שהיה ממש מגניב. כל דוכן הוא בעצם סירה ובכל סירה נמכרו ירקות ופירות שונים כמו דלעת, כרובית, אבטיח, קוקוס, מנגו, בטטה והרבה אננס. בכל סירה היה עמוד גבוה ועליו תקעו דוגמה מהמוצר שהם מוכרים כדי להראות למרחוק מה הסחורה שלהם. הם מכרו בעיקר לאנשים שקנו בכמות גדולה כדי למקור בכפר שלהם. וגיליתי משהו לגבי אננס: תמיד ראיתי אננס חתוך בצורת ספירלה וחשבתי שזה ליופי ואז גיליתי שחותכים את זה ככה כדי להוציא את הגרעינים השחורים מהאננס.

בסוף הסיור בשוק יצאנו לשייט מייגע ביובלים ותעלות צרות עד המקום בו חיכו לנו המוניות. אבא, סבא, סבתא וסבתא נסעו למלון לנוח ואמא, אלה ואני נסעו ל-KFC לאכול.

לפי דעתי היה טיול מגניב. ממליץ.

בעיר דאלאת שבמרכז ויטנאם נשארנו יותר זמן מהמתוכנן. אחת הסיבות להחלטה הזאתי היא בית קפה מקסים של חתולים שגילינו ממש מול המלון שלנו. היינו בטיול כבר בכמה כאלה, אבל הם לא היו טובים. בחלקם האוכל לא היה טוב, בחלקם החתולים היו פחדנים או שבחלקם החתולים נשכו ועוד אלף סיבות שהרסו את החוויה. אבל בבית קפה בדאלאת הכול היה מושלם. החתולים היו נחמדים וכולם מאוד אהבו ליטופים. את המקום ניהלו זוג צרפתי צעיר ונחמד וככה הבנו למה קוראים למקום “נגיעה צרפתית”.

הם סיפרו לנו שבמקור הם פתחו בית קפה קטן ורגיל, בלי חתולים. עד שיום אחד ראה הבחור גור חתולים נטוש, הוא לקח אותו הביתה והם טיפלו בו. לאט לאט המשפחה התרחבה והיום יש בבית הקפה ששה חתולים. הגור הקטן כבר בן שבע ובכלל לא גור, אבל הוא מאוד חמוד. בכל פעם שישבתי הוא נשכב עליי. לי זה היה נוח ונהניתי ללטף אותו. היום יש שלושה גורים ושלושה חתולים מבוגרים יותר.

אתחיל בגורים. יש שתי אחיות: אחת לבנה ואחת חצי אפורה חצי לבנה. הלבנה היא בלי ספק הכי יפה, הפרווה הלבנה שלה מהממת וצבע העיניים שלה הוא לא אחיד, עין אחת כחולה ועין אחת צהובה. אחותה יפה וחמודה שנרדמת במהירות בכל מקום שתשים אותה.

הגור השלישי הוא שחור. והוא הכי חמוד והכי מיוחד. הוא חתול סקוטי שזה זן נדיר. ומה שמאפיין את הזן הזה זה שהאוזניים שלהם מקופלות כמו אוזניים של כלב וזה כל כך חמוד!!!! פעם אחת שניים מהגורים נרדמו עליי הייתי חייבת לצלם את זה:

יש חתול אחד אפור יפה בן חמש. הוא הכי אנרגטי והכי שובב. הוא כל הזמן רץ ומקפץ ומשחק. פעם אחת סופי (הצרפתייה) הביאה לי להשתמש במכשיר קטן שמקרין קרן אור אחת אדומה. החתולים מנסים כל הזמן לתפוס אותה בזמן שאני יכולה להזיז אותה. החתול האפור הכי התלהב ממנה וגם אחרי שעה הוא לא וויתר והמשיך לנסות. סופי אומרת שבמשך כל היום הוא מוציא אנרגיות ואז בלילה הוא ישן הכי טוב כדי לאגור אנרגיות למחר.

בנוסף יש עוד חתול בן שש והצבעים על פרוותו הם הכי מגוונים, כתום, לבן, אפור… הוא בעיקר אוהב לנמנם. ואלו כל ששת החתולים.

באיזשהו שלב למשפחה שלי נמאס מהבית קפה אז הם הביאו לי כסף והלכו לאכול ארוחת בוקר במסעדה בהמשך הרחוב בזמן שאני נשארתי בבית הקפה. הצרפתים כבר הכירו אותי ואני הכרתי אותם, תמיד הזמנתי את אותה המנה: קרפ נוטלה עם קצפת ושוקולד אם אנד אם (נשמע בריא, אני יודעת), מאוד מומלץ!

בית הקפה מאוד מוצלח כי האוכל טוב, המארחים נחמדים והחתולים חמודים. אחרי שהגעתי כל בוקר כמעט במשך שבוע החתולים כבר זיהו אותי. היה לי קשה להיפרד מהם, מזל שיש תמונות 🙂 

עזבנו את הויאן ועלינו שוב לסליפר (אוטובוס שינה) והפעם דרומה לדאלאת, עיר די קטנה במרכז ויטנאם. העיר ממוקמת בגובה של 1,500 מטרים ולכן מזג האוויר בה קריר בהשוואה לשאר המדינה (למעט סאפה).

דאלאת נחשבת לאתר נופש פופולארי ורומנטי בקרב הויטנאמים ורבים מגיעים אליה להתחתן או לבלות ירח דבש.

בעיר ובסביבתה יש לא מעט אתרים ואטרקציות למטיילים ואנחנו ביקרנו בחלק ניכר מהם. המלון המפנק והזול שלנו (Tea Leaf Hotel) גם הוא אחראי לעובדה שנשארנו בעיר יותר משבוע.

אחת האטרקציות ששמענו עליה ממשפחות מטיילות רבות היא פארק חבלים וביקרנו בו מיד בהתחלה. המקום מתוחזק, הצוות מקצועי ואני רגועה. טיפסנו את כל המסלולים שמתאימים לנו וכשאלה ואור המשיכו בהתלהבות לקשים ולגבוהים יותר, בלי לשים לב, הצטרפתי אליהם. האמת? אומגה גבוהה וארוכה מפחידה רק בפעם הראשונה. בפעם השנייה והשלישית זה כייף ואחר כך זה אפילו משעמם.

 

בהמשך הביקור פנינו לאתר הסמוך ושם עלינו על מגלשות הרים מגניבות במיוחד שטסות במהירות לרגלי ההר. זה היה מסלול די ארוך שכלל סיבובים חדים ועצים צפופים ובסופו מגיעים ל”מפלי דתנלה” היפהפיים. תרשמו לעצמכם: מומלץ!

למחרת, בשיטוט של הבוקר, נתקלנו בכמה חתולים חמודים מציצים מבית קפה קטן. מרגע זה אלה חתמה שם קבע ותכתוב על זה פוסט נפרד.

גם ב”בית המשוגע” ביקרנו. מדובר במתחם ובו כמה בתים מחוברים שכולם מעוצבים בצורה יוצאת דופן. החללים והסולמות השונים נראים כמו תפאורה של סרט פנטזיה. המקום תוכנן על ידי אדריכלית אקסצנטרית והשיטוט בו הוא באחריות המבקרים, וכולל טיפוס במדרגות לולייניות, כמעט ללא מעקה, מעל אחד מגגות המבנים. אגב, המקום מתפקד גם כמלון ואפשר לישון בחלק מהחדרים.

כמובן שלקחנו את הילדים גם ל”בר המבוך”, קפה-בר שהכניסה אליו רגילה לגמרי, אבל מאחוריה נבנה מסלול די חשוך ופתלתל שעולה ויורד קומות. הלקוחות מצופים לרכוש משקה, לשוטט במסלול ולבחור את אחת מפינות הישיבה החבויות. בשעות אחר הצהריים בהן הגענו המקום היה די נטוש והצלחנו כמעט ללכת לאיבוד. כמה פעמים. כשכבר חשבנו שעברנו בכל המפלסים הוליכה אותנו אחת המלצריות למעבר חבוי שבסופו גן ירוק ויפהפה. היה מגניב!

בשלב מסוים החלטנו לצאת לסיור מחוץ לעיר. מטיילים רבים שוכרים “איזי ריידרס” (במקור בוגרי מלחמת ויטנאם) שמרכיבים אותם על אופנועים ומטיילים איתם במקומות השונים, כולם אתרים כבר די מוכרים. אנחנו הלכנו על משהו יותר פשוט. וזול (כמובן): שכרנו מכונית עם נהג ובנינו סיור מתומצת במסגרתו הודענו לנהג לאן אנחנו רוצים להגיע ולאן לא. זה מה שיצא:

מטע קפה וטעימה מ”קפה סמורים”. פולי הקפה מאזור זה נבלעים על ידי סמורים מזן מיוחד שמגדלים במקום. לאחר שהם יוצאים דרך הטבע, הם עוברים (הפולים. לא הסמורים) שטיפה רצינית, קילוף וקלייה. בתום התהליך טוחנים ומכינים מהם קפה. רוצה לומר “חרא קפה” אבל הוא היה דווקא די טעים. הטענה היא שהשהות של הפולים במערכת העיכול של הסמורים משפרת את איכותו. המוכרים טוענים שהיא גם משפרת את המחיר…

ביקרנו גם ב”מפלי הפיל” שהיו מרשימים וירדנו במסלול חלקלק עד למרגלותיהם ועד שלא יכולנו לסבול את הרסיסים. ואת ריח הביוב. המקומיים לא מצליחים לשמור על המקום וכנראה שעוברים בנהר גם מי שפכים. מודעות לסביבה נקייה עוד לא נהייתה פה טרנד. המשכנו לפגודה הסמוכה שלא חידשה לנו הרבה, אבל אהבנו את הבודהה הצוחק והענק בחצר.

עוד במסלול שלנו היה מבשלה משפחתית ליין אורז (בסאפה קוראים לזה Happy Water) ואחריה חווה קטנה לגידול צרצרים למאכל. בעלת הבית ניגשה אלינו בחיוך עם צלחת דוגמיות, אבל במהלך מהיר שכולו טקט (ברחנו) היא קיבלה את הרושם שאנחנו לא מעוניינים.

מה עוד עשינו בדאלאת? אכלנו כמה דברים טובים (Oz Burgers, Gourmet Burger, One More Coffee), שתינו כמה דברים טובים (סתם, רק קפוצ’ינו ב-One More Coffee, An Cafe) וגם הילדים לא יכלו לנדנד כי מצאנו להם מסעדה קרובה עם עוף מטוגן מוצלח (Hana Chicken). מה שהעיב קצת על הטעם היתה העובדה שכל פעם שהגענו לאכול הערנו את המוכרת (זה אולי לפוסט אחר, אבל הערנו לא מעט מוכרים בויטנאם. ככה זה כנראה שאתה עובד כל היום רצוף).

עוד מקום נחמד, במיוחד לילדים, הוא “עמק האהבה”. כשמו כן הוא. גועל נפש. סתם, צוחקת אתכם. העמק הוא בעצם פארק מלא בפרחים ושיחים גזומים בצורה מאוד קפדנית וקיטשית ומקושטים באלמנטים רומנטיים, מה שגורר מאות תמונות סלפי מיותרות. אבל יש בו גם מבוך די גדול ומגניב. כשמיצינו את הצילומים פנינו לצאת וגילינו שביל שפונה לכיוון אחר. המשכנו לצעוד בו עד שמצאנו את עצמנו משקיפים על אגם ענק. מתברר שראינו רק את קצה קצהו של הפארק. שטנו, כמקובל, בסירות הפדלים, עלינו על האוטובוס הפנימי והגענו לחלק נוסף ומרוחק יותר ובו עשרות דגמים קטנים של אתרים מפורסמים מרחבי העולם.

לסיכום, היה לנו נעים במיוחד בדאלאת, למרות שהעיר עצמה, איך לומר את זה, די מכוערת ולמרות שלא יצאנו לטיולים רבים לטבע שסביבה. נהנינו מהאנשים שפגשנו (מקומיים ולא מעט זרים שהשתקעו), מהאוכל המגוון והטעים וממזג האוויר שאפשר לנו להתאוורר זמנית מהלחות והשמש הויטנאמיים.

 

במהלך הטיול הלכנו לכמה פארקי מים, כולם מאוד כיפיים, אבל האמת? אני מעדיפה לונה פארק. כשהגענו להויאן גילינו שיש שלושה לונה פארקים בסביבה, כולם מומלצים. מאוד התלבטנו לאן ללכת ובסוף בחרנו בלונה פארק שנפתח רק לפני ארבעה חודשים ונקרא “וינפרלנד”.

יצאנו לשם בהסעה מאורגנת וחינמית (שכמעט פספסנו) וכשהגענו לשם חשבתי רק על דבר אחד “וואו!!!”. העיצוב מטורף וכשמתקרבים לכניסה רואים שש ספינות גדולות ואדומות עוגנות על המדרכה. בלילה הן מאירות עם אלפי מנורות קטנות וצבעוניות וזה מהמם.

חלק מהפארק מעוצב בסגנון ישן כולל מכוניות משנות החמישים שהוצבו בו. בגלל שהפארק הוא ענק היו בו מלא בתי קפה, מסעדות, רשתות מזון, חנויות בגדים ומזכרות. באמצע הפארק עבר נחל מלאכותי גדול שחצה את כולו. סביב לנחל היו רחובות מעוצבים בסגנון עתיק, כמו בעיר העתיקה של הויאן, וזה היה מקסים.

מה שהיה הכי מגניב זה שזה לא היה רק לונה פארק! זה היה גם לונה פארק, גם פארק מים גדול, גם ספארי מגניב וגם מתחם ארקייד ענק עם מלא משחקי מחשב כיפיים וחינמיים ולצידו מתחם טרמפולינות כמו אייג’מפ.

בהתחלה התפצלנו. אני ואבא הלכנו לרכבת הרים ואמא והראל פנו לארקייד. ברכבת ההרים היה ממש כייף. אבא ישב איתי בקרון הראשון שני סיבובים ואז נמאס לו ואני המשכתי בקרון הראשון סיבוב נוסף לבד. יצאנו מרכבת ההרים מרוצים והצטרפנו לאמא והראל בארקייד, שם בילינו הרבה זמן. גם בגלל שהיה שם מזגן ובאותו היום היה חם מאוד וגם בגלל שהמשחקים מגניבים ומגוונים ויש כל כך הרבה אפשרויות.

בהמשך אני והראל הלכנו למתחם הטרמפולינות. בכניסה חיכתה לנו עובדת שדרשה מאיתנו לבצע אחריה תרגילי חימום למפרקים לפני שנכנסים. קפצנו שם בטרמפולינות וטבענו בבריכת הספוגים הענקית שהיה ממש קשה לצאת ממנה. לבסוף גם אמא ואבא הצטרפו.

בשלב מסוים אמא והראל הלכו לעשות מסאז’ בכורסאות מיוחדות שפוזרו שם, ואני ואבא הלכנו למין מתקן שמסובב אותך 360 מעלות. אבא פחד לעלות עליו אז עשיתי אותו לבד. זה היה קצת מפחיד, אבל ממש כייף. בהמשך עליתי (לבד) לעוד מתקן נחמד שגורם לסחרחורת, ואז הלכנו ארבעתנו למכוניות מתנגשות שהיו הרבה יותר שוות מהארץ. הן היו יותר מהירות וגם יותר חזקות, מה שאומר שגם הפגיעות יותר חזקות. ואפילו שאני בדרך כלל לא אוהבת מכוניות מתנגשות, שם מאוד נהניתי.

כשיצאנו משם היינו כבר נורא רעבים אז אני, אמא והראל הלכנו לאכול במסעדת סושי מצוינת, אחת הטובות שאכלתי בהן. קוראים לה “Little Tokyo” (טוקיו הקטנה). אבא, שלא אוהב סושי, בחר במסעדה אחרת.

כשסיימנו לאכול שכנעתי את אמא לעלות איתי לרכבת ההרים. עשינו אותה פעמיים ביחד ואז עשיתי סיבוב נוסף לבד. לאחר מכן עשיתי שוב את המתקן של ה-360 מעלות.

פתאום הבנו שהספארי נסגר בחמש והיינו חייבים למהר אליו. בדרך אליו לא התאפקנו ונכנסו לארמון גדול ומסקרן שבתוכו יש אולם קולנוע. קיבלנו משקפיים לתלת-מימד וצפינו בסרט מפחיד של מציאות מדומה. היה מגניב כי במהלך הסרט הכיסאות זזו, הרגשנו רוח והשפריצו עלינו מים. הסרט היה באיכות גבוהה. חבל שלא היו להם עוד סרטים.

בהמשך הגענו לספארי שהיה מיוחד: כל המבקרים עולים לסירה ושטים בנחל שסביבו, מאחורי גדר, נמצאות החיות. ראינו אותן מקרוב. היו שם אנטילופות, קנגרו, ג’ירפות, פילים, זברות, קופים, קרנפים, אריות, דובים ולבסוף גם טיגריסים שהיו הכי מרשימים. היה מגניב לראות אותם מקרוב. המדריכה הסבירה שלפעמים החיות מתקרבות ואז אפשר להאכיל אותן. אלינו הן לא התקרבו אז קצת הצטערתי. לא נורא. הספארי הזה קטן יותר מגני חיות אחרים אך מגניב ביותר.

פארק המים עמד להסגר ולכן מיהרנו אליו. נכנסנו לבריכת גלים עם אבובים והיה מאוד מהנה. אבא ואני גם גלשנו במגלשת מים גבוהה ומגניבה. הטיפוס למגלשה לא קל כי עוברים דרך מתחם ענק עם סולמות, גשרים ומדרגות, ובזמן שמטפסים נשפכים דליי מים בגדלים שונים וממקומות שונים. לא הספקנו להגיע לכל המגלשות האחרות בפארק וזה חבל, כי הן היו נראות מאוד מגניבות.

החושך כבר ירד ואמא ואני הלכנו לרכבת הרים אחרת. היא היתה אפילו יותר מהנה מהראשונה. המסלול שלה עובר במנהרות וליד מפלים, ולפעמים בחושך מוחלט. היא היתה גם יותר ארוכה מהקודמת ולכן יותר כייפית. בתום הסיבוב הראשון אמא, שבדרך כלל לא אוהבת רכבות הרים, ביקשה לעשות שוב.

לפארק יש חנות מזכרות נחמדה, בה קנינו להראל ולאבא בגד ים חדש. אני קיבלתי כובע מצחייה אדום ויפה שכתוב עליו “פלמנגו” באנגלית ועכשיו אני חורשת עליו כל הזמן, גם בערב :).

לקראת הסגירה נכנסנו שוב לארקייד ובזמן שאני והראל ירינו ברובוטים וריסקנו אוגרים עם פטיש, אמא ואבא קראו לנו לראות מופע מזרקות מהמם. המופע כולל מוזיקה חזקה ומפתיעה, אש, תאורה צבעונית ובעיקר עשרות מזרקות שעושות צורות מיוחדות ומגיעות לגבהים בלתי אפשריים. המופע נמשך עשרים דקות והוא היה יפהפה. ממליצה בחום להישאר לראות אותו, כל יום בשבע בערב.

הגיע הזמן לארוחת ערב. נכנסנו למסעדה היחידה שנשארה פתוחה, שם אכלתי פסטה ולהפתעתי היתה ממש מעולה. השעה היתה כבר תשע והפארק נסגר אז עלינו להסעה החינמית חזרה למלון, ואני נרדמתי ישר.

היה מאוד כייף בפארק! הדבר היחיד שהיה קצת עצוב הוא שלא היו בו הרבה לקוחות. המקום ענק, מרשים, מושקע ומלא בעובדים אבל אין הרבה מבקרים. אני מניחה שזה ישתפר בהמשך. כמובן שבשבילנו זה היה יתרון גדול כי אף פעם לא עמדנו בתורים!

אין ספק שבחרנו בפארק המוצלח ביותר באזור.

אחרי שעזבנו את סאפה נסענו להאנוי לעוד שני לילות, עד הטיסה שלנו להויאן שבמרכז ויטנאם. הטיסה היתה קצרה, רק שעה. מחוץ לשדה התעופה חיכה לנו נהג שהזמנו ויחד אתו נסענו למלון שנקרא “The Moon Villa” (וילת הירח). לא יכולנו לראות את המלון טוב כי היה חושך אבל ישר ראינו שיש בריכה ושהחדר ממש טוב ומושקע. כשקמנו בבוקר ירדנו לארוחת הבוקר של המלון ואחריה החלפנו לבגדי ים ונכנסנו לבריכה. היא היתה ממש טובה, עמוקה ודי גדולה – בקיצור מושלמת.

בימים הבאים חקרנו את העיר והסתובבנו בה באופניים, בעיקר בעיר העתיקה. זה אזור מיוחד ויפה, מלא תיירים, מסעדות וחנויות מזכרות. בלילה דולקים בה המון מנורות צבעוניות ולפעמים יש מוסיקה והופעות רחוב של ילדים מחופשים לדרקונים. עשינו כל מיני דברים מגניבים כמו לשוט בסירה ולהשיט על המים סירת נייר קטנה ובמרכזה נר דולק. הסבירו לנו שכדאי לבקש משאלה ואז להשיט את הסירה.

אכלנו בבית קפה מיוחד שהוא גם בית מחסה לשבעים חתולים. קראו לו “בית הקפה של ג’ק” והמקימים פתחו את המקום כדי להציל ולטפל בחתולים וללמד את המקומיים לא לאכול בשר חתולים ובשר כלבים.

היינו בחוף הים כמה פעמים. בפעם השנייה אלה ואבא התחברו למצנח שקשור לסירת מנוע. ברגע שהסירה התחילה לזוז הם התרוממו גבוה באוויר. הם סיפרו שהיה ממש כייף. בפעמים נוספות באנו לבר-מסעדה בשם “Kahuna” שהיו בו גם בריכה וגם חוף. היה טעים וכייף. פגשנו שם משפחה בלגית ומשפחה ישראלית שגם מטיילת.

עשינו גם דברים פחות מיוחדים, רק להנאה כמו ללכת לשוק הלילה, שם קניתי רובה צעצוע, לאכול במסעדות, לרכב על אופניים בשדות האורז הקרובים לעיר, לראות סרטים במחשב, להשתתף בסדנת אוכל וללכת עם אבא למתחם גיימינג, שם שיחקנו פורטנייט עם המשפחה הישראלית שכבר הכרנו. ועוד דבר אחד עשינו. הוא היה ממש כייף כך ששמרתי אותו לסוף הפוסט: יצאנו בבוקר בהסעה מיוחדת לפארק בשם “Vinpearl”. היה כל כך כייף שבילינו שם מעשר בבוקר ועד תשע בלילה כשהמקום נסגר. אלה תספר על זה בפוסט נפרד.

למחרת ישבנו בבית קפה וכתבנו פוסטים לבלוג. לפוסט שלי קראו “שבועיים בהויאן”.

בזמן שהיינו בהאנוי ביקרנו בבית קפה מיוחד שנקרא Always Coffee, כולו בעיצוב של “הארי  פוטר”.

אני ואלה התרגשנו כי שנינו קראנו את הספרים ואהבנו אותם מאוד. העיצוב חוץ של הבית קפה לא היה קרוב בשום צורה להיות דומה לסגנון הארי פוטר. אבל בפנים היו 4 דגלים של ארבעת הבתים בבית הספר לקוסמים (מי שקרא את הספרים יודע על מה אני מדבר), שרביטים, חרבות, דגלים, מטאטא, גלימות, עניבות וכובעים כתפאורה.

היו גם דברים שאפשר לקנות כמו: שרביטים, חליפות של תלמידי Hogwarts, שרשראות, קמעות, סניץ’ מוזהב (כדור משחק) ועוד. ליד השירותים הדביקו גזרי עיתונים של “הנביא היומי” (זה העיתון של הקוסמים).

אמא ואבא הזמינו משקאות כמו Butter Beer (בירה עם סודה וקצפת) ועוד כמה שיקויים שמופיעים בספר.

אנחנו קנינו כמה דברים: את השרביט של וולדמורט (זה הרע בספרים), וגם שרשרת של שעון חול ושתי שרשראות של סמל מוזר שהשגנו כי נתנו ביקורת על המקום באינטרנט.

ממליץ בחום, במיוחד לאלה שקראו ואהבו את הספרים.

זה הפייסבוק של בית הקפה: https://www.facebook.com/alwayscoffee8bhangtre
וכאן יש עוד תמונות: http://www.hanoihideaway.com/always

הפוסט הזה נכתב כבר בהויאן, אחרי (להלן הכותרת :]) שהות נהדרת של שבוע בהאנוי, בירת ויטנאם. העיר קיבלה את פנינו כפי שהיא מקבלת את כולם, ויותר: צפיפות ועומס, שאון צפירות, קטנועים שועטים בלי חשבון והולכי רגל נחושים ואופטימיים (או תיירים). אהה. וגם לחות.

התמקמנו בעיר העתיקה, כמומלץ (אכן שווה), במלון מפנק במיוחד וצוות שירותי ומנומס שטרם פגשנו כמוהו במזרח (קישורים בסוף הפוסט). מיד יצאנו לשוטט. הקסם של האנוי מתגלה בקלות.

המדרכות העמוסות בקטנועים חונים מחייבות את הולכי הרגל להצטרף לנחיל הכאוטי של התנועה בכביש, והבניינים, ברובם, צרים מאוד וארוכים. לא גבוהים במיוחד. בהמשך התברר לנו שבעבר בעלי הבתים בעיר העתיקה שילמו מיסים בהתאם לרוחב הבית ולכן החלו לבנות אותם צרים מאוד. יחד עם זאת, הם לא יכלו לבנות גבוה מאוד משום שהדרישה אז היתה שכל הבניינים יהינו נמוכים מהארמון.

שרידי המסחר הישן בעיר העתיקה עדיין נוכחים ובכל רחוב ניתן למצוא עיסוק דומיננטי אחד. רחוב אחד הוא רחוב מכירת הבשר, ברחוב שני מוכרים מוצרי סדקית ותפירה, ברחוב שלישי מוצרי פח ונחושת, ברביעי צעצועים, בחמישי תבלינים וכולי.

העיר העתיקה גדושה במסעדות רחוב (ליטירלי): בעלת המסעדה יושבת על כסא נמוך על המדרכה בחזית הבניין. סביבה “המטבח”: מדף עם כלי הגשה מפלסטיק, כמה סירים גדולים, סלסלות עם ירקות ירוקים ומתקן בישול או חימום כלשהו, לרוב עם גחלים לוהטות ובנגישות גבוהה מדי למשתמשי הדרך התמימים. סמוך לבעלת הבית פזורים כסאות פלסטיק נמוכים במיוחד מסודרים סביב שולחנות קטנים ופשוטים. לפעמים, וזה ממש מגניב, אפשר לראות את פנים הבניין ואז מתגלה הדירה הצפופה והחשוכה בה גרה המשפחה. בחזית – העסק (לרוב מסעדה ולפעמים חנות או מכבסה) ובפנים או למעלה – הבית.

כל הרחובות מלאים במסעדות שכאלו והן מגישות כל טוב. המקומיים ממלאים אותן ויושבים בדרך כלל בחבורות, אוכלים בנחת, מקשקשים ומחייכים. לעיתים קרובות הם אוכלים במשותף מ-HotPot. לאף אחד זה לא נראה מוזר שהם יושבים כל כך סמוך למדרכה המלוכלכת, ושהמוני אנשים ואגזוזים חולפים על פניהם במרחק נגיעה. זו החוויה. זה הקטע. כמובן שגם בישראל פורשים שולחנות על מדרכות אבל כאן זה פשוט אחרת: אין עיצוב, אין מרחב אישי, אין נוחות, אין יוקרה ואין מלצרים מפונפנים. מה שיש במשותף אלה אהבה לאוכל ולאנשים.

באותו ערב ראשון הבחנו בדגלי המדינה בכל פינה והתרשמנו שמדובר בפטריוטים רציניים. בערב הבא הרחובות היו ממש פקוקים מתנועת אנשים וקטנועים. המוני בני נוער ומשפחות גדשו את אזור האגם ואינסוף רוכלים ודוכנים הציעו אוכל וצעצועים. אמרתי לאור, מיד כשהצלחתי לאתר אותו, שזה מרגיש כמו יום העצמאות בארץ. למחרת בבוקר, בתום בדיקה קצרה, גילינו שה-2 בספטמבר הוא אכן יום העצמאות של ויטנאם. למעשה הוא מכונה “יום ויטנאם”. קצת קשה לבחור תאריך לעצמאות כשמדובר במדינה שאוכלסה לפני ארבעת אלפים שנה ושמאז, במועדים שונים, חולקה, שוחררה, הכריזה על עצמאות, וניצחה.

למחרת קבענו עם סטודנט מקומי לסיור אוכל פרטי. מדובר בסיורים חינמיים פופולאריים שמאורגנים על ידי עמותה (כמובן שרצוי בסופם לתת טיפ למדריך). הסטודנטים מתרגלים אנגלית והתיירים זוכים לחוויה “של מקומיים”. מומלץ ביותר. אלה והראל לא הרימו את הראש מהמסכים כשסיפרנו על התכנית אז השארנו אותם במלון עם סרט ואוכל. הרי אין סיכוי שיטעמו מאכל חדש. ועוד במדינה זרה. הסיור היה מאוד מוצלח. בזכות תיי המדריך הגענו למקומות שלעולם לא היינו נכנסים אליהם לבד וטעמנו מעדנים שלעולם, כנראה, לא היינו מזמינים לבד. תיי אחראי גם לקינוח החדש האהוב עלי ביותר: CHE – “מרק” מתוק שמגיע בצורות שונים וכולל בדרך כלל פרי טרי כלשהו, חלב מרוכז, פניני טפיוקה, יוגורט וקרח גרוס. לפעמים לפלא הזה מוסיפים גלידה או חלב קוקוס. מה יכול להיות רע? עלינו לרגל לאתר הספציפי הזה (אי אפשר לקרוא לזה מסעדה או בית קפה) שלוש פעמים לבדנו.

עוד בהאנוי ביקרנו ב”הילטון האנוי”, הכינוי שהאמריקנים הדביקו לבית הסוהר המקומי בו כלאו הצפון-ויטנאמים שבויי מלחמה. בבית הסוהר הזה עשו שימוש גם הצרפתים שכלאו ועינו אזרחים ויטנאמים וקומוניסטים שהתנגדו לאימפריאליזם.

מקום מעניין נוסף שביקרנו בו היה “מוזיאון הנשים הויטנאמיות”. בתום דיון לגבי ההתמודדות עם האתגר (הילדים שלנו + מוזיאון) התקבלה החלטה ניסיונית: אני אשמש כוח חלוץ, ארכוש כרטיס והדרכת אודיו, אלקט את המיטב, ואעביר רק אותו לילדים ולאור שיכנסו שעה וחצי אחריי. יצאתי לדרך בעוד האחרים שורצים בבית קפה סמוך ודוגמים קינוחים (מערביים, כמובן). הניסוי, למי שתוהה, הוגדר בהצלחה. כל הזכויות שמורות לי.

במוזיאון למדנו כמה דברים מעניינים על שבטים שונים מצפון המדינה שיש להם מסורת מטריאכלית: הנשים מציעות לגברים להינשא, הן מעבירות את שם משפחתן הלאה והבת הצעירה ביותר מקבלת את הנתח הגדול ביותר מהירושה. אהבתי (אמא, לטיפולך). עוד גילינו במוזיאון מידע מעניין על עמידות העם הויטנאמי במהלך המלחמות, על הו צ’י מין, שבין היתר נתן דוגמה אישית במלחמה וויתר על ארוחה אחת ביום, ועל מנהגים יוצאי דופן הקשורים לאמונה ברוחות ובשאמאנים. כך למשל יש לנהוג כדי להתייעץ עם הרוחות לגבי שם נבחר לרך נולד: בטקס מיוחד זורק סבו של הילד שני מקלות במבוק קטנים באוויר. אם הם נוחתים הפוך האחד מהשני והתינוק אינו בוכה – הרוחות מאשרות את שם הילד. אם הם נוחתים בצורה זהה – יש לבצע טקס נוסף עם שם חדש עד אשר הרוחות והתינוק מאשרים.

חוויות כיפיות נוספות בעיר לילדים: הצגה/מופע אקרובטיקה מקסים אך די יקר בשם Ionoh ומשטח החלקה על הקרח גדול ופנוי יחסית בקניון Royal City. יש שם מתקנים מגניבים שעוזרים למחליקים מתחילים ומותר לשהות שם כמה שרוצים. כדאי. וקריר.

עזבנו את האנוי פעמיים: בסליפר (לסאפה) ואח”כ בטיסה (להויאן). נהניתי ממנה מאוד ואשמח לחזור אליה. מדובר בעיר מרתקת, שוקקת, טעימה וזולה. מה עוד צריך?

• מלון Rising Dragon Villa, הזמינו בבוקינג עם הקוד שלי naama269 ותקבלו 15 דולר הנחה.
• מקום מומלץ ביותר שמגיש מרקים מתוקים (קינוחים ויטנאמיים) Che Dung ברחוב Hang Bac מס’ 95. שימו לב גם החנות הסמוכה מגישה מרקים מתוקים והיא גם טובה, אבל פחות.