נעמה: פוסט האנוי

הפוסט הזה נכתב כבר בהויאן, אחרי (להלן הכותרת :]) שהות נהדרת של שבוע בהאנוי, בירת ויטנאם. העיר קיבלה את פנינו כפי שהיא מקבלת את כולם, ויותר: צפיפות ועומס, שאון צפירות, קטנועים שועטים בלי חשבון והולכי רגל נחושים ואופטימיים (או תיירים). אהה. וגם לחות.

התמקמנו בעיר העתיקה, כמומלץ (אכן שווה), במלון מפנק במיוחד וצוות שירותי ומנומס שטרם פגשנו כמוהו במזרח (קישורים בסוף הפוסט). מיד יצאנו לשוטט. הקסם של האנוי מתגלה בקלות.

המדרכות העמוסות בקטנועים חונים מחייבות את הולכי הרגל להצטרף לנחיל הכאוטי של התנועה בכביש, והבניינים, ברובם, צרים מאוד וארוכים. לא גבוהים במיוחד. בהמשך התברר לנו שבעבר בעלי הבתים בעיר העתיקה שילמו מיסים בהתאם לרוחב הבית ולכן החלו לבנות אותם צרים מאוד. יחד עם זאת, הם לא יכלו לבנות גבוה מאוד משום שהדרישה אז היתה שכל הבניינים יהינו נמוכים מהארמון.

שרידי המסחר הישן בעיר העתיקה עדיין נוכחים ובכל רחוב ניתן למצוא עיסוק דומיננטי אחד. רחוב אחד הוא רחוב מכירת הבשר, ברחוב שני מוכרים מוצרי סדקית ותפירה, ברחוב שלישי מוצרי פח ונחושת, ברביעי צעצועים, בחמישי תבלינים וכולי.

העיר העתיקה גדושה במסעדות רחוב (ליטירלי): בעלת המסעדה יושבת על כסא נמוך על המדרכה בחזית הבניין. סביבה “המטבח”: מדף עם כלי הגשה מפלסטיק, כמה סירים גדולים, סלסלות עם ירקות ירוקים ומתקן בישול או חימום כלשהו, לרוב עם גחלים לוהטות ובנגישות גבוהה מדי למשתמשי הדרך התמימים. סמוך לבעלת הבית פזורים כסאות פלסטיק נמוכים במיוחד מסודרים סביב שולחנות קטנים ופשוטים. לפעמים, וזה ממש מגניב, אפשר לראות את פנים הבניין ואז מתגלה הדירה הצפופה והחשוכה בה גרה המשפחה. בחזית – העסק (לרוב מסעדה ולפעמים חנות או מכבסה) ובפנים או למעלה – הבית.

כל הרחובות מלאים במסעדות שכאלו והן מגישות כל טוב. המקומיים ממלאים אותן ויושבים בדרך כלל בחבורות, אוכלים בנחת, מקשקשים ומחייכים. לעיתים קרובות הם אוכלים במשותף מ-HotPot. לאף אחד זה לא נראה מוזר שהם יושבים כל כך סמוך למדרכה המלוכלכת, ושהמוני אנשים ואגזוזים חולפים על פניהם במרחק נגיעה. זו החוויה. זה הקטע. כמובן שגם בישראל פורשים שולחנות על מדרכות אבל כאן זה פשוט אחרת: אין עיצוב, אין מרחב אישי, אין נוחות, אין יוקרה ואין מלצרים מפונפנים. מה שיש במשותף אלה אהבה לאוכל ולאנשים.

באותו ערב ראשון הבחנו בדגלי המדינה בכל פינה והתרשמנו שמדובר בפטריוטים רציניים. בערב הבא הרחובות היו ממש פקוקים מתנועת אנשים וקטנועים. המוני בני נוער ומשפחות גדשו את אזור האגם ואינסוף רוכלים ודוכנים הציעו אוכל וצעצועים. אמרתי לאור, מיד כשהצלחתי לאתר אותו, שזה מרגיש כמו יום העצמאות בארץ. למחרת בבוקר, בתום בדיקה קצרה, גילינו שה-2 בספטמבר הוא אכן יום העצמאות של ויטנאם. למעשה הוא מכונה “יום ויטנאם”. קצת קשה לבחור תאריך לעצמאות כשמדובר במדינה שאוכלסה לפני ארבעת אלפים שנה ושמאז, במועדים שונים, חולקה, שוחררה, הכריזה על עצמאות, וניצחה.

למחרת קבענו עם סטודנט מקומי לסיור אוכל פרטי. מדובר בסיורים חינמיים פופולאריים שמאורגנים על ידי עמותה (כמובן שרצוי בסופם לתת טיפ למדריך). הסטודנטים מתרגלים אנגלית והתיירים זוכים לחוויה “של מקומיים”. מומלץ ביותר. אלה והראל לא הרימו את הראש מהמסכים כשסיפרנו על התכנית אז השארנו אותם במלון עם סרט ואוכל. הרי אין סיכוי שיטעמו מאכל חדש. ועוד במדינה זרה. הסיור היה מאוד מוצלח. בזכות תיי המדריך הגענו למקומות שלעולם לא היינו נכנסים אליהם לבד וטעמנו מעדנים שלעולם, כנראה, לא היינו מזמינים לבד. תיי אחראי גם לקינוח החדש האהוב עלי ביותר: CHE – “מרק” מתוק שמגיע בצורות שונים וכולל בדרך כלל פרי טרי כלשהו, חלב מרוכז, פניני טפיוקה, יוגורט וקרח גרוס. לפעמים לפלא הזה מוסיפים גלידה או חלב קוקוס. מה יכול להיות רע? עלינו לרגל לאתר הספציפי הזה (אי אפשר לקרוא לזה מסעדה או בית קפה) שלוש פעמים לבדנו.

עוד בהאנוי ביקרנו ב”הילטון האנוי”, הכינוי שהאמריקנים הדביקו לבית הסוהר המקומי בו כלאו הצפון-ויטנאמים שבויי מלחמה. בבית הסוהר הזה עשו שימוש גם הצרפתים שכלאו ועינו אזרחים ויטנאמים וקומוניסטים שהתנגדו לאימפריאליזם.

מקום מעניין נוסף שביקרנו בו היה “מוזיאון הנשים הויטנאמיות”. בתום דיון לגבי ההתמודדות עם האתגר (הילדים שלנו + מוזיאון) התקבלה החלטה ניסיונית: אני אשמש כוח חלוץ, ארכוש כרטיס והדרכת אודיו, אלקט את המיטב, ואעביר רק אותו לילדים ולאור שיכנסו שעה וחצי אחריי. יצאתי לדרך בעוד האחרים שורצים בבית קפה סמוך ודוגמים קינוחים (מערביים, כמובן). הניסוי, למי שתוהה, הוגדר בהצלחה. כל הזכויות שמורות לי.

במוזיאון למדנו כמה דברים מעניינים על שבטים שונים מצפון המדינה שיש להם מסורת מטריאכלית: הנשים מציעות לגברים להינשא, הן מעבירות את שם משפחתן הלאה והבת הצעירה ביותר מקבלת את הנתח הגדול ביותר מהירושה. אהבתי (אמא, לטיפולך). עוד גילינו במוזיאון מידע מעניין על עמידות העם הויטנאמי במהלך המלחמות, על הו צ’י מין, שבין היתר נתן דוגמה אישית במלחמה וויתר על ארוחה אחת ביום, ועל מנהגים יוצאי דופן הקשורים לאמונה ברוחות ובשאמאנים. כך למשל יש לנהוג כדי להתייעץ עם הרוחות לגבי שם נבחר לרך נולד: בטקס מיוחד זורק סבו של הילד שני מקלות במבוק קטנים באוויר. אם הם נוחתים הפוך האחד מהשני והתינוק אינו בוכה – הרוחות מאשרות את שם הילד. אם הם נוחתים בצורה זהה – יש לבצע טקס נוסף עם שם חדש עד אשר הרוחות והתינוק מאשרים.

חוויות כיפיות נוספות בעיר לילדים: הצגה/מופע אקרובטיקה מקסים אך די יקר בשם Ionoh ומשטח החלקה על הקרח גדול ופנוי יחסית בקניון Royal City. יש שם מתקנים מגניבים שעוזרים למחליקים מתחילים ומותר לשהות שם כמה שרוצים. כדאי. וקריר.

עזבנו את האנוי פעמיים: בסליפר (לסאפה) ואח”כ בטיסה (להויאן). נהניתי ממנה מאוד ואשמח לחזור אליה. מדובר בעיר מרתקת, שוקקת, טעימה וזולה. מה עוד צריך?

• מלון Rising Dragon Villa, הזמינו בבוקינג עם הקוד שלי naama269 ותקבלו 15 דולר הנחה.
• מקום מומלץ ביותר שמגיש מרקים מתוקים (קינוחים ויטנאמיים) Che Dung ברחוב Hang Bac מס’ 95. שימו לב גם החנות הסמוכה מגישה מרקים מתוקים והיא גם טובה, אבל פחות.