חודש: יולי 2019

מאי 2019

אחרי כמעט חודש בנפאל, אחת המדינות הכי פחות מפותחות בעולם (את זה אומר גם “ספר העובדות” של ה-CIA), רצינו להגיע למקום ידידותי ונוח, בלי הרבה מעברים ועם מזג אויר נחמד, דבר לא פשוט במאי-יוני במזרח. החלטנו לחזור להודו, והפעם לאזור דרמסאלה הקריר שבצפון. בהודו אמנם היינו יותר משלושה חודשים, אבל הספקנו לחוות רק את גואה (החופים + פנאג’י הבירה) ואת בנגלור בדרום ורצינו להכיר אותה קצת יותר. אחרי הכול מדובר בתת יבשת.

לצערנו, קיבלנו את ההחלטה בתזמון מדהים לפשיטת הרגל של ענקית התעופה ההודית Jet Airways, כך שמחירי הטיסות להודו ובהודו קפצו מאוד. חציה יבשתית מנפאל, אף על פי שנראית הגיונית, זולה ולא ארוכה כל כך בגוגל מאפ, ירדה מהפרק. מדובר במעבר גבול לא סימפטי וכל נסיעה של שעה על פי המפה מתבטאת בשטח בשעתיים-שלוש קשות, בשל הכבישים הנפאליים. נרשמה בעסה קלה, אנחנו כבר לקראת סוף הטיול והפער בין עמודת ה”תקציב” לעומת ה”בפועל” הולך וגדל.

חוזרים להודו

אז שילמנו הון קטן, נהנינו מטיסה מעולה של “אייר נפאל” ומצאנו את עצמנו שוב בדלהי. מניסיון עבר (קלקול קיבה ו-35 מעלות) החלטנו שהפעם ממש אין צורך להתעכב בה. הזמנו מקומות בסמי-סליפר ליום הטיסה ושרצנו כמה שעות ב”סטארבקס” מקומי. אין כמו להתרווח עם מוצ’ילות ואבק באחת הכורסאות המעוצבות, להביט בהקלה בשערותינו המרקדות אל מול המזגן ולהתפנק עם משקה מוקצף במחיר מופרע.

כשהגיע הזמן לצאת לאוטובוס צפונה גילינו שממש קשה להזמין מונית. אפליקציית ה”אובר” שלנו ממש איכזבה וכמובן שבריקשה אין מקום לכל הציוד שלנו. לבסוף הגיעה מונית, יצאנו לדרך ו…פספסנו את תחנת האוטובוס. השעה היתה כבר עשר דקות לשמונה, שעת היציאה של האוטובוס, ואנחנו מצאנו את עצמנו בכביש מהיר אך פקוק לגמרי ובכיוון המתרחק מהתחנה. עד סיבוב הפרסה חלקנו כבר איבדו תקווה אבל לבסוף, באיחור כמובן, הגענו לאוטובוס שהמתין רק לנו.

הנסיעה מדלהי לדרמקוט ארכה כל הלילה כשבאמצע, בסביבות חצות, עצרנו במסעדה ונהנינו מארוחת לילה וטעימות ממאכלים הודיים חדשים (אין לזה סוף). לפנות בוקר הנוף השתנה (כן, בטח שהבחנתי בזה. אני הרי לא ישנה באוטובוסים. ובטיסות. וברכבות). האוטובוס החל לטפס, הדרכים הפכו צרות, הואדיות בהתאם, והרים יפים וירוקים התגלו. כשחלפנו על פני העיר דרמסאלה והגענו לבסוף לדרמקוט הייתי מאושרת.

החדר שהזמנו בכפר היה די בסיסי, צמוד למסעדה שהפכה להיות החביבה עלינו (“שמיים”) ושייך להודי נחמד בשם אניל שמארח המון ישראלים ובעיקר משפחות. לשמחתנו הוא לא ניסה להתחבב עלינו בעזרת מילים בעברית. ההוסטל כולו היה מלא משפחות ישראליות וכונה, כמובן, “קיבוץ”. זה דווקא היה די נחמד והילדים נהנו מאפשרויות שונות לחברה. כולנו התקבצו לפחות פעם בשבוע ב”חדר האוכל” הסמוך (ר’ “שמיים”) לג’יחנון – מצוין – של שבת בבוקר. כאילו אך יצאנו משרעב.

הישראליאדה בדרמקוט די היממה אותנו. כמעט כל המוכרים מפטפטים בעברית, יש המון שלטים בשפת הקודש וכמובן שכמעט בכל מקום אפשר למצוא שקשוקה וחומוס. לא כל כך מגניב, אם אתם שואלים אותנו. מתברר שבכפר הסמוך בגסו, המצב אפילו יותר גרוע. לאחר כמה ימים מצאנו חדר גדול הרבה יותר, שכולל מרפסת (יש!!!), נוף פתוח ואינטרנט פצצה. לא התרחקנו מ”שמיים” ונהנינו מהחברותא המתאימה לנו.

חגיגה של חוגים

אחד הדברים הבולטים בדרמקוט ובבגסו הוא אינסוף האפשרויות לפעילויות. מקומיים ומערביים כאחד עורכים במקום המון סדנאות זולות לעבודות יד ולתחביבים אחרים, ביניהם: ציור, מקרמה, שזירה, גילוף, צורפות, נגינה, יוגה, עיסוי, מדיטציה, רי-ברת’ינג, מחול, טנטרה, בישול ועוד כמה שבטוח שכחתי. כפי שרבים טוענים, אזור דראמסלה הוא ה”מתנ”ס של הודו”. הרגשתי מוזר מאוד לראות את המוצ’ילרים הישראלים יושבים כל היום בחנויות השונות ומכינים צמידים, לוכדי חלומות ודברים דומים. אני לא זוכרת את עצמי בטיול אחרי הצבא מחפשת פעילות יצירתית או ריפוי בעיסוק. ואני לא מתכוונת לזה כביקורת. העולם משתנה ואיתו גם תחומי העניין והאפשרויות העומדות בפני המוצ’ילרים הישראלים. אני חושבת שאנחנו גם לא עישנו כל כך הרבה (זה כן ביקורת 😊).

מי שמכיר אותי ודאי מנחש בשלב זה שלא השתתפתי ברוב הסדנאות (ומי שממש מכיר: לא השתתפתי בכלל). מדי פעם הצענו לילדים סדנאות שקיבלנו עליהן המלצות וחשבנו שהן עשויות למצוא חן בעיניהם, אבל הילדים לא היו בקטע. גנטיקה או “חינוך” באמצעות דוגמה? לא יודעת. לבסוף, אלה ניסתה שזירת צמיד מחוטים ועיצוב תכשיטים בכסף. סדנת הכסף היתה מוצלחת מאוד והיא חזרה אליה שוב. היא יצרה שתי טבעות כסף מקסימות, והיה ממש כייף לראות אותה משתמשת בכלים השונים ועושה הכול בעצמה.

אור, לעומתי, חגג על האפשרות להשתתף בשיעורי יוגה במחיר סביר, ותרגל לא מעט. פעם אחת אפילו ניסה מדיטציה. אני ישבתי בחושך. לבד.

שגרה ושובר שגרה

די מהר יצרנו לנו שגרה בדרמקוט. רגועה ומפנקת. נהנינו מאוכל מצוין, מנוף נהדר, מחברים טובים, מאויר צח ומתחושת שקט וביטחון. הרגשנו די עצלנים אז עשינו רק כמה טיולים קצרים בסביבה. הילדים הסתובבו בכפר באופן עצמאי, בילו עם חברים וקבעו לאכול יחד במסעדות, ללא מבוגרים. בשבועיים וחצי שבילינו שם חגגנו יום הולדת לאור בשילוב בלונים, ברכות, מתנות ופונדו שוקולד. היה כייף.

אירוע אחר שאפשר להתעכב עליו היה קצת פחות כייף: מכירים את זה שאתם עולים במדרגות ושוברים את האף? אהה לא? אני דווקא כן. ולכן קבלו שתי המלצות: לעולם אל תטפסו במדרגות עם ידיים בכיסים! ונסו להימנע מחדר ניתוח בבית חולים הודי, אפילו אם הוא “פרטי”. היה מלחיץ אבל עכשיו הכול בסדר, תודה ששאלתם.

הדלאי ואני

יום אחד שמענו שהדלאי לאמה, מנהיג הטיבטים הגולה שמתגורר בכפר הסמוך אלינו, מקלוד גאנג’, נמצא באזור ועורך שלושה ימי “לימוד”. מתברר שצריך פשוט להגיע ולהירשם כמה ימים לפני ואז זוכים לראות ולשמוע אותו. הקיבוץ געש, התפלג (סתם) ושלח נציגים להרשמה. אני התלבטתי. הרגשתי שאם אלך ארגיש כמו זיוף. כמו מישהו שאין לו קשר לנושא ומגיע לראות את הסלב. ואכן הידע שלי על הטיבטים ומאבקם ועל בודהיזם הוא ממש בסיסי.

ביום הראשון אור השכים בשש ויצא עם חברה לתפוס מקום לאירוע שהתחיל שלוש שעות אחר כך. אני החלטתי לחכות לחוות הדעת שלו ולראות איך אני מרגישה. הוא חזר די מאוכזב. הדלאי דיבר בטיבטית והיה קשה להבין את התרגום שלו דרך מכשיר הרדיו שרכשנו לאירוע. בנוסף, אחרי חצי שעה, כנראה בשל עייפות, הוא סיים ודוברים אחרים החליפו אותו. למרות האכזבה של אור, החלטתי שכדאי לי לנסות כי בכל זאת מדובר בהזדמנות יוצאת דופן (לא לומדת מטעויות, ר’ הביקור בטאג’ מהאל).

הגעתי ליום השלישי. לבדי ולא כל כך מוקדם. מביקור קודם במקדש של הדאלי הבנתי שבכל מקרה לא אמצא מקום ממנו אוכל לראות אותו. בשעה היעודה הצלחתי להתארגן על פינה אסטרטגית ליד המדרגות. חזיתי והקשבתי לאלפי המאמינים והצופים האחרים שרים בהתרגשות עם כניסתו של הדאלי למתחם. מהפינה שלי הצלחתי לראות את האיש צועד לאיטו ודי בקושי כשהעוזרים שלו צמודים אליו. היה לו חיוך מיוחד והיה נראה לי שמעניין אותו לראות ולגעת באנשים יותר מלהגיע למקום מושבו. ההתרגשות של הקהל, רובו נזירים ונזירות טיבטיים, הדביקה גם אותי. זה דבר אחד לקרוא על הדלאי בעיתון ודבר שונה לגמרי לראות אותו מולי על רקע מקדש מלא נזירים. כמה דקות אחר כך הוא התחיל לדבר. לצערי, גם אני לא הצלחתי לקלוט היטב את התרגום כפי ששודר ברדיו.

כיוון שהיה לי מאוד צפוף ובכל מקרה בשלב זה כבר לא יכולתי לצפות בדלאי מדבר, החלטתי לצאת ולשבת בבית קפה (מה אתם מחייכים?) סמוך ולהקשיב לרדיו. גם זה לא עבד. לא הצלחתי להחזיק את הרדיו גבוה מספיק לקליטה נאותה. התייאשתי וחזרתי לדרמקוט מתוך כוונה לקרוא אחר כך את תרגום ההרצאה.

זו היתה חוויה מיוחדת ובזכות המפגש הזה למדתי קצת יותר על הטיבטים ועל בודהיזם. יחד עם זאת, זאת לא היתה חוויה משמעותית עבורי. הייתי מתרגשת הרבה יותר להצטופף ליד אלפי מעריצים ששרים עם הבוס, נו אפנס.

אמריצר

אחרי שהאף שלי חזר לממדים נורמליים (אמרתי נורמלי, לא קטן) החלטנו לעזוב את דרמסאלה ולהמשיך הלאה. היעד הבא שבחרנו והמקום בו הוחלט לסיים את הטיול הוא האי קופנגן שבתאילנד. כל כך הרבה דברים משתנים בטיול שכזה. קופנגן בכלל לא היה בתכנון ולא חשבנו שנגיע לתאילנד בשלישית, לאחר שטיילנו בה שבעה שבועות בתחילת הטיול ואז שלושה נוספים באמצעו.

כיוון שזמן יש לנו וגם סקרנות, החלטנו שלפני תאילנד נעבור באמריצר, עיר המרוחקת כמה שעות נסיעה ומהווה את הבירה של הסיקים בהודו. איזה מזל שעשינו את זה! הגענו להוסטל בסיסי מאוד אך צבעוני (קלאסי הודי) שממוקם באזור מפוקפק משהו. כמי שמתפקדת במשפחה כ-מ”ע. הזמנות, יאמר לזכותי שהמיקום שלו, מבחינה גאוגרפית, היה סבבה בשל הקרבה למקדש הזהב. על המיקום מבחינה תברואתית אפשר להתווכח.

זמן קצר לאחר שהגענו יצאנו ארבעתנו למקדש, הסיבה העיקרית לביקור שלנו, כדי לחוות אותו בשקיעה. היה מהמם. אלפי סיקים, נשים וגברים בטורבנים בצבעים עליזים ופגיונות, גדשו את המתחם הלבן. חלצנו נעליים, חבשנו כובעים ומטפחות ונכנסנו בהתרגשות למקום המרשים. בפנים הצטרפנו לתנועה של ההמונים המסתובבים סביב האגם שבמרכזו המקדש המואר. החשכה החלה לרדת והאורות הצבעוניים שהדגישו את הזהב של המקדש והלבן של המתחם הוסיפו עוד יופי למקום המרהיב ולתחושה המיוחדת. בפינה מסוימת התפשטו חלק מהגברים ונכנסו לטבול במי האגם הקדושים. את הפגיון המעוגל, שמהווה אחד מחמשת הסממנים החיצוניים שהם מחויבים להם, הם דחפו לפני הטבילה בטורבן שלהם. זה נראה כמו שזה נשמע. מצחיק.

מרוב התלהבות החלטנו, אור ואני, לחזור למחרת ואפילו לאכול בחדר האוכל הפתוח לכולם ומגיש אלפי ארוחות ביום למבקרים ולמאמינים, בחינם. הילדים התלהבו פחות אז חזרנו לבד. התהלכנו סביב המקדש בין המאמינים, שוחחנו עם מתנדב סיקי שמנקה את המקום ועם מדריך שליווה תיירות מצרפת ונעמדנו בתור לארוחת הצהריים. היה מעלף. גם בגלל החום. התיישבנו, כפי שהורו לנו, על הרצפה, באחת השורות הארוכות לצד מסובים אחרים (גברים, נשים וילדים יחד!), הנחנו את הצלחת והקערה למים על הרצפה והמתנו למתנדבים הרבים שהתרוצצו במיומנות והגישו דאל, מלפפונים, מרק, צ’אפטי ואורז.  

הביקור במקדש הזהב היה חוויה מיוחדת ונהדרת. המתחם יפה בצורה יוצאת דופן ולטעמי, עולה עשרת מונים על הטאג’ מהאל (סתם דוגמה…). הלבוש הסיקי המסורתי, המצוות שעל המאמינים לקיים והאופי הקהילתי של הדת הזו מעוררים סקרנות ומרשימים.

(כמעט) ביקור בפקיסטן

אמריצר ממוקמת בצפון הודו, סמוך מאוד לגבול עם פקיסטן ולכן החלטנו גם להגיע לטקס סגירת הגבול בין המדינות (אם כבר אנחנו באזור, טייק שלוש). מדובר באירוע רועש והזוי שמושך אליו מדי יום קהל של אלפים מהצד ההודי וכמה עשרות מבקרים מהצד הפקסיטני. הטקס גדוש גאווה ואגו. הוא כולל שירים וריקודים הודיים והשיא: תרגילי סדר מוזרים שכוללים כוריאוגרפיה מופרעת בה החיילים בשני הצדדים צועדים כשהם מניפים את הרגליים גבוה עד שהן מגיעות בכובעים המוזרים שלהם. צריך לראות את זה כדי להבין. הילדים, למען האמת, די סבלו, וזה למרות מקומות ה-VIP שההודים הנחמדים מקצים לתיירים. היה להם חם, רועש ולא מספיק מעניין. אנחנו נוטים להסכים.

את היומיים שלנו באמריצר קינחנו (פעמיים!) במסעדה מעולה וידועה מאוד. זכינו אפילו להופיע בדף הפייסבוק שלהם כסועדים מרוצים, ואנחנו ממליצים עליה בחום, אבל לא לצמחונים.

בתום הביקור באמריצר חזרנו לדלהי לסידורים ולקולנוע, ועזבנו את הודו. עד לפעם הבאה.