The Shalevs

מאי 2019

אחרי כמעט חודש בנפאל, אחת המדינות הכי פחות מפותחות בעולם (את זה אומר גם “ספר העובדות” של ה-CIA), רצינו להגיע למקום ידידותי ונוח, בלי הרבה מעברים ועם מזג אויר נחמד, דבר לא פשוט במאי-יוני במזרח. החלטנו לחזור להודו, והפעם לאזור דרמסאלה הקריר שבצפון. בהודו אמנם היינו יותר משלושה חודשים, אבל הספקנו לחוות רק את גואה (החופים + פנאג’י הבירה) ואת בנגלור בדרום ורצינו להכיר אותה קצת יותר. אחרי הכול מדובר בתת יבשת.

לצערנו, קיבלנו את ההחלטה בתזמון מדהים לפשיטת הרגל של ענקית התעופה ההודית Jet Airways, כך שמחירי הטיסות להודו ובהודו קפצו מאוד. חציה יבשתית מנפאל, אף על פי שנראית הגיונית, זולה ולא ארוכה כל כך בגוגל מאפ, ירדה מהפרק. מדובר במעבר גבול לא סימפטי וכל נסיעה של שעה על פי המפה מתבטאת בשטח בשעתיים-שלוש קשות, בשל הכבישים הנפאליים. נרשמה בעסה קלה, אנחנו כבר לקראת סוף הטיול והפער בין עמודת ה”תקציב” לעומת ה”בפועל” הולך וגדל.

חוזרים להודו

אז שילמנו הון קטן, נהנינו מטיסה מעולה של “אייר נפאל” ומצאנו את עצמנו שוב בדלהי. מניסיון עבר (קלקול קיבה ו-35 מעלות) החלטנו שהפעם ממש אין צורך להתעכב בה. הזמנו מקומות בסמי-סליפר ליום הטיסה ושרצנו כמה שעות ב”סטארבקס” מקומי. אין כמו להתרווח עם מוצ’ילות ואבק באחת הכורסאות המעוצבות, להביט בהקלה בשערותינו המרקדות אל מול המזגן ולהתפנק עם משקה מוקצף במחיר מופרע.

כשהגיע הזמן לצאת לאוטובוס צפונה גילינו שממש קשה להזמין מונית. אפליקציית ה”אובר” שלנו ממש איכזבה וכמובן שבריקשה אין מקום לכל הציוד שלנו. לבסוף הגיעה מונית, יצאנו לדרך ו…פספסנו את תחנת האוטובוס. השעה היתה כבר עשר דקות לשמונה, שעת היציאה של האוטובוס, ואנחנו מצאנו את עצמנו בכביש מהיר אך פקוק לגמרי ובכיוון המתרחק מהתחנה. עד סיבוב הפרסה חלקנו כבר איבדו תקווה אבל לבסוף, באיחור כמובן, הגענו לאוטובוס שהמתין רק לנו.

הנסיעה מדלהי לדרמקוט ארכה כל הלילה כשבאמצע, בסביבות חצות, עצרנו במסעדה ונהנינו מארוחת לילה וטעימות ממאכלים הודיים חדשים (אין לזה סוף). לפנות בוקר הנוף השתנה (כן, בטח שהבחנתי בזה. אני הרי לא ישנה באוטובוסים. ובטיסות. וברכבות). האוטובוס החל לטפס, הדרכים הפכו צרות, הואדיות בהתאם, והרים יפים וירוקים התגלו. כשחלפנו על פני העיר דרמסאלה והגענו לבסוף לדרמקוט הייתי מאושרת.

החדר שהזמנו בכפר היה די בסיסי, צמוד למסעדה שהפכה להיות החביבה עלינו (“שמיים”) ושייך להודי נחמד בשם אניל שמארח המון ישראלים ובעיקר משפחות. לשמחתנו הוא לא ניסה להתחבב עלינו בעזרת מילים בעברית. ההוסטל כולו היה מלא משפחות ישראליות וכונה, כמובן, “קיבוץ”. זה דווקא היה די נחמד והילדים נהנו מאפשרויות שונות לחברה. כולנו התקבצו לפחות פעם בשבוע ב”חדר האוכל” הסמוך (ר’ “שמיים”) לג’יחנון – מצוין – של שבת בבוקר. כאילו אך יצאנו משרעב.

הישראליאדה בדרמקוט די היממה אותנו. כמעט כל המוכרים מפטפטים בעברית, יש המון שלטים בשפת הקודש וכמובן שכמעט בכל מקום אפשר למצוא שקשוקה וחומוס. לא כל כך מגניב, אם אתם שואלים אותנו. מתברר שבכפר הסמוך בגסו, המצב אפילו יותר גרוע. לאחר כמה ימים מצאנו חדר גדול הרבה יותר, שכולל מרפסת (יש!!!), נוף פתוח ואינטרנט פצצה. לא התרחקנו מ”שמיים” ונהנינו מהחברותא המתאימה לנו.

חגיגה של חוגים

אחד הדברים הבולטים בדרמקוט ובבגסו הוא אינסוף האפשרויות לפעילויות. מקומיים ומערביים כאחד עורכים במקום המון סדנאות זולות לעבודות יד ולתחביבים אחרים, ביניהם: ציור, מקרמה, שזירה, גילוף, צורפות, נגינה, יוגה, עיסוי, מדיטציה, רי-ברת’ינג, מחול, טנטרה, בישול ועוד כמה שבטוח שכחתי. כפי שרבים טוענים, אזור דראמסלה הוא ה”מתנ”ס של הודו”. הרגשתי מוזר מאוד לראות את המוצ’ילרים הישראלים יושבים כל היום בחנויות השונות ומכינים צמידים, לוכדי חלומות ודברים דומים. אני לא זוכרת את עצמי בטיול אחרי הצבא מחפשת פעילות יצירתית או ריפוי בעיסוק. ואני לא מתכוונת לזה כביקורת. העולם משתנה ואיתו גם תחומי העניין והאפשרויות העומדות בפני המוצ’ילרים הישראלים. אני חושבת שאנחנו גם לא עישנו כל כך הרבה (זה כן ביקורת 😊).

מי שמכיר אותי ודאי מנחש בשלב זה שלא השתתפתי ברוב הסדנאות (ומי שממש מכיר: לא השתתפתי בכלל). מדי פעם הצענו לילדים סדנאות שקיבלנו עליהן המלצות וחשבנו שהן עשויות למצוא חן בעיניהם, אבל הילדים לא היו בקטע. גנטיקה או “חינוך” באמצעות דוגמה? לא יודעת. לבסוף, אלה ניסתה שזירת צמיד מחוטים ועיצוב תכשיטים בכסף. סדנת הכסף היתה מוצלחת מאוד והיא חזרה אליה שוב. היא יצרה שתי טבעות כסף מקסימות, והיה ממש כייף לראות אותה משתמשת בכלים השונים ועושה הכול בעצמה.

אור, לעומתי, חגג על האפשרות להשתתף בשיעורי יוגה במחיר סביר, ותרגל לא מעט. פעם אחת אפילו ניסה מדיטציה. אני ישבתי בחושך. לבד.

שגרה ושובר שגרה

די מהר יצרנו לנו שגרה בדרמקוט. רגועה ומפנקת. נהנינו מאוכל מצוין, מנוף נהדר, מחברים טובים, מאויר צח ומתחושת שקט וביטחון. הרגשנו די עצלנים אז עשינו רק כמה טיולים קצרים בסביבה. הילדים הסתובבו בכפר באופן עצמאי, בילו עם חברים וקבעו לאכול יחד במסעדות, ללא מבוגרים. בשבועיים וחצי שבילינו שם חגגנו יום הולדת לאור בשילוב בלונים, ברכות, מתנות ופונדו שוקולד. היה כייף.

אירוע אחר שאפשר להתעכב עליו היה קצת פחות כייף: מכירים את זה שאתם עולים במדרגות ושוברים את האף? אהה לא? אני דווקא כן. ולכן קבלו שתי המלצות: לעולם אל תטפסו במדרגות עם ידיים בכיסים! ונסו להימנע מחדר ניתוח בבית חולים הודי, אפילו אם הוא “פרטי”. היה מלחיץ אבל עכשיו הכול בסדר, תודה ששאלתם.

הדלאי ואני

יום אחד שמענו שהדלאי לאמה, מנהיג הטיבטים הגולה שמתגורר בכפר הסמוך אלינו, מקלוד גאנג’, נמצא באזור ועורך שלושה ימי “לימוד”. מתברר שצריך פשוט להגיע ולהירשם כמה ימים לפני ואז זוכים לראות ולשמוע אותו. הקיבוץ געש, התפלג (סתם) ושלח נציגים להרשמה. אני התלבטתי. הרגשתי שאם אלך ארגיש כמו זיוף. כמו מישהו שאין לו קשר לנושא ומגיע לראות את הסלב. ואכן הידע שלי על הטיבטים ומאבקם ועל בודהיזם הוא ממש בסיסי.

ביום הראשון אור השכים בשש ויצא עם חברה לתפוס מקום לאירוע שהתחיל שלוש שעות אחר כך. אני החלטתי לחכות לחוות הדעת שלו ולראות איך אני מרגישה. הוא חזר די מאוכזב. הדלאי דיבר בטיבטית והיה קשה להבין את התרגום שלו דרך מכשיר הרדיו שרכשנו לאירוע. בנוסף, אחרי חצי שעה, כנראה בשל עייפות, הוא סיים ודוברים אחרים החליפו אותו. למרות האכזבה של אור, החלטתי שכדאי לי לנסות כי בכל זאת מדובר בהזדמנות יוצאת דופן (לא לומדת מטעויות, ר’ הביקור בטאג’ מהאל).

הגעתי ליום השלישי. לבדי ולא כל כך מוקדם. מביקור קודם במקדש של הדאלי הבנתי שבכל מקרה לא אמצא מקום ממנו אוכל לראות אותו. בשעה היעודה הצלחתי להתארגן על פינה אסטרטגית ליד המדרגות. חזיתי והקשבתי לאלפי המאמינים והצופים האחרים שרים בהתרגשות עם כניסתו של הדאלי למתחם. מהפינה שלי הצלחתי לראות את האיש צועד לאיטו ודי בקושי כשהעוזרים שלו צמודים אליו. היה לו חיוך מיוחד והיה נראה לי שמעניין אותו לראות ולגעת באנשים יותר מלהגיע למקום מושבו. ההתרגשות של הקהל, רובו נזירים ונזירות טיבטיים, הדביקה גם אותי. זה דבר אחד לקרוא על הדלאי בעיתון ודבר שונה לגמרי לראות אותו מולי על רקע מקדש מלא נזירים. כמה דקות אחר כך הוא התחיל לדבר. לצערי, גם אני לא הצלחתי לקלוט היטב את התרגום כפי ששודר ברדיו.

כיוון שהיה לי מאוד צפוף ובכל מקרה בשלב זה כבר לא יכולתי לצפות בדלאי מדבר, החלטתי לצאת ולשבת בבית קפה (מה אתם מחייכים?) סמוך ולהקשיב לרדיו. גם זה לא עבד. לא הצלחתי להחזיק את הרדיו גבוה מספיק לקליטה נאותה. התייאשתי וחזרתי לדרמקוט מתוך כוונה לקרוא אחר כך את תרגום ההרצאה.

זו היתה חוויה מיוחדת ובזכות המפגש הזה למדתי קצת יותר על הטיבטים ועל בודהיזם. יחד עם זאת, זאת לא היתה חוויה משמעותית עבורי. הייתי מתרגשת הרבה יותר להצטופף ליד אלפי מעריצים ששרים עם הבוס, נו אפנס.

אמריצר

אחרי שהאף שלי חזר לממדים נורמליים (אמרתי נורמלי, לא קטן) החלטנו לעזוב את דרמסאלה ולהמשיך הלאה. היעד הבא שבחרנו והמקום בו הוחלט לסיים את הטיול הוא האי קופנגן שבתאילנד. כל כך הרבה דברים משתנים בטיול שכזה. קופנגן בכלל לא היה בתכנון ולא חשבנו שנגיע לתאילנד בשלישית, לאחר שטיילנו בה שבעה שבועות בתחילת הטיול ואז שלושה נוספים באמצעו.

כיוון שזמן יש לנו וגם סקרנות, החלטנו שלפני תאילנד נעבור באמריצר, עיר המרוחקת כמה שעות נסיעה ומהווה את הבירה של הסיקים בהודו. איזה מזל שעשינו את זה! הגענו להוסטל בסיסי מאוד אך צבעוני (קלאסי הודי) שממוקם באזור מפוקפק משהו. כמי שמתפקדת במשפחה כ-מ”ע. הזמנות, יאמר לזכותי שהמיקום שלו, מבחינה גאוגרפית, היה סבבה בשל הקרבה למקדש הזהב. על המיקום מבחינה תברואתית אפשר להתווכח.

זמן קצר לאחר שהגענו יצאנו ארבעתנו למקדש, הסיבה העיקרית לביקור שלנו, כדי לחוות אותו בשקיעה. היה מהמם. אלפי סיקים, נשים וגברים בטורבנים בצבעים עליזים ופגיונות, גדשו את המתחם הלבן. חלצנו נעליים, חבשנו כובעים ומטפחות ונכנסנו בהתרגשות למקום המרשים. בפנים הצטרפנו לתנועה של ההמונים המסתובבים סביב האגם שבמרכזו המקדש המואר. החשכה החלה לרדת והאורות הצבעוניים שהדגישו את הזהב של המקדש והלבן של המתחם הוסיפו עוד יופי למקום המרהיב ולתחושה המיוחדת. בפינה מסוימת התפשטו חלק מהגברים ונכנסו לטבול במי האגם הקדושים. את הפגיון המעוגל, שמהווה אחד מחמשת הסממנים החיצוניים שהם מחויבים להם, הם דחפו לפני הטבילה בטורבן שלהם. זה נראה כמו שזה נשמע. מצחיק.

מרוב התלהבות החלטנו, אור ואני, לחזור למחרת ואפילו לאכול בחדר האוכל הפתוח לכולם ומגיש אלפי ארוחות ביום למבקרים ולמאמינים, בחינם. הילדים התלהבו פחות אז חזרנו לבד. התהלכנו סביב המקדש בין המאמינים, שוחחנו עם מתנדב סיקי שמנקה את המקום ועם מדריך שליווה תיירות מצרפת ונעמדנו בתור לארוחת הצהריים. היה מעלף. גם בגלל החום. התיישבנו, כפי שהורו לנו, על הרצפה, באחת השורות הארוכות לצד מסובים אחרים (גברים, נשים וילדים יחד!), הנחנו את הצלחת והקערה למים על הרצפה והמתנו למתנדבים הרבים שהתרוצצו במיומנות והגישו דאל, מלפפונים, מרק, צ’אפטי ואורז.  

הביקור במקדש הזהב היה חוויה מיוחדת ונהדרת. המתחם יפה בצורה יוצאת דופן ולטעמי, עולה עשרת מונים על הטאג’ מהאל (סתם דוגמה…). הלבוש הסיקי המסורתי, המצוות שעל המאמינים לקיים והאופי הקהילתי של הדת הזו מעוררים סקרנות ומרשימים.

(כמעט) ביקור בפקיסטן

אמריצר ממוקמת בצפון הודו, סמוך מאוד לגבול עם פקיסטן ולכן החלטנו גם להגיע לטקס סגירת הגבול בין המדינות (אם כבר אנחנו באזור, טייק שלוש). מדובר באירוע רועש והזוי שמושך אליו מדי יום קהל של אלפים מהצד ההודי וכמה עשרות מבקרים מהצד הפקסיטני. הטקס גדוש גאווה ואגו. הוא כולל שירים וריקודים הודיים והשיא: תרגילי סדר מוזרים שכוללים כוריאוגרפיה מופרעת בה החיילים בשני הצדדים צועדים כשהם מניפים את הרגליים גבוה עד שהן מגיעות בכובעים המוזרים שלהם. צריך לראות את זה כדי להבין. הילדים, למען האמת, די סבלו, וזה למרות מקומות ה-VIP שההודים הנחמדים מקצים לתיירים. היה להם חם, רועש ולא מספיק מעניין. אנחנו נוטים להסכים.

את היומיים שלנו באמריצר קינחנו (פעמיים!) במסעדה מעולה וידועה מאוד. זכינו אפילו להופיע בדף הפייסבוק שלהם כסועדים מרוצים, ואנחנו ממליצים עליה בחום, אבל לא לצמחונים.

בתום הביקור באמריצר חזרנו לדלהי לסידורים ולקולנוע, ועזבנו את הודו. עד לפעם הבאה.

אפריל 2019

כשתכננו וחלמנו את הטיול הזה עוד בארץ, טרק עם הילדים בהרי ההימאליה בנפאל נשמע כמו אחד השיאים. היו שלבים במהלך החודשים האחרונים שחשבתי שזה לא יצא לפועל בסוף. שאולי זה לא בשבילנו. כל יציאה עם הילדים לטבע והתגובות ‘הנלהבות’ שלהם בעקבותיה גרמה לי לשקול מחדש. בכל זאת, כשהגיע הרגע לקבל החלטה סופית אם נוסעים לנפאל, החלטנו שעל זה אנחנו לא מוותרים. גם הילדים מצידם הפגינו, מממ, נקרא לזה בזהירות, סקרנות מסוימת לטפס לגבהיי ההימלאיה. והנה, אמצע אפריל, לאחר כתשעה חודשים של טיול אנחנו עומדים לפני הגשמת החלום הזה.

הצעתי לאלה שכל אחד מאיתנו יכתוב במהלך הטרק סיכום יומי ולבסוף נעלה פוסט עם הסיכומים של שנינו. חשבתי שהתיעוד משתי נקודת המבט, שצפיתי שיהיו מאוד שונות, יהיה מעניין. חוץ מזה רציתי להבטיח שתהיה לפחות מישהי אחת עם כושר ביטוי וכישרון כתיבה שתתעד את המסע הזה. אלה הסכימה תחילה לעשות איתי את ‘הפרויקט’ ואפילו כתבה ביומיים שלושה הראשונים אבל בשלב מסוים הודיעה לי שכל יום דומה למשנהו ואין לה מה לכתוב והשאירה אותי לסיים לבד את המשימה. ועל כן, אזהרה: האירועים המתוארים הינם מנקודת מבטו ועל אחריותו של הכותב בלבד וכל קשר בינם לבין המציאות כפי שהשתקפה מעיניהם של בני המשפחה האחרים הוא מקרי בהחלט.

יום 0: יציאה מקטמנדו לנאדי בזאר

ערב לפני במלון בקטמנדו, נעמה ואני אורזים תיקים. כבר חודשים אנחנו מטיילים במזג אויר טרופי כשהמנעד של אורך השרוול בבגדים שלנו נע בין גופייה לטי שרט. אחרי שני ביקורים בדקתלון בדלהי פלוס כמה ימים בתאמל מינוס כמה אלפי שקלים ולפנינו על הריצפה מונחת כמות ציוד מפחידה – חולצות תרמיות, כובעי צמר, כפפות, מעילים, נעליים!! התכנון הוא לדחוס את כל הדרוש לשבוע הקרוב למוצ’ילה אחת שמשקלה לא יעלה על 15 ק”ג (המשקל המקסימאלי שמותר לפורטר לסחוב) + 2 תיקי יום ששנינו נישא. כמתחייב מתפקידי המשפחתי כמ.ע. אריזות, אני מפגין בטחון כלפי חוץ אבל קצת נבהל. זאת נראית תחילה כמו משימה בלתי אפשרית, אבל בסוף, איכשהו, הכול נכנס (סורש, המדריך-פורטר שלנו, זכה ל-1.5 ק”ג עודפים, אבל למחרת לא רק שהוא מאשר לנו שהמשקל סביר, הוא גם מחבר למוצ’ילה שלנו את התיק האישי שלו).

למחרת השכמה ב-5:30, פינוי מהיר של החדר, מונית לסוכנות סוויסה (הצהוב. יש גם אדום. עזבו, סיפור ארוך), חבירה לסורש ומשם לוואן שייקח אותנו לבשיסהר, מרחק 6 שעות נסיעה. כשאמרו לי בסוכנות שנוסעים בוואן הצטייר לי בראש רכב מרווח וממוזג עם נהג פרטי מטעם הסוכנות. בגדול תכננתי לישון כל הדרך. טעות! הנסיעה בוואן היתה קשה ולא נוחה. רכב צפוף ולא ממוזג ותנאי דרך שלא תומכים בשינה. הגענו לבשיסהר מסמורטטים. משם שכרנו ג’יפ והמשכנו שעה וחצי נוספות לנאדי בזאר. דווקא הנסיעה בג’יפ שתנאי הפתיחה שלה לא היו מבטיחים התבררה כמרעננת. בשלב מוקדם של הנסיעה אלה, הראל ואני עברנו לארגז הפתוח בחלק האחורי, ואחרי השעות בקופסה המחניקה של הוואן נהנינו מנוף פתוח, מאוויר צח ומטמפרטורות נוחות.

הגענו לנאדי בזאר לגסטהאוס שבמבט ראשון נראה קצת נטוש (היינו האורחים היחידים בו), אבל התברר כנעים ומטופח. האירוח המחויך של לוליטה, בעלת המקום, היה סיום חיובי ליום מפרך. לא כל כך ידעתי למה לצפות מבחינת תנאי הלינה והאוכל במהלך הטרק, וזאת נקודה שהיה לי ברור שתהיה מרכזית ביכולת של הילדים ליהנות מהחוויה. אצל לוליטה הילדים אומנם פגשו שירותי בול פגיעה ומקלחת עם זרזיף מים מחוממים בגז, אבל רשמתי לעצמי שאם זאת רמת הגסטהאוסים במסלול אפשר לישון בשקט, תרתי משמע. בערב, בהמתנה לארוחה, עשינו קצת בונדינג עם סורש במשחק טאקי סוער. בשבוע הקרוב הוא חלק מהמשפחה. זהו, הגענו לנקודת השיגור. ממחר מתחילים לצעוד.

יום 1: מנאדי בזאר לג’גט

עוזבים את הגסטהאוס החמוד להפליא, לא לפני שמקבלים מלוליטה ברכה וטיקה למזל טוב. מתחילים לצעוד. אמנם בשעה איחור ביחס לשעה שתכננו, אבל היי, אנחנו חדשים בזה. נפיק לקחים ונשתפר בימים הבאים. מזג האויר אידיאלי. אין ספק שכל הגורמים, גרמי שמיים אינקלודד, נערכו לקראתנו.

החלק הראשון של היום היה כיף אדיר מבחינתי. יש מצב שהייתי קצת בהיי. היציאה לטבע ממש עושה טוב לנשמה. הנופים יפים יפים מההתחלה – מצוקים מרשימים וירוק ירוק מאוד. כל מיני מושגים ערטילאיים כמו ‘עוצמתו של הטבע’ ו’הנשימה נפתחת’ נחווים פה כל כך בבירור ולא דורשים פירושים. הילדים צועדים מלאי אנרגיה, משחקים ומשתעשעים בינם לבין עצמם ואיתנו תוך כדי תנועה, מדברים ומתחברים עם סורש. כייף להסתכל עליהם מהצד ולחוות את הביחד המשפחתי הזה בלוקיישן המהמם הזה.

כל הטוב הזה היה בחלק הראשון של היום, עד להפסקת צהרים. החלק השני היה כבר יותר קשה ופחות מרומם, כאילו כדי להזכיר לנו שיש לנו פה הר לכבוש וקל זה לא יכול להיות. עצרנו באחד הכפרים בדרך (לא זוכר את שמו) לארוחת צהרים, בדיעבד מאוחר מידי, ואחריה התלבטנו האם להמשיך שעתיים נוספות לג’גט או לחנות ללילה. סורש לחץ להמשיך בטענה שבג’גט יש מקומות טובים יותר ללינה. השעה הייתה כבר כמעט ארבע, השמיים התקדרו ולא היינו בטוחים כמה כוח יש לנו לשעתיים נוספות (הראל דווקא היה מאוד חד משמעי – רוצה לעצור, הספיק לו להיום). אחרי התלבטות ולחץ קל (מצד ההורים) עד כבד (מצד אחותו) החלטנו להמשיך. השיקול שהכריע היה שזה יקצר את ההליכה ביום למחרת. ההחלטה התבררה כמוטעית – מעבר לעובדה שסורש שכח לספר שהשעתיים המדוברות הן בעלייה (בימים הבאים כבר למדנו לשאול לא רק כמה זמן עד לכפר הבא, אלה כמה מהדרך בירידה/מישור/סמול עלייה/ביג עלייה), עברנו את קצה גבול היכולת של הילדים וקרענו אותם שלא לצורך. גם לנו כבר היה קשה. נוט טו סלף להבא: ימי הליכה קצרים יותר ולשים לב היטב למד הדלק של הילדים.

יום 2: מג’גט לטל

שוב לא הצלחנו לצאת ב-7:30, כפי שקבענו עם סורש ערב קודם, ויצאנו בשעה איחור.
התחלנו את היום בירידה למעיינות מים חמים (רותחים!) ממש מתחת לג’גט. היה נחמד לטבול במים ולשחרר קצת את השרירים התפוסים. ההמשך היה פחות פסטורלי. לא יודע אם היתה זאת העייפות מהיום הראשון, המים הרותחים או שניהם ביחד שסחטו מאתנו כל טיפת אנרגיה, אבל בשעה הראשונה של ההליכה לכולנו היה קשה. באופן אישי הרגשתי ממש באפיסת כוחות. סורש הבטיח יום קצר – 4 שעות הליכה בסה”כ. לא רק שהוא שכח לעדכן (שוב!) שחלק נכבד מהיום בעליות קשות, אלה שהערכת הזמן שלו דומה לזאת של מלצר הודי ממוצע שמבטיח לך שהאוכל מגיע עוד 5 דקות.

בכלל, התחלתי לשים לב שאנו מתעסקים כל הזמן בהערכת זמנים. כמה זמן כבר הלכנו היום? כמה זמן עד הפסקת צהרים? כמה זמן עד לכפר בו ישנים? ההתעסקות הזאת היא רכבת הרים רגשית. אנחנו בהיי כשמגלים שנותרו רק עוד 20 דקות להפסקה הבאה ומתרסקים כל פעם שסורש שוב מעדכן את הערכת הזמן שלו כלפי מעלה.

חזרה להליכה. כאמור, ההתחלה הייתה קשה וגם ההמשך לא פיקניק. מעבר לעליות, בשעות הבוקר הלכנו בשמש קופחת והחל מהצהרים מזג האויר השתנה למעונן וקריר בואכה גשם שאילץ אותנו לעצור לכשעה ב- Tea Shop באמצע שום מקום (אני ניצלתי היטב את העצירה הכפויה לשנ”צ מענגת בישיבה על ספסל עם ראש על שולחן). קצת לפני העצירה, באמצע אחת העליות הקשות, כשכולנו בקושי נושמים ומתים שהעלייה כבר תיגמר, פתאום הופיעו במרחק כמה עשרות מטרים מאיתנו, שני נשרים שפרסו כנפיים ויצאו לדאות מעל העמק. איזה מחזה מרהיב!

מרגע שהתחלנו את הטרק הראל מתלונן על כאבים באצבעות הרגליים. אני מפנק אותו במאסאג’ בכל הפסקת צהרים ותוהה אם אנחנו לא דורשים ממנו יותר מדי וגורמים לו נזק. אני נרגע קצת כשאני נזכר שבתכלס הוא מתלונן על כאבים ברגליים גם כשהולכים ברגל מהבית לכיכר מגדיאל. אמשיך לעקוב ביום-יומיים הקרובים.
עלייה אחרונה תלולה במיוחד והנה נגלית לנו הארץ המובטחת להיום. עמק יפהפה פרוס מתחתינו ובמרכזו הכפר טל, מקום הלינה שלנו הלילה. נכנסנו בשערי הגסטהאוס ב-16:30 (כזכור יצאנו לדרך ב-8:30. ארבע שעות עוברות לאט בהימאליה…) יחד עם חבורה של ארבעה גברים בריטים שעושים את סובב האנאפורנה ברכיבה על אופניים!

האמת שעד עכשיו אנחנו די מופתעים מהתנועה הדלילה של מטיילים. ציפינו שיהיה הרבה יותר עמוס על השביל לאור העובדה שאנחנו בשיא עונת התיירות בנפאל, ועד כמה שידוע לנו אנחנו בטרק הכי פופולארי במדינה.

כל ההתרחשויות שתוארו לעיל קורות על רקע נוף מהמם ועוצמתי. קירות סלע אדירים, מפלים גבוהים שנשפכים לנהר המרסיאגנדי השוצף שמלווה אותנו לכל אורך המסלול, כפרים ציוריים ופסגת הר המנאסולו המושלגת שמציצה מידי פעם מבין העננים.

יום 3: מטל לדאנאקיו

שוב תכננו לצאת ב-7:30 ויצאנו ב-8:30. מחר השכמה בשש! היומיים הראשונים הוכיחו שכדאי לצאת מוקדם ולסיים מוקדם כי בצהריים עלול לרדת גשם.

בכל ערב נעמה ואני יושבים עם סורש על התוכנית למחר ולאחר מכן מעדכנים את הילדים. כמה שעות הליכה צפויות? דרך איזה כפרים נעבור? איפה נעצור לארוחת צהרים? מהם החלקים היותר מאתגרים בהליכה? ישיבת התכנון הזאת חשובה לכולנו בהכנה הפסיכולוגית ליום הבא והיא גם מאפשרת לנו, כלקח מהיום הראשון, לוודא שסורש לא מתכנן משהו שגדול על מידותינו.

אתמול כשישבנו עם סורש על התוכנית להיום הוא אמר שזה היום הכי קל בטיול ושוב נקב בהערכת זמן של 4 שעות הליכה, שולח אותנו לתהות כמה פקטור עלינו להוסיף הפעם. לשמחתנו, אכן היה יום קל ביחס ליומיים הראשונים. בגלל חשש למפולות סלעים בחלק הזה של שביל ההליכה, צעדנו בעיקר על ‘שביל הג’יפים’ – שביל עפר שהולך ונסלל בשנים האחרונות ומאפשר מעבר כלי רכב עד למאנאנג. אבל זה לא בדיוק נתיבי איילון בחמישי בערב. פה ושם עובר רכב פיק-אפ או אופנוע. לי זה לא מרגיש ‘פחות טבע’.

לאורך היום מלוות אותנו הפסגות המושלגות של המנאסולו, קרובות וברורות יותר מאתמול. המוח שלנו מתרגל מהר מידי למראות וצריך לעצור מידי פעם ולהזכיר לעצמי כמה זה יפה ויוצא דופן.

מסיימים את ההליכה שלנו בסביבות השעה שלוש בכפר דאנאקיו. חצינו את גובה 2,000 מטר ומאחר שהשמש מסתתרת מאחורי עננות כבדה, זה בהחלט מורגש – קררר לנו מאוד. המארח הצעיר שלנו בגסטהאוס לא מתבלבל ומעדכן בחביבות שאת האח בחדר האוכל מסיקים רק משש בערב. גם אני לא מתבלבל ומשלח בו את המבט הכי מזרה אימה שאני מסוגל לייצר (אתם יכולים לדמיין…). באופן מפתיע זה עובד והוא ניגש לבוסית שלו ומקבל אישור מיוחד להקדים את ההסקה. אהה! לט איט בי אה לסון יאנג מאן – לעולם אל תתעסק עם בחור עם כפות רגליים קפואות!

בהמשך הערב מתברר שהבחור לא רק המארח והטבח של המקום, אלא גם זמיר חובב עם שאיפות לגשת למיונים לעונה הקרובה של The Voice Nepal. אנחנו זכינו להאזין למיטב מרפרטואר הקאברים שלו ללהיטי פופ מוכרים. אף אחד מהשופטים במשפחת שלו לא לחץ על הכפתור והסתובב עם הכיסא…

כל הגסטהאוסים לאורך המסלול הולכים ומתבררים כדומים בסה”כ – מבני עץ המכילים חדרים עם מינימום אבזור וללא חימום, ושירותים ומקלחת בחדר או בקרבת מקום. מרכז העניינים היא המסעדה של הגסטהאוס. היא מנקזת אליה את כל עוברי האורח ללילה שבאים לאכול ולהצטופף מסביב לאח שהיא מקור החום היחיד. הפריט היחיד שיוצא מן הכלל הוא התפריט שמציעים כל גסטהאוסים – הוא לא דומה. הוא זהה. אחנו כבר מדקלמים אותו בע”פ וכל אחד מתחיל לסגל לעצמו את המנות האהובות עליו.

יום 4: מדאנאקיו לצ’מה

היום האבוד. לא תיעדתי. תלכו לראות לבד.

יום 5: מצ’מה לדוקולפוחירי (נשבע!)

שעת ההשכמה הוקדמה ל-6:15. אנחנו נחושים לצאת היום ב-7:30!! יצאנו ב-8:00.

אבל עוד לפני כן, אנחנו מתגלגלים מהמיטה ויוצאים החוצה להביט בפסגה של הר האנאפורנה 2, הפיסגה ה-16בגובהה בעולם. ביום הקודם סורש המליץ שנישן ב-לואר צ’אמה ולא ב-אפר צ’אמה, הכפר המרכזי והגדול יותר, רק בשביל המראה הזה בבוקר. אכן מרשים.

ארוחת בוקר לא מסעירה אבל הכרחית, מעבר דרך גלגלי תפילה טיבטים ביציאה מהכפר (רק מצד שמאל, מקפיד איתנו סורש, למזל טוב) ומתחילים לזחול. התחושה שלי שהיום אנחנו מתקדמים לאט למרות שמזג האויר נהדר והנופים שומרים על יציבות מרהיבה. ככל שאנחנו מטפסים רואים יותר פסגות מושלגות. על המפלים מהם כל כך התרגשנו בימים הראשונים העין כבר לא מתעכבת.

קבענו עם הילדים שצועדים היום 4-5 שעות עד לכפר דוקולפוחורי (לי זה נשמע כמו שם של חיית כיס חמודה), ואז מחליטים אם נותר בנו כוח להמשיך עוד כשעה עד לכפר פיסנג. הגענו לדוקולפוחורי ב-14:30 אחרי 5 שע’ צעידה לא קשה מידי. אפילו מזג האויר היה נעים. סורש דחף להמשיך לפיסנג בגלל שיש שם גסטהאוסים טובים יותר אבל הראל הטיל וטו. הוא הלך מספיק להיום. ניסינו ללחוץ רק קצת אבל הילד היה נחוש ואנחנו ויתרנו ומצאנו לעצמינו גסטהאוס נחמד ללילה. ברור שאם היינו מתכווננים מהבוקר להליכה עד פיסנג, הראל היה הולך כמו גדול. אבל מרגע שהוא ידע שיש אפשרות להפסיק, הוא עמד על זכותו לבחור בה. כל השנה הזאת היא תרגול אחד ארוך של מתיחה והכלת הגבולות אחד של השני וחיפוש אחרי כפתורי ההנעה והמוטיבציה שעובדים לכל אחד מהילדים. ההתמודדויות הכי קשות שלנו היו ביציאה לטבע והליכות רגליות. לאור העובדה הזאת, הטרק הזה מרגיש כמו חתיכת הישג וממלא אותי בתחושת סיפוק.

נחמד להגיע לחנייה היומית בשעת צהרים מוקדמת כשבחוץ עוד בהיר. כל עוד השמש מחממת אנחנו יושבים בחוץ מול נוף משגע של פסגות מושלגות ונהנים מצ’אי חם, ספר ומנוחה לשרירים. אחרי כמה ימי הליכה אנחנו מרגישים אותם היטב.

הערב ליל הסדר ואנחנו מנצלים את הזמן ואת הווייפי שעובד לפרקים כדי לשלוח ולקבל ברכות ממשפחה וחברים. תוך כדי נופל לנו האסימון בעניין הישראלים הנעדרים מהמסלול. רבים בוודאי מתעכבים בפוקרה ובקטמנדו כדי לחגוג את ליל הסדר בבתי חב”ד. אנחנו אפילו לא שקלנו את זה. אנחנו בהחלט מנותקים בשנה האחרונה מההוויה היהודית ולא עושים מאמץ להתחבר אליה. מוזר לעקוב מכאן, דרך הווטסאפ, אחר ההערכות לליל הסדר בישראל ובמקומות אחרים בהם נמצאות משפחות מטיילות שאנחנו מכירים. להכנות לחג ולקריאת ההגדה אני לא מתגעגע, לעומת זאת ההתכנסות המשפחתית חסרה לי.

יום 6: מדוקולפוחורי לגיירו

עוד לא השלמנו עשר דקות צעידה ולידנו עוצר ג’יפ וממנו נשפכת משפחת אוסלנדר-כהן שהתחילה את הטרק כמה ימים לפנינו וכעת עושה את הדרך חזרה לפוקארה. איזו פגישה כייפית! ידענו שהם אי שם לפנינו אבל הייתי בטוח שהמסלול לא יפגיש בינינו. לו היינו מקדימים קצת את היציאה שלנו באותו בוקר (נגיד, יוצאים ב 7:30…) היינו מגיעים לנקודת פיצול בפאתי הכפר ומפספסים אותם. את מוטי, חן ושלוש בנותיהן הכרנו בגואה. מוטי הוא זה שנטע בנו את הרעיון לעשות את טרק האנאפורנה עד למנאנג עם טיעונים משכנעים על נופים יפים יותר, הליכה נוחה יותר ותנאי אוכל ולינה משופרים ביחס למסלולים אחרים ששקלנו. חיבוקים, נשיקות, החלפת חוויות וכל משפחה המשיכה לדרכה. פגישה משמחת שטענה אותנו במצב רוח טוב להמשך.

מצב רוח טוב זה מצרך נדרש היום. אחרי כשעה הליכה מגיעים לכפר אפר פיסנג ומשם מתחילה מה שסורש מכנה ‘ביג עלייה’, שעה וחצי של טיפוס קורע. הכי קשה שהיה לנו עד עכשיו. לכולם קשה אבל דווקא הילדים ‘סוחבים’ יותר טוב מאיתנו. אלה בעזרת מוסיקה באוזניות והראל בעזרת דמיון עשיר (אגב, הוא כבר מזמן לא מתלונן על כאבים ברגליים).

התגמול על המאמץ הם הנופים. הייתי כותב ‘עוצרי נשימה’, אבל אם להיות כן עם עצמי, זה לא הנופים שבגללם אני מתקשה לנשום, זה ה**ינג עלייה. בכל מקרה, הם באמת מאוד מאוד יפים. מעלינו הפסגות המושלגות של הרי האנאפורנה 2, אנאפורנה 3 והמנאסולו. מתחתינו נפרש עמק מנאנג. אני עוצר הרבה, גם כדי לצלם וגם כדי ‘לתפוס’ אויר.

עצירה קצרה משיבת חיים ב-Tea Shop קטן וממשיכים לעשרים דקות אחרונות של טיפוס עד לכפר גיירו, מקום הלינה שלנו הלילה והנקודה הכי גבוהה בה נשהה בטרק (3,700 מ’). במהרה מסתבר שגם הכי מבאסת מבחינת התנאים.

בשלב זה אני רוצה להסביר משהו לגבי הגעה לנקודת הסיום היומית. הרגעים האלה של כניסה בשערי הגסטהאוס, פריקת התיקים מהגב, חליצת הנעליים והזמנת תה ג’ינג’ר-למון-האני (נקטר אלים המשקה הזה!) הם רגעים משובבי נפש. ככול שנוקפות השעות במהלך ההליכה היומית אנחנו יותר ויותר חושבים ומייחלים להגיע לרגעים האלה.   

אבל לתחושות הללו יש כמובן תנאי מקדים: שהגסטהאוס עומד בציפיות שלנו, ובשלב הזה הן די מינימאליות: מקום נקי, הסקה בחדר האוכל המרכזי ומקלחת עם מים חמים (בונוס מטורף: שירותים מערביים ולא בול פגיעה). אבל מינימאלי שלנו זה לא המינימאלי של כפר נפאלי בהרי ההימאליה בו אנשים חורשים את האדמה עם מחרשת עץ רתומה לפר ומשתמשים בגללים של יאק להסקה. הגסטהאוסים בגיירו מועטים ולא מזמינים. כנראה שלא הרבה מטיילים עוצרים פה. זה ממש לא מה שיחלנו לו אחרי יום ההליכה הכי קשה בטרק ומצב הרוח בהתאם. במקום רוממות רוח והקלה אנחנו עצבנים ומבואסים. אנחנו מתמקמים במקום היחיד שמסכים לארגן לנו הסקה מאולתרת בחדר האוכל ומבטיחים לעצמנו לעוף משם מוקדם ככל האפשר מחר בבוקר (אתם כבר יודעים באיזו שעה).

דווקא בנקודה הכי נמוכה שלנו מבחינת מצב הרוח אני לא יכול שלא לשים לב איזה שינוי עברנו כולנו, ובפרט אלה והראל, במהלך המסע. בתחילת הטיול כל יציאה לטבע הייתה מאתגרת את ההרמוניה המשפחתית וכל אי נחת ואי נוחות הייתה שולחת את ההרמוניה לקפוץ ראש מהצוק. ואילו עכשיו כולנו עייפים ומבואסים מהתנאים, אבל מבינים שזה מה שיש להלילה. כולם סובלניים לקשיים, לחוסר הנוחות ואחד לשנייה, מוצאים פתרונות ומתפשרים ואפילו מצליחים לשמור על חוש הומור.

יום 7: מגיירו למנאנג

יום אחרון לטרק. אולי. כלומר, אין לנו כוונה להמשיך מעבר למנאנג לכיוון הפאס, אבל עוד לא החלטנו אם נחזור חלק מהמסלול ברגל או שניקח ג’יפ ממנאנג בחזרה לבשיסהר.

כבר מאתמול בערב, כולנו יחד וכל אחד בנפרד, נערכים בירורים מדוקדקים מול סורש לגבי כמה שעות הליכה נותרו לנו עד מנאנג, כמה מתוכן בעלייה והאם זו ‘ביג עלייה’ או ‘סמול עלייה’. הגרסאות של סורש טיפה משתנות משיחה לשיחה, אבל אם ממצעים את כולן אנחנו מסתכלים על משהו באזור הארבע שעות הליכה עם ‘סמול עלייה’ בהתחלה ואח”כ שיוט קל יחסית עד מנאנג. נשמע בקטנה.

אבל אם יש שיעור שניתן ללמוד מהטרק הזה הוא שהליכה היא מצב נפשי לא פחות מפעולה פיסית תלוית טופוגרפיה. היום גם במגלשה עד מנאנג לא היינו מגיעים בארבע שעות. אתמול חשבתי שהידיעה שזהו היום האחרון תטען אותנו באנרגיה ו’נרוץ את המסלול’ כמו סוסים שמתחילים לדהור כשהם מריחים את האורווה. בפועל כולנו מרוקנים וזוחלים לקו הסיום. לא פנויים לעצור ולהתרשם מהנוף, עושים המון הפסקות למנוחה ולאוכל. אני חושב שהחוויה הלא נעימה בגיירו השפיעה עלינו לרעה ובלי קשר, לנעמה כואב הראש בגלל הגובה.

בצהריים הסייח היחיד שמריח את הסוף ושועט קדימה הוא הראל. כל פעם שעוצרים הוא מנסה לשכנע אותנו לקצר את ההפסקה ולהמשיך ללכת. לקראת הסוף הוא וסורש כבר נמצאים הרחק לפנינו תוך כדי שהם מנהלים שיחה ערה, השד יודע על מה. לאורך כל הטרק היה כייף לצפות ברגעים בהם אחד הילדים תופס שיחה פרטית עם סורש. את אלה הוא לימד לספור עד עשר בנפאלית והיא מצידה עזרה לו להרחיב את אוצר המילים שלו בעברית.

בשלוש וחצי, על הגחון, מגיעים למנאנג ולגסטהאוס Alpine החביב. את היומיים הבאים נבלה בבטלה מוחלטת במנאנג, נהנים מהעובדה ששוב לא צריך לכוון שעון מעורר כדי לצאת ב-7:30 והכי רחוק שצועדים זה לבייקרי במורד הרחוב.

תחושה נהדרת לסיים את הטרק. עוד מוקדם לסכם את החוויה אבל יש לי תחושה ראשונית ברורה שהיה שבוע יוצא דופן גם בתוך הטיול השנתי הגדול שלנו.

אפריל 2019

מהר-מהר, לפני שיגמר, עלינו להשלים כמה חובות לבלוג לפני החזרה ארצה. אז הנה פוסט חדש על המשך קורותינו ועל החודש שלנו בנפאל:

ביקור קצר בטאג’ מהאל

באמצע אפריל, לאחר שלושה חודשים בגואה, טסנו לדלהי כדי להשלים קניות לקראת היעד הבא שלנו: טיול בנפאל וטרק בהרי ההימלאיה. בהזדמנות זו, ועל מנת לסיים את השהות בהודו בקינוח נחמד (וגם כדי שלא נתחרט שהיינו כל כך קרובים ולא ביקרנו באחד האתרים המפורסמים בעולם): קפצנו לביקור קצר בטאג’ מהאל הממוקם באגרה, מרחק כשלוש שעות נסיעה מהבירה ההודית.

הארמון נראה בדיוק כמו בתמונות הרבות שכולם מכירים: לבן, מטופח, שופע בריכות, מדשאות ומבקרים. המדריך סיפר לנו את הרקע לבניית הארמון ועל הקיסר, והדגיש לאורך ההסבר כמה המקום אסתטי, סימטרי ומוקפד. מתברר שהמקום תוכנן בצורה כל כך יסודית ומחושבת עד שהצריחים שסביבו, למשל, נבנו בזווית של קצת יותר מתשעים מעלות, כך שבמקרה של רעידת אדמה הם יקרסו החוצה ולא יהרסו את הארמון.

הוא לא שיקר. המקום אכן אסתטי ומוקפד, אבל בקרב משפחת שלו-בן דוד לא נרשמה התרגשות, ובאופן אישי ציפיתי לאתר הרבה יותר גדול, מיוחד ומרשים. דמיינתי סדר גדול של מקדשי אנגקור בקמבודיה אבל זה לא היה דומה. למרות האכזבה נמצאה קרן אור בטיול: בדרך לאגרה שתינו את הצ’אי ההודי הטוב ביותר, והיו לו לא מעט מתחרים. עשינו את זה באופן מסורתי בכוסות חימר חד פעמיים שאשכרה שוברים לאחר שימוש אחד!

קטמנדו או “מה זה החור הזה?”

הלאה. סיימנו את הקניות בסניף הדקטלון המקומי ורשמנו לעצמנו עוד כמה חפצים שעלינו לרכוש בנפאל או לבדוק האם באמת צריכים אותם (מקלות הליכה? כפפות שלג?). בתום טיסה קצרה נחתנו בשעת לילה מאוחרת בנמל התעופה של קטמנדו. כבר בנסיעה מהשדה להוסטל, ודרך החושך ששרר, התוודענו, די בקלות, למה שכבר שמענו עליו: מדובר בעיר מאוד לא מפותחת (ילדים: “מה זה החור הזה?”).

שכרנו חדר בהוסטל בשולי ה”תאמל” – הרובע התיירותי של העיר, והתחלנו להיתקל באינספור ישראלים. צעירים אחרי צבא, צעירים אחרי תואר, מבוגרים אחרי נכד. כולם הגיעו למדינה כדי לטרק ולנסות את החומוס ב-OR2K (צוחקת אתכם, הוא לא משהו). הימים הבאים היו די מתישים. עסקנו בחיפוש הציוד שעוד חסר לנו, באיתור המקום הזול והטוב ביותר לרכישה, בניסיון להבין מה ההבדל (אין) בין סוכנות “סויסה הצהוב” לסוכנות “סויסה האדום”, בבליסה במיטב המסעדות שיש לתאמל להציע, בביקור בבית חב”ד כדי לאסוף מידע על הטרק, לכרסם שניצל בייתי ולשחק שש בש וקטאן. לבסוף ביקרנו גם במספרה כי אלה כבר הרבה זמן רוצה קצוות כחולים :).

סורס ההורס

לאחר אינסוף התייעצויות ושעות של איסוף מידע בקבוצות הפייסבוק והוואטספ הרלוונטיות, החלטנו שלמשפחה שלנו הכי מתאים לצאת לטרק המכונה “סובב אנפורנה” ולסיים אותו בכפר “מנאנג”, בגובה של 3,500 מטרים. נופים מגוונים? צ’ק. שלג? צ’ק. לא מסוכן? צ’ק. מאתגר מספיק לילדים ולאמהות שלא טירקו יותר מעשור? צ’ק. חברנו לסורס, מדריך מקומי צעיר, אבא לשלושה ולכן בעל סבלנות והכרות עם לקוחות “מהסוג שלנו”. יומיים לפני הטרק שלנו הוא סיים את המסלול עם זוג ישראלים אחר ובסך הכול הדריך וטירק באזור האנפורנה כחמישים פעמים בשנים האחרונות. סורס ההורס היה מקסים, עודד אותנו כשהיה קשה, השמיע מוזיקה נפאלית כדי להעביר את הזמן, בחר לנו גסטהואסים מצוינים וסיפר לנו על הנופים והתרבות שטיילנו בתוכם. והכל בחיוך, בעברית-נפאלית, וכשהוא סוחב 15 קילו מהציוד שלנו (אור ואני את השאר).

הטיול נמשך לבסוף תשעה ימים: שבעה ימים של הליכה וטיפוס, יום מנוחה במנאנג ויום חזרה בג’יפ לנקודת ההתחלה. התחלנו ב”נאדי באזר” כפר קטן בגובה של 890 מטרים וסיימנו ב”מנאנג”, כפר די גדול, בגובה של 3,560. בדרך עברנו גם בגובה של 3,700 בכפר (רפאים) שנקרא “גיירו”.

אם הכוכבים יסתדרו בדיוק כפי שצריך, תוכלו לקרוא על הטרק בפוסט מפורט שאור דוגר עליו מזה שבועיים (עדכון: הוא באוויר!). ואם לא, הנה סיכום החוויה המיוחדת בכמה פסקאות.

של מי הילדים המדהימים האלה?

לטייל באזור ההימלאיה, בין הפסגות האדירות ודרך הכפרים הקטנים, זו זכות גדולה כי הנופים באמת מרהיבים ואולי אפילו חד-פעמיים, והכפריים שפוגשים בדרך, נפאלים וטיבטים כאחד, סימפטיים וחיים בצורה כל כך שונה מאיתנו, מה שהופך אותם למרתקים. החששות איתם התחלנו התפוגגו בהדרגה. אלה והראל (המדהימים) צעדו במרץ, קשקשו במרץ עם סורס, אחד עם השני ואיתנו ובאופן כללי: היו מאוד נמרצים יחסית לאתגר הגופני והמנטלי שהוצב בפניהם (על לא עוול בכפם, הם ודאי יוסיפו). הגסטהאוסים שלנו בהם היו ברמה טובה מאוד, גם אם כללו רק שירותי “בול פגיעה”, והאוכל, שבהתחלה היה נראה מגוון וכולל אפשרויות מערביות היה די בסדר, אם אתם מחשיבים צ’פטי עם קטשופ כפיצה וקקאו עם אבקת חלב כשוקו.

המסלול שלנו, שלמיטב הבנתנו מהווה את החומוס במסלול החומוס, היה כמעט ריק ממטיילים, מה שהיה מפתיע אבל די משמח. בדיעבד הבנו שזה ודאי קשור לשלג הכבד שירד באופן לא צפוי זמן קצר לפני שהתחלנו ועיכב מטיילים שרצו לטייל בכל המסלול ולחצות את הפס שנסגר ונפתח לסירוגין. זאת ועוד: בניגוד לתאמל ששרץ ישראלים, בכל המסלול פגשנו ישראלי אחד! כולם יצאו למסלול כמה ימים לפנינו או אחרינו כדי לחגוג את הסדר למעלה במנאנג או בקטמנדו/בפוקרה. אנחנו ציינו את סדר פסח תשע”ט סביב אח בוער, בחברת כמה רוכבי אופניים בריטים, ובהזמנת דאל (תבשיל עדשים, המאכל הזול והנפוץ ביותר בנפאל), צ’יפס, פנקייק ופאי תפוחים.

פסגות, מפלים, קרח וחורשות

אז מה פגשנו בדרך? די הרבה פרי יאק, גברים שמעבדים את השדות עם יאקים שסוחבים מחרשה, נשים שהולכות אחריהם ושותלות זרעים, רועי צאן שמובילים עיזים וגדיים, טרסות אורז, מטעי תפוחים, מעיינות חמים שהיו פינוק אמיתי לרגליים כואבות, גלגלי תפילה ושערים מקושטים שקיבלו את פנינו בכניסה לכל כפר, אינסוף שרשרות דגלים טיבטיים צבעוניים, קצת גשם וקור של כמה ספרות מתחת לאפס, גשרים צרים וארוכים שנמתחים באוויר מתחת לנהר, מפלים גבוהים ושוצפים, משטחי קרח ענקיים שקפאו בצורת נחשול, חורשות ירוקות יפהפיות מלאות עצי מחט, גברים טיבטים שמשחקים כדורגל באוויר די דליל בחמצן, סבלים שסוחבים עשרות קילוגרמים של סחורה או ציוד מטיילים לאזורים הגבוהים, וכמובן פסגות מזדקרות של האנפורנה 2,3 ו-4 ומנסולו – כולן מעל 7,500 מטרים.   

במנאנג, היעד הסופי שלנו, נותרנו ליום מנוחה מלא קסם. כאב הראש שתקף אותי עם הגעתנו התפוגג לשמחתי בבוקר. בילינו יום נהדר על רקע נוף מהמם ותחת שמש נעימה, כולל צפיה בסרט בקולנוע המקומי והפשוט, ואכילת כריכים טעימים עם גבינת יאק, המבורגר מבשר יאק וקוראסונים מצוינים (לא מיאק). בדיעבד, היינו צריכים להישאר וליהנות שם לפחות עוד יום.

למחרת יצאנו בג’יפ לנסיעה מתוחה של תשע שעות, רובן בסמוך למצוקים ומעל לנהר, כל הדרך עד העיירה הגדולה באזור, באסיסהר. למחרת בבוקר, עם גב תפוס בעקבות הנסיעה המלחיצה ולב מלא סיפוק יצאנו לפוקרה, העיר השניה בגודלה במדינה ומעוז ישראלי ידוע. 

חברים ומנוחה בפוקרה הנעימה

אחרי קטמנדו המאובקת וההרוסה, אזור הלייקסייד בפוקרה התגלה כפנינה נעימה ששוכנת לצד אגם והרים עם אויר צח. נהנינו בה מכמה ימים של שקט עם חברים (משפחות מטיילות אחרות), מאוכל טעים וזול וממנוחה. אלה ביקשה וקיבלה: צניחה עם מדריך במצנח רחיפה. היה לה “נחמד מאוד עד שהתחילה הבחילה”.

מפוקרה חזרנו באוטובוס מזרחה לקטמנדו ומשם שוב לדלהי, בטיסה הכי טובה שהיתה לנו עד כה: מטוס חדש של נפאל איירליינס, כולל מסכי טלוויזיה אישיים וארוחה מעולה! להתראות נפאל…

ינואר, פברואר ומרץ 2019

אחרי בורמה ודרך בנגקוק ובנגלור הגענו לגואה, פחות או יותר על פי התכנית, לשם השתקעות ומנוחה. היינו זקוקים לזה בתום ששה חודשים של מסע בין צפון תאילנד, ויטנאם, קמבודיה, דרום תאילנד, בורמה ושוב תאילנד. לאחר עשרות מעברים ומעל חמישים בתי מלון וגסטהאוסים חיפשנו סוף סף מקום משל עצמנו.

למזלנו, מצאנו במהירות בית למידתנו: קטן (הייתם צריכים לנחש) ופשוט. קומת קרקע בבית בן שתי קומות ובה שני חדרי שינה קטנטנים, סלון בינוני, שירותים, דוש (בנפרד!) ומטבח גדול. סורש וספנא, בעלי הבית, גרים מאחורינו במבנה קטן ופשוט אליו הם עוברים ב”עונה”. שכרנו מהם גם אחלה טוסטוס. השניים התגלו כזוג מקסים ודואג. אצלם חגגנו את ערב חג ה”הולי” והם סיפקו לנו מענה במהירות ובחיוך לבעיות הקריטיות (מהחשובה לחשובה מאוד): גז שנגמר, טוסטוס שנתקע וקוקוס שיש לפצח.

מילאנו את הבית בכול טוב והתחלנו לבשל. לשמחתנו, קיבלנו כמה חבילות נהדרות מארץ הקודש ובהן, בין היתר, פתיתים (מאכל מס’ 1 עבור אלה), קוסקוס, שקדי מרק והפייבוריט שלי: חטיפי OK מעולים אפילו אם הם מעוכים ונמסים.

משפחות, בית ספר וים

אלה הצטרפה לבית הספר הבינלאומי האנתרופוסופי הממוקם בכפר שלנו, ראג’ באג. “וידיה ארניה” התגלה כמקום חופשי למדי הכולל מעט לימודים (גם הם תחת סככה, עם מאוורר ובדים כקירות) והרבה זמן פנוי לשחק יחד בחצר, לטפס על עצים ולצאת לטיולי טבע. שפת הלימודים היא אנגלית אבל רבים מהתלמידים ישראלים ומקשקשים בהפסקות בעברית.

הכרנו במהירות חלק גדול מהמשפחות הישראליות בדרום גואה שרובן מתגוררת בכפרים פטאנם וראג’ באג. בהמשך, משיחות שקיימנו עם משפחות ישראליות ותיקות שחוזרות כבר כמה עונות, התברר לנו שהשנה יבול הישראלים שובר שיאים.

במרחק של עשר דקות הליכה או שלוש דקות על טוסטוס, נמצא חוף פאטנם מה שעבור רבים (לא אנחנו) מהווה את מרכז החיים בגואה. עם זאת הגענו לחוף לעיתים קרובות בשעות אחר הצהריים לפגוש משפחות, להתקרר מהחום שהלך והכביד ולמלא את היום.

לאחר חודש, משהתפנה מקום בבית הספר הבינלאומי השני באזור, “ריבר אקדמי סקול”, אלה ביקשה לעבור כדי להיות עם החברה הטובה ולהגביר את האתגר האינטלקטואלי (הבת של אמא שלה. סתם). הראל סירב בעקשנות להצטרף לבית ספר והחלטנו לוותר לו. הוא כמובן נדרש לשמור על שעות מסך מוגבלות ועל שעת לימודים ביום (אנגלית או חשבון).

מפגשים עם תרמילאים

בפאלולם, הכפר הצפוני יותר, שנמצא כמה דקות נסיעה מאיתנו, ביקרנו גם לא מעט. נהנינו מבתי הקפה והמסעדות המערביים במקום והתחככנו עם המוני התרמילאים הישראלים השוהים שם. הילדים זכו מהם להמון חיזוקים חיוביים על ההחלטה הלא קונבנציונאלית של ההורים שלהם: להוציא אותם מבית הספר לטובת טיול של שנה במזרח. בדיעבד, אני לא פוסלת את האפשרות שביקרתי בפאלולם בעיקר בשביל זה (בוודאי לא בשביל “אחותי” ו”כמה את רוצה לשלם?” שהופנו אלינו כל הזמן על ידי המוכרים המקומיים). פרספקטיבה חיצונית (וחיובית!) יכולה לעזור בהתמודדות עם התסכול, הגעגועים והתלונות שעולים לא פעם מכיוון הילדים.

ואוכל טוב כמובן

בצ’אודי (העיר “הגדולה”), צ’ארסטה, פאלולים, פאטנם וראג’ באג יש אינסוף מסעדות מקומיות ומערביות ולא מעט דוכני רחוב ו”דאבות” (מסעדות הודיות משפחתיות ופשוטות). כמי שאוהבים מאוד(!) לאכול בחוץ ולאור המגוון האינסופי במטבח ההודי טעמנו, אכלנו ושרצנו בלא מעט מקומות. הרוב הגדול, אגב, לא על החוף למרות השקיעות היפות, המפות הנאות והנרות הרומנטיים. התאהבנו ב”מלאיי כופתא” (המאכל שאהרוני אמר עליו שהוא כנראה היחידי בעולם שמטוגן בתוך חמאה עמוקה) וב”דאהי פורי” שכולל המון מרכיבים שאת חלקם אני לא מזהה, ב”פאניר באטר מסאלה”, בלחם נאן עם שום, ואפילו בשיפודי עוף במרינדה ירוקה שכוללת גם מנטה ושכחתי את שמה. בילינו, כמובן, גם לא מעט ב”צ’אי שופ” בפאטנם לחביתה בפיתה (ולפעמים מאסאלה אומלט) ולצ’אי מתוק ונהדר.

בזכות ההשתקעות, הצלחתי לעבוד ולקדם את מכירות הספר שלי ונהניתי משעות של התייחדות בבתי קפה עם המחשב הנייד. ועם צ’אי. ופנקייק פירות.

לאחר יותר מחודשיים ועל מנת לגוון את היום יום שלנו נסענו לבירתה של גואה, העיר “פנג’י” הממוקמת כשעתיים צפונה מקנקונה, האזור בו גרנו. מיד עם הגעתנו התייצבנו בקניון ובילינו במזגן המקפיא ומול קופות ה-KFC וה-Dunkin Donuts. אהה וגם סיירנו ברובע הפורטוגזי העתיק והיפה – שם אלה והראל היוו אטרקציה מרכזית לקבוצת צלמים חובבים שיצאה לרובע לשם שיעור מעשי.

אז מה עוד עשינו בגואה?

יצאנו לסיור קצר בסירה לשפך הנהר, שם צפינו בהאכלת עייטים. המשיט זרק לשמיים פיסות בשר והמוני עייטים זינקו מכל הכיוונים ובמרחק קצר מאוד מאיתנו. נסענו ללגונה יפהפייה הגובלת בגבעה ממה ניתן לקפוץ למים, צפינו ב”חג הבננות” בו זורקים בננות לים לכבוד האלים, וגם בחגיגות הריקודים ובטקסים הדתיים של “ההולי”. נסענו לחופים קצת יותר רחוקים כמו אגונדה, תרגלנו יוגה, חגגנו יום הולדת 43 ואחר כך 11 בסגנון “חדר בריחה” שבסופו יש לפצח קוד הפותח מנעול לתיק, ובו כל ההפתעות והמתנות. השתתפנו באירועי התרמה לטובת בתי הספר, בית היתומים המקומי וכמובן עבור המקלט לבעלי חיים בו אלה התנדבה ימים רבים (ואף אפתה ומכרה עוגיות בחוף לטובת הכלבים) ולבסוף: התקדמנו יפה בחוברות הלימודים.

גואה היתה נהדרת מבחינתנו: על בתיה הצבעוניים, אנשיה הנחמדים ונענועי הראש שלהם, פרותיה המשוטטות באדישות, כלביה המייללים בלילות ירח מלא ורכבותיה הצופרות באמצע הלילה. היה לנו כייף לחיות בין המקומיים, לאכול מטעמים מעולים ולפגוש חברים חדשים. אחרי שלושה חודשים, עם עליית הטמפרטורות ותחושות המיצוי והשעמום הזמנו כרטיסים לדלהי ומשם לקטמנדו. חוזרים לטייל.

דצמבר 2018

עזבנו את באגאן הקסומה (קראו עליה בחלק א כאן) ונסענו בסליפר מזרחה לאגם “אינלה” (ידוע יותר כ”אינלה לייק” Inle Lake), מקום יפהפה וקסום אפילו יותר. מדובר באגם די גדול, כשני-שליש משטחה של הכנרת, שרובו רדוד, מה שמאפשר חיים מלאים על המים (פרטים בהמשך הפוסט). אינלה לייק ממוקם במדינה של המיעוט “שאן”, אחת משבע המדינות שמרכיבות את מיאנמר. רבים מהמטיילים המגיעים לאזור מתחילים קודם בעיירה קאלאו (Kalaw) ומשם יוצאים לטרקים, ביניהם אחד בן יומיים או שלושה, דרך הגבעות, עד האגם. אנו בחרנו להגיע ישר לניאונג שווה (NyaungShwe) העיירה הגדולה באזור השוכנת לגדות האגם.

שייט באינלה לייק היפהפה

גולת הכותרת של הביקור באזור היא לא ספק הסיור על האגם היפהפה בין סירות הדייגים, שטחי החקלאות על המים והכפרים הצפים, שנראו לי גדולים כמו עיירות. הסיור פופולרי ביותר ומקומיים רבים בעלי סירות מציעים זאת ללא הרף למטיילים. כיוון שהם בורמזים הם עושים את זה בחן ובחיוך, ולנו זה בכלל לא הפריע. השייט כולל ביקור במספר בתי מלאכה מעניינים הממוקמים על האגם וניתן בהם, כמובן, לרכוש מוצרים.

הזמנו סירה (זול מאוד, לא זוכרת כמה) ופגשנו את המשיט בבוקר (בעסה, הוא מה”לועסים”, ראו פוסט קודם). הסירה עצמה קטנה, צרה וארוכה ביותר וכוללת ארבעה או חמישה כסאות נוחים ועליהם אפודים ושמיכות נגד הרוח של שעות אחר הצהריים. האפודים לא היו בשימוש בעוד השמיכות שימשו גם נגד השמש. רשמו לעצמכם: הביאו אתכם משקפי שמש וכובעים! חלק ניכר מהשייט הוא נגד השמש ומאוד מסנוור.

השייט יכול לכלול תחנות רבות, וכמו תמיד עשינו תחקיר, בדקנו מהן האפשרויות וההמלצות ועדכנו את המשיט לגבי מה אנו רוצים לראות ומה פחות. יצאנו מהכפר בבוקר בתעלה צרה יחסית וזכינו לראות פעולות יומיומיות של המקומיים החיים על התעלות כמו רחיצת כלים, כביסה ומקלחות כולל ביגוד כמעט מלא ושמפו.

בהמשך נפתח לפנינו האגם היפהפה והדומם. המשיט הוביל את הסירה לאזור של סירות דייגים וחזינו בהם עובדים בצורה המסורתית: עם כלוב קש וצלצל. חלק מהסירות באגם לא ממונעות והדייג חותר בהן בעזרת משוט יחיד ועם הרגל, כי הידיים עסוקות בדייג. שיטת השיוט הזו מיוחדת למקום ופוטוגנית להפליא. אחד הדייגים אף טרח ודיגמן אותה לטובת הצלמים האיטיים שבנינו.

ראינו גם כמה סירות של אצות הנאספות מן האגם בכמויות גדולות וכמעט מטביעות את הסירות בגלל משקלן. היה מעניין מאוד. בעוד כל תזוזה של אחד מאתנו הרעידה את הסירה עליה שטנו, הדייגים המקומיים יושבים או עומדים בשלווה ממש בחרטום הסירה שלהם, מבלי שזה יפריע לאיזון שלה. מדהים.

בהמשך הגענו לאזור החקלאות שעל האגם ושטנו בין ערוגות העגבניות המחוברת לבמבוקים שבולטים מן המים כדי למנוע את היסחפותן. העבודה סביב הגידולים מורכבת, דורשת תחזוקה יום יומית ומתבצעת כולה מתוך סירות.

התחנה הבאה היתה בית מלאכה לאריגת בדים שהמיוחד בו: אריגה באמצעות חוטים המופקים במקום מגבעול פרח הלוטוס. בתחילה מושכים מהגבעול מה שנראה כמו שערה דקה, מחברים לה עוד ועוד שערות, מלפפים ויוצרים חוט המשמש לרקמה ויצירת צעיפים ותיקים עמידים במיוחד. אינלה לייק הוא המקום היחיד בעולם בו מפיקים וטווים בדים מחוטים מפרח הלוטוס ומחירי המוצרים הללו גבוהים בהרבה ממוצרים עשויים משי, שגם הם מיוצרים במקום באמצעות נול ידני.

תחנה מעניינת נוספת היא בית מלאכה משפחתי לגלגול סיגרים. בנות המשפחה יושבות על הרצפה ועסוקות בתהליך ההכנה: הכנסת תערובת הטבק לעלה, דחיקת הטבק, סגירה והדבקה, מדידה וקיצוץ. מרתק. ניסינו שתי סיגריות עם תערובות שונות. אחת מהן, שהיתה מתקתקה, היתה די נחמדה.

המשכנו לשוט והגענו לארוחת צהריים באחת מהמסעדות הרבות שעל המים. בתום הארוחה ביקרנו בבית מלאכה לתכשיטי כסף בו ראינו איך ממיסים את הכסף ומתחילים לעבוד אתו. אחד התכשיטים הנפוצים במדינה הוא תליון דג כסוף שיודע להזיז את הסנפיר ומסמל מזל טוב. הסבירו לנו שדג שסנפירו מתנועע מימין לשמאל הוא נקבה ודג שסנפירו מתנועע מלמעלה למטה הוא זכר. או ההיפך.

השייט על האגם נהדר ומרגיע. הנוף מרהיב, השקט נעים והשייט בתוך הכפרים הגדולים שכוללים עשרות בתים המסודרים כרחובות בהם יש גם בית ספר, דואר ושאר השירותים הנדרשים – פשוט מרתק. ממליצה בחום, אפילו לפעמיים.

בני השאן ואוכל הודי

בוקר אחד התיישבנו לארוחת בוקר כששמענו לפתע מוזיקה רמה והחדר התרוקן מאורחים. יצאנו לרחוב וגילינו תהלוכה ארוכה מאוד של בני נוער לבושים בבגדים צבעוניים ומנגנים בכלים שונים. לאחר בירור, התברר שאלו חגיגות ראש השנה על פי המיעוט השאני (Shan) שרובו חי באזור. החגיגות המשיכו גם בלילות על במה באזור שוק הלילה, וכללו הופעות של שירה וריקודים מסורתיים, כולל תחפושות.

היה נחמד להסתובב בין החוגגים, להתרשם מהנזירים הרבים, ילדים ומבוגרים, שגם הם באים ליהנות, ולנסות את המטעמים המקומיים ביניהם אורז שדוחסים לתוך במבוק ו”פנקייק” מלוח ומטוגן ממולא בגרגירי חומוס וצ’ילי. שוק הלילה, לצערנו היה ממוקם די קרוב למלון והחגיגות נמשכו ארבעה לילות, מה שקצת הפריע לכולנו לקרוא ספרים ולשחק פורטנייט (נחשו מי עושה מה). בכל לילה הקפידו בני השאן על מפגן זיקוקי דינור וחזרו על אותו שיר שכולנו כבר ידענו כבר לזמזם. חוויה.

נהנינו מאוד מאינלקה לייק והארכנו את שהותנו לשבוע. ניאונג שווה, העיירה בה גרנו, מלאה מסעדות בהן ניתן למצוא מאכלים טעימים בסגנון בני השאן (למשל מרק נודלס) וכן, לשמחתנו הרבה, המון מסעדות הודיות מעולות וזולות. בראש הרשימה שלנו, ושל טריפ אדוויזור למען האמת, עומדת The Dosa King, מסעדה מצוינת בבעלות בחור נפאלי שנראה ישראלי לגמרי. אחרי שאכלנו אצלו כמעט כל יום הוא גילה לנו שהוא למעשה מבשל עבור עוד שתי מסעדות הודיות בעיר… גם המסעדה של נפאלי צעיר אחר, מעריץ מטורף של אמינם (כן, הראפר האמריקאי) שנקראת Indian Hut, טעימה ביותר. אבל צריך לבוא עם סבלנות לאישיות הצבעוניות של המארח הנדיב.

עוד סיבה טובה שבגללה אהבנו את אינלה לייק הוא מלון Little Inn שהצוות המקסים שלו היה ידידותי ביותר, דובר אנגלית ובעל ידע, וארוחות הבוקר שלו נדיבות, מפנקות וכוללות אחלה פנקייק!

מה עוד עשינו באינלה לייק? נחנו, שכרנו אופניים וטיילנו סביב לאגם (אבל רק טיול קצר כי הנסיעה על הכביש הראשי עם ילדים לא נעימה במיוחד). אהה וגם התקדמנו במספר יפה של עמודים בחוברות הלימודים של הילדים.

יאנגון וקצת היסטוריה

התחנה האחרונה בטיול שלנו במיאנמר היתה עיר הבירה לשעבר, יאנגון (Yangon, ידועה גם כראנגון). מדובר בעיר המפותחת והגדולה במדינה אשר בשנת 2005 איבדה את מעמדה כבירה לטובת העיר נייפידאו (Naypyidaw). הבירה המנהלית כיום פועלת כיום מתוך אזור צבאי סגור הסמוך לנייפידאו והשינוי נעשה על ידי הכוחות הצבאיים שעדיין שולטים במדינה. אגב, הסיבות להעתקת הבירה אינן ברורות לגמרי ורבים מעריכים שהתבצעה על מנת להרחיק את המוקד החשוב מהחוף כדי להקשות על כיבוש מן החוץ, אם יתרחש כזה.

המצב החברתי והפוליטי במיאנמר רגיש, מורכב ורב תהפוכות. במשך השנים התרחשו הפגנות ומחאות רבות נגד החונטה הצבאית ששלטה במדינה ודיכאה באלימות רבה את כולן, כולל הריגה של ילדים ונזירים. המדינה רחוקה מלהיות דמוקרטית, ועל אף הבחירות הדמוקרטיות שהתבצעו בה ב-1990 לצבא יש אחיזה חזקה ביותר בממשל. בבחירות הנ”ל, למשל, נבחרה מפלגתה הדמוקרטית של אונג סן סו צ’י (ככל הנראה הבורמזית הידועה ביותר בעולם), אולם הכת הצבאית סירבה לפנות את השלטון. היא הושמה במעצר בית לאורך כמעט עשרים שנה וכל אותה עת המשיכה במאבק לא אלים לקידום הדמוקרטיה וזכויות האדם בארצה.

במשך השנים זכתה סן סו צ’י במספר פרסים, כולל פרס נובל לשלום ב-1991. חלק מהפרסים, מעניין לציין, נשללו ממנה לאחרונה כיוון שבדיקה של וועדה מטעם האו”ם העלתה שממשלתה לא מונעת את מעשי הטווח בבני הרוהינגיה המוסלמים במערב המדינה, אלימות שמובילה הכת הצבאית השלטת ונמשכת עד היום.

משיחות מעניינות שערכנו עם מספר מקומיים ניכר שחופש הדיבור קיים (בתאילנד, לדוגמה, הרגשנו היטב איך מדברים על המלך הנוכחי בהיסוס ובלחש) והצנזורה די מצומצמת. שמענו מהם גם על הצדדים השונים הנוגעים למאבק של בני הרוהינגיה, אשר חלקם פעילים בארגוני טרור, להקמת מדינה אסלאמית במיאנמר. תמיד מעניין לשוחח עם מקומיים ובכל פעם אנו מחפשים אנשים ידידותיים שדוברים אנגלית סבירה על מנת שנוכל “לראיין” אותם.

יאנגון היא עיר של כיעור ויופי. יש בה אזורים מודרניים ומערביים, כולל קניון שנהנינו לבלות בו, כרגיל מבלי לעשות ממש שופינג כי כל מה שקונים – סוחבים על הגב. אהבנו לשבת בבית הקפה Bread Talk, ללמוד קצת ולהשקיף על הבורמזים שעורכים קניות לקראת חג המולד. הספקנו לראות סרט או שניים בקולנוע ולכרסם סלט תה (בעיקר אור) וארוחות עוף ב-Marry Brown, המקבילה המלזית של מקדנולד’ס. נהנינו גם מבית התה הידוע Rangoon שמציע עיצוב פנים נעים ותה בורמזי בעשרות קומבינציות (רבע תה עם שלושת רבעי חלב, חצי תה וחצי חלב, שליש תה ושני שליש חלב וכולי).

אי אפשר להגיע ליאנגון מבלי לבקר בפגודת “שוודגון” (Shwedagon) המוזהבת והמרשימה, האתר הקדוש ביותר במינאמר. מדובר במתחם גדול הבנוי על גבעה וכולל עשרות פגודות, מקדשים ובודהות נוצצים. במרכז המתחם ניצבת פגודה גדולה הבנויה על בסיס אטום (מה שנקרא “סטופה”), ועל פי המאמינים קבורות בו כמה משערותיו של בודהא. המקום הומה מאמינים ומבקרים ובהחלט מדובר באתר מרשים ויוצא דופן ששווה ביקור. כמו בכל אתר מרכזי כדאי לקרוא על המקום לפני או להשיג הדרכה, על מנת שהביקור יהיה משמעותי ומעניין יותר. שימו לב שיש להיכנס רק בלבוש שמרני, אם כי אם שוכחים אפשר לקבל כזה בכניסה. זו היתה ההזדמנות האחרונה של אור ללבוש לונגי, וכפי שחשדתי זה החמיא לו (חבל שאין תמונה).

טיולים קצרים נוספים שיצאנו אליהם כללו צפייה ברבבות עטלפים קטנים שיוצאים יחד ממערה עם השקיעה. המחזה היה די מרשים אך העיבה עליו העובדה שכמה מקומיות “עוזרות” לעטלפים לצאת במועד המדוייק על ידי תיפוף חזק בסמוך לפתח. ביקרנו גם במערה ענקית מלאה בבודהות שבסופה יציאה לנחל נחמד. את הנחל חוצים בעזרת סירה, דרך שדות אורז יפים וירוקים, חזרה לנקודת ההתחלה.

מיאנמר היא מדינה מעניינת לטיול, אך התנאים בה די קשוחים. היא מומלצת במיוחד למי שמתעניין בדתות ובבודהיזם ומסתקרן ממקדשים ופגודות, הקיימים בהמונים. שיא הטיול בעיני הוא הביקור בבאגאן ובאינלה לייק ובעיקר: פגישה עם הבורמזים הנהדרים. רק בשבילם שווה להגיע.

דצמבר 2018

אני לא זוכרת ממש למה שינינו תכניות, ולא בפעם הראשונה, ואיך קרה שהחלטנו לטייל במיאנמר (לשעבר בורמה) שלא היתה בתכנית המקורית. אני חושבת שזה קשור לעובדה שהרבה מהמטיילים שפגשנו בחודשים האחרונים דיברו על מינאמר בעיניים נוצצות. אין ספק שכשגילינו שהשגרירות ההודית שם נותנת ויזה לששה חודשים זה גם עזר.

מדרום תאילנד טסנו לבנגקוק, זו הפעם הרביעית במסע. נהנינו מאווירת חג המולד העליזה וניצלנו את הגישה לאתרים מערביים לקראת הימים במיאנמר המתפתחת (בקושי).

מיאנמר המסורתית

התחנה הראשונה במדינה היתה העיר השנייה בגודלה, מנדליי. עבורנו זו היתה הפעם הראשונה שפגשנו מיאנמרים וגילינו שהם פשוט נהדרים. עדינים, צנועים, חביבים מאוד ואדיבים. הזכירו לי את הקמבודים. בימים הבאים נחשפנו לאופי העדין וההגון של רבים מהם. נהג טוקטוק אחד רדף אחרינו כדי להחזיר לנו חלק מהכסף ששילמנו לו כי, לתפיסתו, לקח לו יותר מדי זמן למצוא את הכתובת שהיינו צריכים להגיע אליה. נהג אחר שגילה בדיעבד שלא יוכל להגיע לאן שרצינו, חויב בחלק מהכסף על ידי חברת הנסיעות אך סרב בתוקף לקבל מאתנו חלק מהכסף.

נראה שהמיאנמרי הממוצע עדיין מסורתי ביותר. אני מניחה שעם המשך החשיפה למערב, תהליך שמתגבר לאחרונה, זה ישתנה. רבים מהנשים ומהגברים(!) המקומיים, כמעט כולם, אגב, רזים ודקיקים – לובשים “לונגי” שהיא חצאית מקסי מסורתית. גבר שלבוש בחולצת צווארון מקופל וכפתורים מודרנית התחובה לחצאית ארוכה שבסיומה מציצים סנדלי אצבע – הוא לא מחזה נדיר. בעוד הגברים קושרים את הלונגי מקדימה, הנשים, שלובשות בדרך כלל חליפה צבעונית שכוללת חולצה ולונגי מבד זהה, קושרות את החצאית בצד או מאחורה.

מיאנמר כוללת מעל מאה ושלושים מיעוטים שונים, כאשר אנשי הבאמר (נקראים גם בורמזים) הם הקבוצה האתנית הגדולה ביותר. רבות מהנשים הבורמזיות נוהגות לצבוע את פרצופן באבקה המופקת מגזע עץ מקומי שנקרא “טנקה” שמשמשת, כך הבנתי לאחר ששאלתי הרבה פעמים, בעיקר כקישוט מסורתי. אין חוק בנוגע לאיפור הזה. חלקם צובעים בצורה אסתטית ומושקעת רק את הלחיים או אפילו מציירים עם האבקה צורה של עלים, ואחרים צובעים את כל הפרצוף, את המצח או מפזרים נקודות, כולל רק אחת באמצע האף. מוזר.

מנהג נפוץ אחר הוא לעיסה של אגוז הארקה העטוף בעלה מעץ הבאטל נאט אותו דוחסים לפה, בעיקר הגברים. למעשה זהו סם ממריץ שהורס את השיניים והופך את החיוך לאדום ומפחיד. מיד כשנחתנו פגשנו בחור לועס. הוא העלה אותנו למיניבוס וניסה, בקושי רב, לשאול אותנו לאיזה מלון אנחנו צריכים להגיע. הייתי בשוק. שאלתי את עצמי למה הוא מנסה לדבר כשברור לכל שהוא במהלך ניתוח חניכיים?! לסיכום המנהג ולקינוח, מתברר שהלעיסה המבהילה הזו מחייבת גם יריקות מדי פעם. חוויה מגעילה שלא התרגלנו אליה בכלל.

התשתיות במינאמר בסיסיות, העוני ניכר במקומות רבים וההיגיינה ירודה. ואכן, ימים ספורים אחרי שהגענו כבר לקינו (טוב, לקיתי) בקלקול הקיבה הראשון לטיול. למרות שההוסטלים והמלונות שבחרנו היו בסטנדרט מערבי טוב, ברגע שיצאנו מהם נתקלנו בדרכי העפר, בבורות הביוב, בכתמי הרוק האדומים כתוצאה מלעיסת הארקה ובהמון כלבים משוטטים שנראים נורא. מיד אסרנו על אלה לגעת בכלבים והתמדנו בזה כל החודש. זה היה לא פשוט.

מקדשים מוזהבים ונזירים על אופנוע

הדבר הבולט ביותר במיאנמר הוא אינסוף המקדשים הבודהיסטים, רובם בעלי כיפות מוזהבות, שהמדינה שופעת בהם. המבנים הקדושים הללו, כך למדנו, מחולקים לסוגים שונים: מקדשים בהם מתפללים, מנזרים בהם חיים הנזירים, מערות לתפילה ומדיטציה, ו”סטופות” שהם מבנים אטומים ועתיקים שמזכירים בצורתם פעמון ועל פי האמונה הבודהיסטית קבורים בהם שיירים (שן, עצם…) הקשורים לבודהה או לאחד מתלמידיו.

מרבית המיאנמרים בודהיסטים והרחובות מלאים, מלבד בטוקטוקים, בנזירים ונזירות העוסקים בפעילות יומיומיות. המחזה של נזיר רכוב על אופנוע מאחורה, הדהים אותנו בהתחלה. אנחנו חשבנו שנזירים הם אנשים הפורשים מהחברה, נוהגים בסגפנות ובוחרים זאת כדרך חיים, אך זה לא מדויק. מדריכת טיולים ונהג טוקטוק מקומיים איתם טיילנו סיפרו לנו שרבים מהנזירים במיאנמר משמשים כנזירים רק מספר שנים או חודשים, וכמעט בכל משפחה יש מי שחי כנזיר במשך תקופה. הנהג המדובר, אגב, הפך לנזיר ארבע פעמים במהלך חייו. לאחר שהתחתן מותר היה לו לעשות זאת רק באישור רעייתו.

בביקורנו הרבים במקדשים השונים פגשנו בנזירים גברים בגלימה כתומה או בורדו, בנזירות נשים בגלימה ורודה ובנזירים ילדים אשר מתחנכים במקום כמה שנים. כולם כמובן מגולחי ראש. הם זוכים להערכה רבה מצד האוכלוסייה שרבים בה מכינים להם אורז מדי בוקר כשהם מגיעים עם הקערות שלהם.

כמצופה מכל מטייל במנדליי ביקרנו במקדש “מאהמוני”. באופן אישי, התרשמתי בעיקר ממאות המאמינים המתפללים באדיקות ועוקבים בהתרגשות אחר טקסי הדבקת עלי הזהב על פסל הבודהה היושב. הפעולה הזו נפוצה מאוד במקדשים השונים במדינה וכאן אף מצלמים אותה בווידאו לטובת המאמינים הרחוקים יותר. אגב, רק גברים מורשים לעשות זאת ופסל הבודהה הענק החל לאבד את צורתו בעקבות המנהג.

ביקרנו גם בשוק לאבני חן מסוג JAD שנקראות בעברית “ירקן ג’יידיט”, אחת מסוגי אבני החן שמיאנמר עשירה בהן. השוק מכיל דוכנים צפופים בהם יושבים גברים ונשים ומדברים בקולי קולות לסלולרי שלהם, תוך שהם מצלמים את האבנים עליהם הם מדברים ומעשנים במקביל. מתברר שהם בשלבי משא ומתן למכירת האבנים או התכשיטים עם סוחרים מסין.

אתר חובה נוסף הקרוב לעיר, כך נאמר לנו, הוא גשר ה”או-ביין”. מדובר בגשר עשוי עץ טיק, שנמתח מעל אגם “טאונגטמאן” ובעבר נחשב לארוך מסוגו בעולם. כל המטיילים מגיעים לבקר במקום לקראת השקיעה בשל המראה היפה. ואכן בעוד המקום די מוזנח (במונחים מערביים) והגשר לא משאיר רושם עז – התמונות שהפיקה מצלמת הסלולרי שלי (ותוסיפו לזה את חוסר הסבלנות הידוע שלי לצלם) הן לא פחות ממדהימות.    

הילדים המתולתלים שלנו, שכבר רגילים לתשומת לב מיוחדת, זכו במיאנמר לכבוד של סופר סטארים. אינספור אנשים ביקשו להצטלם איתם, רובם מבוגרים שדחפו לתמונה את ילדיהם הנבוכים. הילדים תירגלו חיוכים ופוזות, היו סבלנים לכל הליטופים על הראש ופיזרו “מינגלאבה” (שלום בבורמזית) בנונשלנט.

באחד הבקרים התעוררנו לקולות מוזיקה רמים. עקבנו אחריהם ועלינו לקומה האחרון במלון, שם נתקלנו במסיבת חתונה שעמדה לפני סיום. בני המשפחה והזוג הטרי התרגשו לראות אותנו ומיד הושיבו אותנו ליד אחד השולחנות והחלו להזרים קינוחים. המעמד היה מביך, בעיקר לאור הבגדים הקצרים והפשוטים שלנו, אבל המשפחה התעקשה להצטלם איתנו והחתן, לאחר שבצע את העוגה ונתן לכלתו את הביס הראשון, נתן גם לי. מקווה שזה מזל טוב.

הפלא שנקרא באגאן

ממנדליי נסענו דרומה לעיר “באגאן” בסליפר מפנק באופן חשוד. יש לנו כבר ניסיון רחב עם אוטובוסי לילה אבל דווקא במיאנמר הענייה נתקלנו לראשונה בשרות יוצא דופן שכלל דיילת, ארוחה בקופסא ומסך טלוויזיה אישי מלא סרטים מערביים לבחירה.

זמן קצר אחרי שהגענו לאזור העיר, ומיד אחרי שנדרשנו לשלם דמי כניסה מיוחדים, כבר ניתן לראות מדוע באגאן הוא מקום מופלא. בהחלט אתר היסטורי וארכיאולוגי מיוחד במינו. לכל כיוון שרק תירקו (מטאפורה רלוונטית) תראו מיד פגודות מחודדות, שרידי מקדשים אדמדמים ומבני מנזר בגדלים וצורות שונות. באזור שטוח ופתוח של כארבעים קילומטרים רבועים פזורים כשלושת אלפים מבנים כאלו, חלקם עומדים שם מן המאה העשירית לספירה, והמראה מרהיב ביותר.

שכרנו קטנועים חשמליים ושוטטנו, דרך מנהרת זמן, בתוך “יער” המבנים המרשימים והמוזרים. רבים ממליצים לטפס לאחד המבנים הגבוהים על מנת לצפות בשקיעה ובזריחה. ואכן, אור ואני, השכמנו קום, נסענו בחושך, טיפסנו על אחד המבנים שניתן לטפס עליהם והמתנו, יחד עם כשלושים מטיילים נוספים, לשמש. אני חייבת להודות שהמקום מרשים ללא קשר לזריחת החמה ומבחינתי לא צריכים לקום בארבע כדי ליהנות ממנו. גם את השקיעה “עשינו”, והפעם עם הילדים, והיא היתה יפה כמצופה. בשלב מסוים מצטרפים כמה עשרות כדורים פורחים שהתיירים העשירים יותר שוכרים כדי ליהנות מהנוף המיוחד. צלליות הכדורים על רקע השקיעה בהחלט מוסיפות למראה המופלא.

מקדש “אנאנדה” המפורסם בבאגאן הוא אחד הגדולים, הפעילים והמרשימים ביותר והגענו אליו בסיוע נוי נוי, המדריכה הנהדרת ששמה הולך לפניה בקרב הישראלים. בשלוש שעות של סיור קיבלנו הסברים מאלפים על הבודהיזם והחיים במיאנמר, שהלוואי שהיינו מקבלים ביום הראשון במדינה. המקדש הוקם במאה האחת-עשרה לספרה. בתוכו ניצבים ארבעה פסלי בודהה גדולים ומוזהבים, וקירותיו מלאים בעיטורים המתארים את חייו של בודהה. נוי נוי הסבירה שאחד הבודהות נראה בעל סבר פנים קשוחות כשעומדים סמוך אליו ואילו כשמביטים בו מרחוק, מתוך הכניסה של פשוטי העם, הוא נראה צוחק. כמובן שכולנו פנינו לכאן ולכאן כדי לבדוק את הסיפור שהתברר כנכון ומדהים.

 לאחר מספר ימים עזבנו את באגאן ופנינו לאגם “אינלה” ואחר כך ל”יאנגון”, העיר הגדולה במדינה ששימשה עד לא מזמן הבירה, עליהם אכתוב בפוסט הבא.

נובמבר 2018

מקמבודיה חזרנו לתאילנד, שהייתה התחנה הראשונה שלנו בטיול.

נחתנו בבנגקוק רק שהפעם התמקמנו בחלק המודרני יותר של העיר ולא בקוואסאן. בנגקוק היא העיר הכי מודרנית שהיינו בה בטיול – יש בה תחבורה ציבורית מפותחת, קניונים גדולים, מגדלים גבוהים, מלונות שווים, הרבה אוכל מערבי… היינו די מרוצים מהמלון.ישנו בחדר מעונות לארבעה עם מקלחות משותפות והיה די פשוט, אבל נחמד מאוד. החלטנו להישאר בבנגקוק עוד כמה ימים.

ביום הראשון הלכנו לפארק “לומפיני” שהוא פארק מאוד גדול ונחמד בבנגקוק. במרכזו יש אגם ומה שהכי מאפיין את הפארק הוא הלטאות כוח (לטאות גדולות) שחיות בו. אנחנו זכינו לראות קרב מבטים בין חתול אחד לבין לטאה. בפארק היה שיעור ארובי פתוח וחינמי לקהל הרחב. היו שם עשרות נשים וגברים שרקדו למוזיקה ולבסוף גם אמא הצטרפה. ראינו גם הרבה מאוד רצים בפארק. היה בחור אחד שרץ ואז ראה את הפסל של המלך שניצב שם. הוא עצר קד קידה והמשיך בדרכו. זה היה מוזר.

למחרת החלטנו לעשות יום מיוחד “יום בנים” ו”יום בנות”. אבא לקח את הראל ל”בורגר קינג” ולאחר כך לחדר מציאות מדומה מגניב. הם דיווחו שהיה מאד כיף. אני ואמא ראינו שיש בית קפה מומלץ שנקרא “האסקי קפה”. יש שם הרבה כלבי האסקי חמודים שאפשר להאכיל, ללטף ולפנק. אז החלטנו שהולכים לשם. צעדנו ברגל לתחנה, עלינו על הרכבת ולאחר כמה תחנות היינו צריכים להחליף רכבת, אבל פספסנו אותה אז חיכינו לרכבת הבאה. לאחר שהיא הגיעה עלינו עליה עד לתחנה הקרובה ביותר לבית קפה ואחר כך לקחנו טוק טוק עד לבית הקפה. סוף סוף הגענו!

עמדנו להיכנס כשלפתע אישה עצרה אותנו והסבירה לנו שלפני כמה חודשים הגיע לבית הקפה ילד בגיל שלי, הוא ראה את אחד הכלבים והתחיל להיכנס לפאניקה, לצרוח ולבכות. הכלבים כל כך נבהלו שאחד מהם נשך אותו ובגלל זה מאז הכניסה מותרת מגיל חמש עשרה! ניסינו להסביר שעברנו דרך ארוכה כדי להגיע ושאני לא מפחדת מכלבים ושגיל חמש עשרה זה ממש מוגזם. אבל היא לא הסכימה.

הלכנו מבואסת לשתות שוקו במרכז מסחרי קטן שהיה ליד וחיפשנו באינטרנט מה כדי לעשות באזור אבל כל מה שמצאנו היה או סגור או יקר מדי או רחוק מדי. כדי לא להיות לגמרי מאוכזבת מיום הכייף החלטנו לחזור לבית הקפה חד-קרן שביקרנו בו גם בפעם הקודמת. בזה הסתיים היום “כיף” שלנו. 

יום לאחר מכן הלכנו לתערוכת ה”ביאנלה”, תערוכת אומנות מפורסמת שמתקיימת כל שנה במדינה אחרת. היו שם כל מיני מוצגים מגניבים כמו מאות סלי כביסה צבעוניים תלויים מהתקרה, קשה להסביר תראו בתמונה:

היה שם גם חדר קטנטן וחשוך שיוצר את האשליה כאילו הוא הרבה יותר גדול ממה שהוא. בחדר יש תא זכוכית מתחת לרצפה. הקירות של התא היו ממראה וזה יצר אשליה שנורא עמוק ושאנחנו יכולים ליפול. היו שם גם עוד כל מיני מוצגים מגניבים שבחרתי לא להראות כדי שהפוסט לא יצא ארוך מדי…

איי דרום תאילנד

וזהו עזבנו את בנגקוק ומשם המשכנו דרומה לאיים. התחלנו בעיר חוף שנקראת “קראבי” שם פגשנו את משפחת “לנדא”. תומר, הבת שלהם, חברה שלי והיא לומדת איתי בכיתה וההורים של שתינו חברים מאד טובים. יום אחד שטנו ביחד לטיול ימי בחופים המרהיבים באזור. בשלב מסוים אבא צלל עם שנורקל אבל אנחנו החלטנו לא להצטרף כי היו שם מלא קיפודי ים ולא לקחנו את הסיכון לדרוך עליהם… אז פשוט שחינו באזור הפחות עמוק זה שקרוב יותר לחוף וזה היה כיף באותה המידה. טיילנו במשך יום שלם עם סירה ולבסוף הגענו למין חוף קטן כזה שהיה הכי יפה. שחינו שם למים העמוקים וכשצללנו ראינו מלא דגים יפים וגם שוניות ואלמוגים מרהיבים וצבעוניים. לבסוף חזרנו למלון מיום מתיש אך מהנה מאד.

אנחנו ומשפחת לנדא ישנו באותו מלון. הוא היה מלון ממש טוב, עם בריכה כייפית וחדרים גדולים ומושקעים ואפילו מטבח. אחרי כמה ימים נפרדנו מהם ועברנו לאי גדול בשם קו לנטה, שם השתכנו במלון לא פחות טוב מהקודם ואפילו יותר טוב. גם בו היה מטבח ובריכה גדולה. הצוות היה מאוד נחמד ויעיל (כל הצוות הן נשים מוסלמיות).

יום אחד אני ואבא הלכנו לקנות כמה דברים במכולת שהיתה שם ולפתע ראיתי בלילת פנקייק חלומית, הראיתי לאבא וישר קנינו. בכל הבקרים שאחר כך טיגנו פנקייק במטבח שלנו והוא היה טעים כל כך! כמעט כמו הפנקייק של סבתא :). באותו היום שמענו שאפשר להתנדב בבית מחסה לכלבים וחתולים שנמצא באי. לקחנו טוק טוק לשם, התבקשנו לשטוף ידיים לפני הכניסה ולאחר מכן נכנסנו וראינו עשרות חתולים. היה להם הרבה מקום לשחק בו ולכל אחד הייתה מיטה משלו והיה גם ארגז מלא צעצועים. בגדול החתולים נראו מאושרים. הצמידו לנו מדריכה מאנגליה שהסבירה לנו על המקום ובהמשך גם לקחה אותנו לאזור של הכלבים. אי אפשר לגעת בכלבים אבל יש מין מרפסת גדולה למעלה ומשם רואים אותם. המדריכה הסבירה שהבית מחסה הוא די חדש והכלבים פה עברו התעללות עד שהגיעו לפה ולכן הם צריכים להתרגל למקום. הכלבים היו מקסימים אחד אחד, והמדריכה סיפרה שגם את החתולים וגם את הכלבים אפשר לאמץ ואפילו שולחים אותם לאימוץ בחו”ל. היא סיפרה לנו שהיא גדלה כל ילדותה עם כלבים כי העבודה של ההורים שלה הייתה לגדל כלבים גזעיים והיא בהחלט לא מתגאה בזה (כלבים גזעיים הם כלבים חזקים, גדולים, חמודים או יפים ולכן הרבה אנשים מעדיפים לקנות כלב גזעי ויפה מאשר לאמץ כלב מעורב ואומלל). היא גם סיפרה שלפני חודשיים היא הגיעה לבית מחסה כתיירת והיא פשוט נשארה שם בספונטניות כי היא כל כך אהבה את המקום ועכשיו היא המדריכה הראשית שם. יצאנו מהבית מחסה, לא לפני שהשארנו תרומה מכובדת בקופה. כל מי שמבקר בקולנטה צריך ללכת לשם. מומלץ ביותר!

שנורקלים, מערה וחוף סודי

ביום האחרון בקו לנטה יצאנו בסירה גדולה עם עוד קבוצת מטיילים לטיול שנורקלינג. עצרנו בכל מיני חופים שאפשר לשנרקל בהם ואפילו שחינו בתוך מערה חשוכה כדי להגיע לחוף סודי ויפה. צבע המים היה מיוחד ויפה כל כך והשילוב שלו עם הצוקים הירוקים היה עוצר נשימה. הראל לא רצה לעשות שנורקלינג אז הוא סתם שחה, אבל אני שנרקלתי וזה היה כל כך כיף! כל כך הרבה דגים מכל הסוגים הגדלים והצבעים. ראינו שם להקות ענק. הדגים שחו לידנו ובכלל לא התרגשו ממנו. הייתי יכולה לגעת בהם, ובאמת נגעתי או יותר נכון הם נגעו בי. ללא ספק אחד הימים הכי כיפיים בטיול הזה!

הג’ונגל בקאו סוק

מקו לנטה נסענו שעתיים במיני ואן לשמורה שנקראת “קאו סוק”. ישנו צמוד לשמורה בתוך ג’ונגל. אני ואמא ישנו בבונגלו קטן, שהיה בו רק מקום למיטה, למקלחת ולשירותים. ואבא והראל אותו הדבר. מה שכן הייתה שם ארוחת בוקר כל כך טעימה: פנקייק אחד ענק ועבה שתפס את כל הצלחת. אני נזכרת בו ורוצה לאכול אותו שוב. קאו סוק הוא כפר שבמרכזו רחוב אחד מלא מסעדות וחנויות. לשמחתנו, היה שם גם אוכל מערבי. באחד מהימים שם נסענו עם עוד קבוצה לסיור מודרך על סירה באגם גדול ומרשים שנמצא בצד השני של השמורה. עצרנו לאכול צהריים וגילינו בית מלון שצף על המים והיה נראה ממש מגניב. עשינו שם גם קיאקים וחתרנו הרבה אבל בעיקר נחנו ונהנו מהנוף וגם צילמנו קצת:

המדריך סיפר אגב שעומק המים הוא חמישים מטר ושיש שם דגים ששוקלים 200 קילו, קראתם נכון!

למחרת בצהריים ארזנו הכול ונסענו לתחנת הרכבת, שם עלינו על רכבת לילית חזרה לבנגקוק. נסענו בה במשך 12 שעות ושרדנו בזכות ממתקים והסרט “שודדי הקאריביים”. זו הפעם השלישית שלנו ברכבת לילה והיא הייתה בדיוק כמו שזכרתי: “לא כל כך נורא”. אחרי לילה בבנגקוק המשכנו לשדה התעופה ממנו טסנו במשך שעה וחצי ל…….מיאנמר! ארץ חדשה שהשם הקודם שלה היה בורמה.

מיאנמר

נחתנו בעיר מנדלי וגילינו שלחלק מהנשים הפנים צבועות באבקה צהבהבה ושלהרבה גברים פה יש שיניים אדומות. מתברר שהגברים לועסים סם כזה שנותן להם אנרגיה, אבל גם צובע את השיניים שלהם בצבע דם וזה ממש מפחיד. רואים הרבה שלוליות אדומות על המדרכות והכבישים וזה בגלל שאת הסם הזה צריך לירוק כל כמה דקות. זה ממש מגעיל. אבל הגברים פה לובשים חצאיות וזה דווקא מוצא חן בעיניי. זה קשור לתרבות שלהם.

לאורך כל הטיול המקומיים התלהבו מאתנו, אבל במיאנמר אני והראל ממש סלבס. בגלל שלא מטיילים פה הרבה אנשים מערביים ובטח לא משפחות עם ילדים, המקומיים ממש מופתעים מאתנו. המיאנמרים אנשים מאד חייכנים, והבנות בקבלה של המלון במנדלי כל הזמן מחייכות או שואלות אותי מה שלומי ואומרות שהשיער שלי יפה. נחמד להיות סלב 🙂

דרך אגב, מיאנמר בכלל לא הייתה בתוכנית של הטיול, אבל כל אחד שפגשנו וטייל בה המליץ בחום לכן החלטנו בספונטניות להגיע גם אליה. הבעיה במדינה הזו שהרחובות בה לא מסודרים, הריח רע ויש הרבה עוני. כרגע מיאנמר לא עשתה עליי רושם טוב כל כך, אבל יש לנו עוד שבועיים פה אז אני לא פוסלת.

להתראות איי דרום תאילנד, שלום מיאנמר!

נפרדנו מווייטנאם אחרי חודשיים והמשכנו לטייל עם סבתא טובה, סבתא עמירה וסבא רמי. הפעם חצינו את הגבול בשייט על נהר המקונג, מערבה לקמבודיה. הנהר מגיע עד פנום פן, בירת קמבודיה, ומיד כשירדנו מהסירה זיהינו טוקטוקים בכל פינה, מחזה אופייני ביותר למדינה. כמובן שראינו טוקטוקים בעבר, אבל בקמבודיה זו צורת התחבורה הנוחה, הכייפית והזולה ביותר. פשוט יוצאים לרחוב ומיד מזהים שניים-שלושה נהגים שמזדרזים להזדקף מתנוחת הערסל שלהם, מתנתקים מהטלפון וניגשים בשמחה ללקוח הפוטנציאלי. הנסיעה עצמה, אם היא לא ארוכה, היא חוויה נעימה ומעניינת כי היא מאפשרת לנוסעים להרגיש את הרחוב, כולל הרוח, הריחות והקולות. כל הנהגים שנסענו איתם היו סימפטיים מאוד ואפילו המו”מ בנוגע לגובה התשלום נעשה בחיוך. בדיעבד גיליתי שככה זה אצל הקמבודים. אנשים פשוטים וחייכנים.

בפנום פן שהינו פחות מיממה, מה שלא הפריע לנהג שלנו לנסות ולשכנע אותנו לבקר בשתי האטרקציות הכי “פופולריות” בעיר: בית הסוהר “טואול סלנג” ו”שדות הקטל”. בראשון אנשי הקמר רוז’ האכזריים כלאו ועינו מתנגדים ובשני רצחו אותם. עשר דקות בקמבודיה וכבר נחשפים לעבר הלא כל כך רחוק והטראגי שלה. משטר הקמר רוז’ רצח בשנות השבעים כשני מיליון איש, רבע מאזרחי המדינה דאז! וזה בלתי נתפס איך האנשים פה עדיין ידידותיים ואופטימיים.

משפחת המלוכה וראש הממשלה

בימים הראשונים לנו במלון משפחתי מקסים והתיידדנו בקלות עם הבעלים והצוות שהיו אדיבים במיוחד. כנראה שהקמבודים מטבעם, אם אפשר להכליל, אנשים נעימים מאוד ושרותיים במיוחד. את הקבלה במלון מעטרות שלוש תמונות גדולות: מלך קמבודיה הנוכחי, אמו המלכה וראש הממשלה. משיחות עם בעלי המלון הבנו שראש הממשלה הוציא חוק לפיו כל עסק חייב להציב את שלוש התמונות הללו. להערכתי, אם אתבקש (רוצים?), אוכל עכשיו לצייר קלסתרון לא רע של שלושתם.

שאלנו את הצוות על הקשר של העם הקמבודי למלך ועל הפוליטיקה המקומית וזכינו לחיוכים של מבוכה. מהתשובות שניתנו בקול שקט למדנו שהמלך הקודם היה אהוב ומוערך על ידי עמו, אולם בנו משמש למעשה חותמת גומי לכל החלטה שמקבל ראש הממשלה. ראש הממשלה הזה, הון סן, נמצא בשלטון כבר מעל שלושים שנה ובבחירות האחרונות ניצח לאחר שהצליח להוציא מחוץ לחוק את האופוזיציה תוך שימוש, ולא בפעם הראשונה, באלימות ובהפחדות. עוד לחשו לנו שהאיש אדם עשיר מאוד, בעל נכסים רבים וקשרים בסין. בהמשך הטיול בקמבודיה שמענו יותר מפעם אחת על פלישה מסיבית של בעלי עסקים סינים ורכישה מקיפה של נכסים על ידם. לא מן הנמנע שראש הממשלה פשוט מוכר את המדינה לכל המרבה במחיר כאילו היא שייכת לו.

ווט אבוט אנגקור ווט?

כמעט כל המטיילים בקמבודיה, כולל אנחנו, מגיעים אליה לשם ביקור ב”אנגקור ווט”. מדובר בשרידים מרשימים של מעל אלף מקדשים בודהיסטים והינדואיסטיים שנבנו החל מהמאה התשיעית באנגקור, הבירה של האימפריה הקמרית (קמבודית). חלק מהמקדשים נבלעו על ידי ג’ונגל עבות ואחד מהם נחשף לרבים במערב הודות לעובדה שבו צולם הסרט “טומב ריידר”.

הביקור שלנו במקום כלל סיור עם מדריך בשלושה מוקדים: ה”אנגקור ווט” עצמו, המתחם המפואר והגדול שבין המקדשים על המבנים הרבים וגילופי האבן המפורטים שבו, צפייה בשקיעה מראש “מקדש באיון” בעל עשרות הפרצופים וביקור ב”טה פרום” (ע”ע טומב ריידר). מקדשי האנגקור הוכרזו על ידי אונסק”ו כאתר מורשת עולמי והם אכן מרשימים ביותר בגודלם, בייחודם ובשל הטבע המרהיב הסובב אותם. אף על פי כן, אם תקראו בין השורות ותחשדו שלא התעלפתי, זה יהיה נכון… אני חושבת שהסוד טמון במדריך טוב, התאמצו לחפש כזה!

עם תום הביקור במקדשים הגיע גם סוף הטיול של ההורים וחזרתם לארץ. הבילוי איתם היה כייף גדול ואנחנו כל כך שמחים שחצו חצי כדור לבקר אותנו (תודה!).

שורצים בסיאם ריפ

אז איך עוד בילינו בסיאם ריפ? יצאנו לבילוי משפחתי באולם קולנוע בייתי, שרצנו בבריכה של המלון, ביקרנו בעוד מוזיאון תלת מימד (גדול ומרשים אפילו יותר מהמוזיאון בצ’אנג מאי), קפצנו ל-Pub Street הצבעוני וההומה, שם אכלנו ארוחת ערב יקרה מדי ולא טעימה מספיק, וישבנו ללמוד עם הילדים בבית קפה מערבי מפנק. אהה וגם הספקתי קצת לעבוד תוך שאני מכרסמת בהנאה קרואסון, שריד מבורך של השלטון הצרפתי בקמבודיה, וסביבי משוטט מלצר שהורג זבובים בעזרת מטקה חשמלית. שרותיים ביותר. אמרתי, לא?

בבית המלון השני אליו עברנו פגשנו את הבעלים שהיה מאוד ידידותי וסיפר בשמחה על ביקורו בתל אביב. מדובר באיטלקי שהצליח מאוד בתחום היהלומים במילאנו אבל החליט להחליף את החיים בגרסה רגועה הרבה יותר. פאבלו סיפר לנו על החוויות המעניינות שלו עם הקמבודים, כמעסיק וכתושב, וכן על המעורבות הגבוהה מדי, לטעמו, של עמותות בינלאומיות במדינה. מתברר שרק בסיאם ריפ פועלות יותר מאלפיים עמותות! ואכן במקומות רבים בעיר ראינו פרסומים ובתי עסק של עמותות מערביות שמסייעות לצעירים קמבודים לקבל השכלה ולרכוש מקצוע (כמו למשל הקרקס הנהדר שצפינו בו וכלל את בוגרי בית הספר לקרקס שמלמד צעירים עניים את המקצוע) או עמותות התומכות בנפגעי המוקשים ובנכים אחרים (כמו עמותה המכשירה עיוורים להפוך למעסים מקצועיים).

לשמחתנו, פאבלו שלח אותנו לאכול במסעדה מקומית קרובה וזולה שהפכה למועדפת עלינו. מגיעים עליה לאחר חמש דקות של הליכה בלבד: יוצאים מהמלון שמאלה, עוברים על פני האישה שמכינה וופלים על גחלים אבל הם לא טעימים כי הם מבוססים על קוקוס, ממשיכים אחרי החבורה שכל פעם מחדש מצביעה בהתלהבות על התלתלים של הילדים, מתפתים לא לעצור בדוכן הקפה האיטלקי מימין, ממשיכים עד שעובר ריח הדגים החזק ואז, כשמסתיים עשן הצלייה מהשוק המקומי, מגיעים ל”קרומבה” הנהדרת. ממליצה בחום על התבשיל המקומי של חזה עוף קצוץ המעורבב בבשר חציל וכמובן על השניצל הכי טעים שאכלנו במזרח (והוא בכלל לא ידע שהוא כזה). השניצל מוגש לצד מטבל מדהים שמורכב, להפתעתי הרבה, בסך הכול מליים, ממלח ומפלפל שחור קמפוטי (מהעיירה קמפוט בדרום קמבודיה)! אל תטעו כמוני, ואל תוותרו על רכישה של פלפל מקמפוט, אם אתם באזור. לא לחינם הוא נחשב לפלפל המשובח ביותר בעולם.

העיירה קמפוט

מסיאם ריפ המשכנו לקמפוט המדוברת, באמצעות אוטובוס סליפר עם חידוש: מיטות זוגיות! קמפוט נראתה לנו די עלובה ואת הלילה הראשון העברנו במלון די מעופש, ללא מזגן, אבל עם המון יתושים. ומטבח. בחרנו בו בגלל המטבח ובמטרה לסיים את שק האוכל שקיבלנו מישראל. כל הקוסקוס והפתיתים בו הכבידו במוצ’ילות ולא היתה לנו כל כוונה לזרוק אותם. אז בישלנו קוסקוס, קצצנו סלט ירקות ישראלי והתפללנו שלא יהיה חם יותר בלילה. עבר בסדר.

למחרת קיבלנו החלטה קריטית. בחרנו לשלם כפול ולעבור למלון מומלץ הממוקם על הנהר וכולל בתי עץ יפים, מסעדה ולא מעט בעלי חיים (כמה עיזים, המון חתולים וכלבים, וצפרדעים בכל מקום). למלון, שהוא למעשה כפר נופש, הגיעו ממש במקרה גם משפחת מיירוז ומשפחת פורבין! נהנינו מאוד, סוף סוף, לדבר בעברית עם מבוגרים אחרים, ולצפות בילדים מתעסקים פחות במסכים ויותר בקפיצות לנהר ובמשחקים השונים שהמלון הציע.

הימים הבאים עברו בכייף וכללו רכיבה על אופניים, שחייה בנהר, שתיית שייקים על הדק, שיעורים ולימודים ברקע הנהר, ואפילו שיעורי יוגה בסטודיו במרכז העיירה. לי הספיק שיעור אחד, אבל לאור ולשאר החברים היה ממש מרץ ליותר. באחד הימים, כשמפלס השייקים הגיע לסף מסוים, הוחלט לעשות קצת יותר אז שכרנו מיני ון ויצאנו לטיול בפארק בוקור. ביקרנו בבודהה שבראש ההר והמשכנו לעיירת רפאים הכוללת כמה מבנים נטושים שהיו בעבר בתי נופש של צרפתים עשירים, כנסייה מרשימה ואפילו קזינו. הנוף באזור מרהיב וגם מזג האוויר הקריר הוסיף לכייף. גם שם חזינו בנהירה הסינית שהתבטאה במרכז מסחרי גדול השייך לסינים ומוכר מוצרים ושרותים סיניים ל…סינים.

זהו, הסתיימו להם שלושה שבועות בקמבודיה הנהדרת. עלינו לרכבת לפנום פן ומשם למטוס לבנגקוק.

יש לי תחושה שלא סיימתי את הרומן עם קמבודיה. התאהבתי באנשים היפים והנהדרים הללו, שמגיע להם הרבה יותר ממה שהם זוכים לו. אני עוד אחזור.

אחרי סייגון, שם נפגשנו עם סבתא טובה, סבתא עמירה וסבא רמי נסענו עם כולם לעיר קנת’ו (Can Tho). זוהי עיר ויטנאמית שנמצאת ליד הדלתה של נהר המקונג (מי שלא יודע מה זה דלתה הנה קישור). המקונג הוא נהר ממש גדול שזורם בסין, בורמה, לאוס, תאילנד, קמבודיה ונשפך לים בדרום ויטנאם. המים בו חומים ויש עליו הרבה תנועה של סירות. הרבה מאוד אנשים גרים ליד הנהר כי האדמה שלידו מאוד פורייה. חלק מהמשפחות גרות בצד אחד שלו והילדים חוצים את הנהר עם סירה כל יום לבית הספר.

הנסיעה לקנת’ו הייתה די ארוכה והסיבה שנסענו לשם היתה לשוט על המקונג ולבקר בכל מיני מקומות באזור. למדריך שלנו קראו יאן. הוא היה ממש נחמד. עלינו איתו על סירה ושטנו איתו במשך יומיים.

ביום הראשון ביקרנו בכמה מקומות:

מפעל לבנים

ראינו איך מכינים מחימר לבנה וראינו תנור ענק. אמרו לנו שלתוך תנור אחד מכניסים מאה אלף לבנים יחד. בתנור הלבנים מתקשות במשך כמה ימים. ראינו גם שהקליפה של האורז משמשת כחומר בערה לאש של התנור. אחרי שהקליפה נשרפת היא נמכרת כדשן. זה בעצם מחזור או מעגל קסמים: קליפת האורז חוזרת לאדמה ממנה יוצא שוב אורז. במפעל ראינו גברים ונשים עובדים יחד. זאת נראית עבודה קשה מאוד.

חוות דגים

אחרי ששטנו עוד כעשרים דקות הגענו למתחם עם כמה בתים צפים שצמודות אליהם רשתות גדולות שנמצאות במים. בכל רשת יש דגים מסוג אחר או מגודל אחר. נתנו לנו להאכיל אותם וזה היה ממש מגניב. הקטע שבהתחלה לא רואים הרבה דגים במים, אבל כשזורקים אוכל כל הדגים מסתערים ורואים פתאום עשרות דגים צפופים. אחר כך נתנו לי מקל קשור לחוט שעליו עכביש מת. אמרו לי להחזיק את המקל מעל גיגית ובה דגים. ברגע שהדגים זיהו את העכביש מעליהם הם ירקו עליו מים בצורה מאוד מדויקת. לדגים האלה קוראים “דגים טורפים” והם משפריצים מים על הטרף שמתנתק בגלל זה מהקורים ונופל אליהם. בסוף דג לבן אחד קפץ קפיצה מטורפת, תפס את העכביש ואכל אותו.

דגים מעופפים

הגענו לחווה שנמצאת ביבשה ושם ראינו הרבה דגים שנראו רגילים. אחרי שזרקו להם אוכל הם קפצו קפיצה ענקית בבת אחת וניסו לתפוס את האוכל באוויר. זה היה מגניב.

לוטוס הפיל

בדרך חזרה ראינו על המים כמה פרחי לוטוס עם עלים ענקיים. קוראים לזן הזה “לוטוס הפיל” כי הוא מאוד גדול. אמרו לנו שאנשים יכולים לעמוד עליהם.

בסוף היום הלכנו לאכול ארוחה ויטנאמית אצל משפחה מקומית (אלה ואני אכלנו KFC שקנינו לפני הטיול).

ביום השני היינו אמורים לצאת ממש מוקדם אבל בגלל גשם חזק יצאנו יותר מאוחר. ביום זה ביקרנו בעוד כמה מקומות:

מטע קקאו

ביקרנו במטע משפחתי והראו לנו איך נראים הפולים, איך עושים שוקולד ואיך מפרידים בין השוקולד לחמאת השוקולד (ממנה עושים שוקולד לבן). טעמנו שוקולד שהיה מאה אחוז מריר. קיבלנו גם שוקו טעים.

מפעל לאיטריות אורז

בהתחלה מערבבים אורז וטפיוקה, אחר כך שופכים קצת מהבלילה למחבת גדולה, משטחים אותה ואז הופכים בשיטה מצחיקה. בשלב הבא מניחים את הדפים לייבוש ולבסוף בעזרת מכונה חותכים לרצועות דקות = איטריות ומכניסים לשקיות.

השוק הצף

התחנה האחרונה היתה השוק הצף שהיה ממש מגניב. כל דוכן הוא בעצם סירה ובכל סירה נמכרו ירקות ופירות שונים כמו דלעת, כרובית, אבטיח, קוקוס, מנגו, בטטה והרבה אננס. בכל סירה היה עמוד גבוה ועליו תקעו דוגמה מהמוצר שהם מוכרים כדי להראות למרחוק מה הסחורה שלהם. הם מכרו בעיקר לאנשים שקנו בכמות גדולה כדי למקור בכפר שלהם. וגיליתי משהו לגבי אננס: תמיד ראיתי אננס חתוך בצורת ספירלה וחשבתי שזה ליופי ואז גיליתי שחותכים את זה ככה כדי להוציא את הגרעינים השחורים מהאננס.

בסוף הסיור בשוק יצאנו לשייט מייגע ביובלים ותעלות צרות עד המקום בו חיכו לנו המוניות. אבא, סבא, סבתא וסבתא נסעו למלון לנוח ואמא, אלה ואני נסעו ל-KFC לאכול.

לפי דעתי היה טיול מגניב. ממליץ.