נעמה: למרות העבר הקמבודים אופטימיים ואדיבים

נפרדנו מווייטנאם אחרי חודשיים והמשכנו לטייל עם סבתא טובה, סבתא עמירה וסבא רמי. הפעם חצינו את הגבול בשייט על נהר המקונג, מערבה לקמבודיה. הנהר מגיע עד פנום פן, בירת קמבודיה, ומיד כשירדנו מהסירה זיהינו טוקטוקים בכל פינה, מחזה אופייני ביותר למדינה. כמובן שראינו טוקטוקים בעבר, אבל בקמבודיה זו צורת התחבורה הנוחה, הכייפית והזולה ביותר. פשוט יוצאים לרחוב ומיד מזהים שניים-שלושה נהגים שמזדרזים להזדקף מתנוחת הערסל שלהם, מתנתקים מהטלפון וניגשים בשמחה ללקוח הפוטנציאלי. הנסיעה עצמה, אם היא לא ארוכה, היא חוויה נעימה ומעניינת כי היא מאפשרת לנוסעים להרגיש את הרחוב, כולל הרוח, הריחות והקולות. כל הנהגים שנסענו איתם היו סימפטיים מאוד ואפילו המו”מ בנוגע לגובה התשלום נעשה בחיוך. בדיעבד גיליתי שככה זה אצל הקמבודים. אנשים פשוטים וחייכנים.

בפנום פן שהינו פחות מיממה, מה שלא הפריע לנהג שלנו לנסות ולשכנע אותנו לבקר בשתי האטרקציות הכי “פופולריות” בעיר: בית הסוהר “טואול סלנג” ו”שדות הקטל”. בראשון אנשי הקמר רוז’ האכזריים כלאו ועינו מתנגדים ובשני רצחו אותם. עשר דקות בקמבודיה וכבר נחשפים לעבר הלא כל כך רחוק והטראגי שלה. משטר הקמר רוז’ רצח בשנות השבעים כשני מיליון איש, רבע מאזרחי המדינה דאז! וזה בלתי נתפס איך האנשים פה עדיין ידידותיים ואופטימיים.

משפחת המלוכה וראש הממשלה

בימים הראשונים לנו במלון משפחתי מקסים והתיידדנו בקלות עם הבעלים והצוות שהיו אדיבים במיוחד. כנראה שהקמבודים מטבעם, אם אפשר להכליל, אנשים נעימים מאוד ושרותיים במיוחד. את הקבלה במלון מעטרות שלוש תמונות גדולות: מלך קמבודיה הנוכחי, אמו המלכה וראש הממשלה. משיחות עם בעלי המלון הבנו שראש הממשלה הוציא חוק לפיו כל עסק חייב להציב את שלוש התמונות הללו. להערכתי, אם אתבקש (רוצים?), אוכל עכשיו לצייר קלסתרון לא רע של שלושתם.

שאלנו את הצוות על הקשר של העם הקמבודי למלך ועל הפוליטיקה המקומית וזכינו לחיוכים של מבוכה. מהתשובות שניתנו בקול שקט למדנו שהמלך הקודם היה אהוב ומוערך על ידי עמו, אולם בנו משמש למעשה חותמת גומי לכל החלטה שמקבל ראש הממשלה. ראש הממשלה הזה, הון סן, נמצא בשלטון כבר מעל שלושים שנה ובבחירות האחרונות ניצח לאחר שהצליח להוציא מחוץ לחוק את האופוזיציה תוך שימוש, ולא בפעם הראשונה, באלימות ובהפחדות. עוד לחשו לנו שהאיש אדם עשיר מאוד, בעל נכסים רבים וקשרים בסין. בהמשך הטיול בקמבודיה שמענו יותר מפעם אחת על פלישה מסיבית של בעלי עסקים סינים ורכישה מקיפה של נכסים על ידם. לא מן הנמנע שראש הממשלה פשוט מוכר את המדינה לכל המרבה במחיר כאילו היא שייכת לו.

ווט אבוט אנגקור ווט?

כמעט כל המטיילים בקמבודיה, כולל אנחנו, מגיעים אליה לשם ביקור ב”אנגקור ווט”. מדובר בשרידים מרשימים של מעל אלף מקדשים בודהיסטים והינדואיסטיים שנבנו החל מהמאה התשיעית באנגקור, הבירה של האימפריה הקמרית (קמבודית). חלק מהמקדשים נבלעו על ידי ג’ונגל עבות ואחד מהם נחשף לרבים במערב הודות לעובדה שבו צולם הסרט “טומב ריידר”.

הביקור שלנו במקום כלל סיור עם מדריך בשלושה מוקדים: ה”אנגקור ווט” עצמו, המתחם המפואר והגדול שבין המקדשים על המבנים הרבים וגילופי האבן המפורטים שבו, צפייה בשקיעה מראש “מקדש באיון” בעל עשרות הפרצופים וביקור ב”טה פרום” (ע”ע טומב ריידר). מקדשי האנגקור הוכרזו על ידי אונסק”ו כאתר מורשת עולמי והם אכן מרשימים ביותר בגודלם, בייחודם ובשל הטבע המרהיב הסובב אותם. אף על פי כן, אם תקראו בין השורות ותחשדו שלא התעלפתי, זה יהיה נכון… אני חושבת שהסוד טמון במדריך טוב, התאמצו לחפש כזה!

עם תום הביקור במקדשים הגיע גם סוף הטיול של ההורים וחזרתם לארץ. הבילוי איתם היה כייף גדול ואנחנו כל כך שמחים שחצו חצי כדור לבקר אותנו (תודה!).

שורצים בסיאם ריפ

אז איך עוד בילינו בסיאם ריפ? יצאנו לבילוי משפחתי באולם קולנוע בייתי, שרצנו בבריכה של המלון, ביקרנו בעוד מוזיאון תלת מימד (גדול ומרשים אפילו יותר מהמוזיאון בצ’אנג מאי), קפצנו ל-Pub Street הצבעוני וההומה, שם אכלנו ארוחת ערב יקרה מדי ולא טעימה מספיק, וישבנו ללמוד עם הילדים בבית קפה מערבי מפנק. אהה וגם הספקתי קצת לעבוד תוך שאני מכרסמת בהנאה קרואסון, שריד מבורך של השלטון הצרפתי בקמבודיה, וסביבי משוטט מלצר שהורג זבובים בעזרת מטקה חשמלית. שרותיים ביותר. אמרתי, לא?

בבית המלון השני אליו עברנו פגשנו את הבעלים שהיה מאוד ידידותי וסיפר בשמחה על ביקורו בתל אביב. מדובר באיטלקי שהצליח מאוד בתחום היהלומים במילאנו אבל החליט להחליף את החיים בגרסה רגועה הרבה יותר. פאבלו סיפר לנו על החוויות המעניינות שלו עם הקמבודים, כמעסיק וכתושב, וכן על המעורבות הגבוהה מדי, לטעמו, של עמותות בינלאומיות במדינה. מתברר שרק בסיאם ריפ פועלות יותר מאלפיים עמותות! ואכן במקומות רבים בעיר ראינו פרסומים ובתי עסק של עמותות מערביות שמסייעות לצעירים קמבודים לקבל השכלה ולרכוש מקצוע (כמו למשל הקרקס הנהדר שצפינו בו וכלל את בוגרי בית הספר לקרקס שמלמד צעירים עניים את המקצוע) או עמותות התומכות בנפגעי המוקשים ובנכים אחרים (כמו עמותה המכשירה עיוורים להפוך למעסים מקצועיים).

לשמחתנו, פאבלו שלח אותנו לאכול במסעדה מקומית קרובה וזולה שהפכה למועדפת עלינו. מגיעים עליה לאחר חמש דקות של הליכה בלבד: יוצאים מהמלון שמאלה, עוברים על פני האישה שמכינה וופלים על גחלים אבל הם לא טעימים כי הם מבוססים על קוקוס, ממשיכים אחרי החבורה שכל פעם מחדש מצביעה בהתלהבות על התלתלים של הילדים, מתפתים לא לעצור בדוכן הקפה האיטלקי מימין, ממשיכים עד שעובר ריח הדגים החזק ואז, כשמסתיים עשן הצלייה מהשוק המקומי, מגיעים ל”קרומבה” הנהדרת. ממליצה בחום על התבשיל המקומי של חזה עוף קצוץ המעורבב בבשר חציל וכמובן על השניצל הכי טעים שאכלנו במזרח (והוא בכלל לא ידע שהוא כזה). השניצל מוגש לצד מטבל מדהים שמורכב, להפתעתי הרבה, בסך הכול מליים, ממלח ומפלפל שחור קמפוטי (מהעיירה קמפוט בדרום קמבודיה)! אל תטעו כמוני, ואל תוותרו על רכישה של פלפל מקמפוט, אם אתם באזור. לא לחינם הוא נחשב לפלפל המשובח ביותר בעולם.

העיירה קמפוט

מסיאם ריפ המשכנו לקמפוט המדוברת, באמצעות אוטובוס סליפר עם חידוש: מיטות זוגיות! קמפוט נראתה לנו די עלובה ואת הלילה הראשון העברנו במלון די מעופש, ללא מזגן, אבל עם המון יתושים. ומטבח. בחרנו בו בגלל המטבח ובמטרה לסיים את שק האוכל שקיבלנו מישראל. כל הקוסקוס והפתיתים בו הכבידו במוצ’ילות ולא היתה לנו כל כוונה לזרוק אותם. אז בישלנו קוסקוס, קצצנו סלט ירקות ישראלי והתפללנו שלא יהיה חם יותר בלילה. עבר בסדר.

למחרת קיבלנו החלטה קריטית. בחרנו לשלם כפול ולעבור למלון מומלץ הממוקם על הנהר וכולל בתי עץ יפים, מסעדה ולא מעט בעלי חיים (כמה עיזים, המון חתולים וכלבים, וצפרדעים בכל מקום). למלון, שהוא למעשה כפר נופש, הגיעו ממש במקרה גם משפחת מיירוז ומשפחת פורבין! נהנינו מאוד, סוף סוף, לדבר בעברית עם מבוגרים אחרים, ולצפות בילדים מתעסקים פחות במסכים ויותר בקפיצות לנהר ובמשחקים השונים שהמלון הציע.

הימים הבאים עברו בכייף וכללו רכיבה על אופניים, שחייה בנהר, שתיית שייקים על הדק, שיעורים ולימודים ברקע הנהר, ואפילו שיעורי יוגה בסטודיו במרכז העיירה. לי הספיק שיעור אחד, אבל לאור ולשאר החברים היה ממש מרץ ליותר. באחד הימים, כשמפלס השייקים הגיע לסף מסוים, הוחלט לעשות קצת יותר אז שכרנו מיני ון ויצאנו לטיול בפארק בוקור. ביקרנו בבודהה שבראש ההר והמשכנו לעיירת רפאים הכוללת כמה מבנים נטושים שהיו בעבר בתי נופש של צרפתים עשירים, כנסייה מרשימה ואפילו קזינו. הנוף באזור מרהיב וגם מזג האוויר הקריר הוסיף לכייף. גם שם חזינו בנהירה הסינית שהתבטאה במרכז מסחרי גדול השייך לסינים ומוכר מוצרים ושרותים סיניים ל…סינים.

זהו, הסתיימו להם שלושה שבועות בקמבודיה הנהדרת. עלינו לרכבת לפנום פן ומשם למטוס לבנגקוק.

יש לי תחושה שלא סיימתי את הרומן עם קמבודיה. התאהבתי באנשים היפים והנהדרים הללו, שמגיע להם הרבה יותר ממה שהם זוכים לו. אני עוד אחזור.