קטגוריה: נעמה כותבת

מאי 2019

אחרי כמעט חודש בנפאל, אחת המדינות הכי פחות מפותחות בעולם (את זה אומר גם “ספר העובדות” של ה-CIA), רצינו להגיע למקום ידידותי ונוח, בלי הרבה מעברים ועם מזג אויר נחמד, דבר לא פשוט במאי-יוני במזרח. החלטנו לחזור להודו, והפעם לאזור דרמסאלה הקריר שבצפון. בהודו אמנם היינו יותר משלושה חודשים, אבל הספקנו לחוות רק את גואה (החופים + פנאג’י הבירה) ואת בנגלור בדרום ורצינו להכיר אותה קצת יותר. אחרי הכול מדובר בתת יבשת.

לצערנו, קיבלנו את ההחלטה בתזמון מדהים לפשיטת הרגל של ענקית התעופה ההודית Jet Airways, כך שמחירי הטיסות להודו ובהודו קפצו מאוד. חציה יבשתית מנפאל, אף על פי שנראית הגיונית, זולה ולא ארוכה כל כך בגוגל מאפ, ירדה מהפרק. מדובר במעבר גבול לא סימפטי וכל נסיעה של שעה על פי המפה מתבטאת בשטח בשעתיים-שלוש קשות, בשל הכבישים הנפאליים. נרשמה בעסה קלה, אנחנו כבר לקראת סוף הטיול והפער בין עמודת ה”תקציב” לעומת ה”בפועל” הולך וגדל.

חוזרים להודו

אז שילמנו הון קטן, נהנינו מטיסה מעולה של “אייר נפאל” ומצאנו את עצמנו שוב בדלהי. מניסיון עבר (קלקול קיבה ו-35 מעלות) החלטנו שהפעם ממש אין צורך להתעכב בה. הזמנו מקומות בסמי-סליפר ליום הטיסה ושרצנו כמה שעות ב”סטארבקס” מקומי. אין כמו להתרווח עם מוצ’ילות ואבק באחת הכורסאות המעוצבות, להביט בהקלה בשערותינו המרקדות אל מול המזגן ולהתפנק עם משקה מוקצף במחיר מופרע.

כשהגיע הזמן לצאת לאוטובוס צפונה גילינו שממש קשה להזמין מונית. אפליקציית ה”אובר” שלנו ממש איכזבה וכמובן שבריקשה אין מקום לכל הציוד שלנו. לבסוף הגיעה מונית, יצאנו לדרך ו…פספסנו את תחנת האוטובוס. השעה היתה כבר עשר דקות לשמונה, שעת היציאה של האוטובוס, ואנחנו מצאנו את עצמנו בכביש מהיר אך פקוק לגמרי ובכיוון המתרחק מהתחנה. עד סיבוב הפרסה חלקנו כבר איבדו תקווה אבל לבסוף, באיחור כמובן, הגענו לאוטובוס שהמתין רק לנו.

הנסיעה מדלהי לדרמקוט ארכה כל הלילה כשבאמצע, בסביבות חצות, עצרנו במסעדה ונהנינו מארוחת לילה וטעימות ממאכלים הודיים חדשים (אין לזה סוף). לפנות בוקר הנוף השתנה (כן, בטח שהבחנתי בזה. אני הרי לא ישנה באוטובוסים. ובטיסות. וברכבות). האוטובוס החל לטפס, הדרכים הפכו צרות, הואדיות בהתאם, והרים יפים וירוקים התגלו. כשחלפנו על פני העיר דרמסאלה והגענו לבסוף לדרמקוט הייתי מאושרת.

החדר שהזמנו בכפר היה די בסיסי, צמוד למסעדה שהפכה להיות החביבה עלינו (“שמיים”) ושייך להודי נחמד בשם אניל שמארח המון ישראלים ובעיקר משפחות. לשמחתנו הוא לא ניסה להתחבב עלינו בעזרת מילים בעברית. ההוסטל כולו היה מלא משפחות ישראליות וכונה, כמובן, “קיבוץ”. זה דווקא היה די נחמד והילדים נהנו מאפשרויות שונות לחברה. כולנו התקבצו לפחות פעם בשבוע ב”חדר האוכל” הסמוך (ר’ “שמיים”) לג’יחנון – מצוין – של שבת בבוקר. כאילו אך יצאנו משרעב.

הישראליאדה בדרמקוט די היממה אותנו. כמעט כל המוכרים מפטפטים בעברית, יש המון שלטים בשפת הקודש וכמובן שכמעט בכל מקום אפשר למצוא שקשוקה וחומוס. לא כל כך מגניב, אם אתם שואלים אותנו. מתברר שבכפר הסמוך בגסו, המצב אפילו יותר גרוע. לאחר כמה ימים מצאנו חדר גדול הרבה יותר, שכולל מרפסת (יש!!!), נוף פתוח ואינטרנט פצצה. לא התרחקנו מ”שמיים” ונהנינו מהחברותא המתאימה לנו.

חגיגה של חוגים

אחד הדברים הבולטים בדרמקוט ובבגסו הוא אינסוף האפשרויות לפעילויות. מקומיים ומערביים כאחד עורכים במקום המון סדנאות זולות לעבודות יד ולתחביבים אחרים, ביניהם: ציור, מקרמה, שזירה, גילוף, צורפות, נגינה, יוגה, עיסוי, מדיטציה, רי-ברת’ינג, מחול, טנטרה, בישול ועוד כמה שבטוח שכחתי. כפי שרבים טוענים, אזור דראמסלה הוא ה”מתנ”ס של הודו”. הרגשתי מוזר מאוד לראות את המוצ’ילרים הישראלים יושבים כל היום בחנויות השונות ומכינים צמידים, לוכדי חלומות ודברים דומים. אני לא זוכרת את עצמי בטיול אחרי הצבא מחפשת פעילות יצירתית או ריפוי בעיסוק. ואני לא מתכוונת לזה כביקורת. העולם משתנה ואיתו גם תחומי העניין והאפשרויות העומדות בפני המוצ’ילרים הישראלים. אני חושבת שאנחנו גם לא עישנו כל כך הרבה (זה כן ביקורת 😊).

מי שמכיר אותי ודאי מנחש בשלב זה שלא השתתפתי ברוב הסדנאות (ומי שממש מכיר: לא השתתפתי בכלל). מדי פעם הצענו לילדים סדנאות שקיבלנו עליהן המלצות וחשבנו שהן עשויות למצוא חן בעיניהם, אבל הילדים לא היו בקטע. גנטיקה או “חינוך” באמצעות דוגמה? לא יודעת. לבסוף, אלה ניסתה שזירת צמיד מחוטים ועיצוב תכשיטים בכסף. סדנת הכסף היתה מוצלחת מאוד והיא חזרה אליה שוב. היא יצרה שתי טבעות כסף מקסימות, והיה ממש כייף לראות אותה משתמשת בכלים השונים ועושה הכול בעצמה.

אור, לעומתי, חגג על האפשרות להשתתף בשיעורי יוגה במחיר סביר, ותרגל לא מעט. פעם אחת אפילו ניסה מדיטציה. אני ישבתי בחושך. לבד.

שגרה ושובר שגרה

די מהר יצרנו לנו שגרה בדרמקוט. רגועה ומפנקת. נהנינו מאוכל מצוין, מנוף נהדר, מחברים טובים, מאויר צח ומתחושת שקט וביטחון. הרגשנו די עצלנים אז עשינו רק כמה טיולים קצרים בסביבה. הילדים הסתובבו בכפר באופן עצמאי, בילו עם חברים וקבעו לאכול יחד במסעדות, ללא מבוגרים. בשבועיים וחצי שבילינו שם חגגנו יום הולדת לאור בשילוב בלונים, ברכות, מתנות ופונדו שוקולד. היה כייף.

אירוע אחר שאפשר להתעכב עליו היה קצת פחות כייף: מכירים את זה שאתם עולים במדרגות ושוברים את האף? אהה לא? אני דווקא כן. ולכן קבלו שתי המלצות: לעולם אל תטפסו במדרגות עם ידיים בכיסים! ונסו להימנע מחדר ניתוח בבית חולים הודי, אפילו אם הוא “פרטי”. היה מלחיץ אבל עכשיו הכול בסדר, תודה ששאלתם.

הדלאי ואני

יום אחד שמענו שהדלאי לאמה, מנהיג הטיבטים הגולה שמתגורר בכפר הסמוך אלינו, מקלוד גאנג’, נמצא באזור ועורך שלושה ימי “לימוד”. מתברר שצריך פשוט להגיע ולהירשם כמה ימים לפני ואז זוכים לראות ולשמוע אותו. הקיבוץ געש, התפלג (סתם) ושלח נציגים להרשמה. אני התלבטתי. הרגשתי שאם אלך ארגיש כמו זיוף. כמו מישהו שאין לו קשר לנושא ומגיע לראות את הסלב. ואכן הידע שלי על הטיבטים ומאבקם ועל בודהיזם הוא ממש בסיסי.

ביום הראשון אור השכים בשש ויצא עם חברה לתפוס מקום לאירוע שהתחיל שלוש שעות אחר כך. אני החלטתי לחכות לחוות הדעת שלו ולראות איך אני מרגישה. הוא חזר די מאוכזב. הדלאי דיבר בטיבטית והיה קשה להבין את התרגום שלו דרך מכשיר הרדיו שרכשנו לאירוע. בנוסף, אחרי חצי שעה, כנראה בשל עייפות, הוא סיים ודוברים אחרים החליפו אותו. למרות האכזבה של אור, החלטתי שכדאי לי לנסות כי בכל זאת מדובר בהזדמנות יוצאת דופן (לא לומדת מטעויות, ר’ הביקור בטאג’ מהאל).

הגעתי ליום השלישי. לבדי ולא כל כך מוקדם. מביקור קודם במקדש של הדאלי הבנתי שבכל מקרה לא אמצא מקום ממנו אוכל לראות אותו. בשעה היעודה הצלחתי להתארגן על פינה אסטרטגית ליד המדרגות. חזיתי והקשבתי לאלפי המאמינים והצופים האחרים שרים בהתרגשות עם כניסתו של הדאלי למתחם. מהפינה שלי הצלחתי לראות את האיש צועד לאיטו ודי בקושי כשהעוזרים שלו צמודים אליו. היה לו חיוך מיוחד והיה נראה לי שמעניין אותו לראות ולגעת באנשים יותר מלהגיע למקום מושבו. ההתרגשות של הקהל, רובו נזירים ונזירות טיבטיים, הדביקה גם אותי. זה דבר אחד לקרוא על הדלאי בעיתון ודבר שונה לגמרי לראות אותו מולי על רקע מקדש מלא נזירים. כמה דקות אחר כך הוא התחיל לדבר. לצערי, גם אני לא הצלחתי לקלוט היטב את התרגום כפי ששודר ברדיו.

כיוון שהיה לי מאוד צפוף ובכל מקרה בשלב זה כבר לא יכולתי לצפות בדלאי מדבר, החלטתי לצאת ולשבת בבית קפה (מה אתם מחייכים?) סמוך ולהקשיב לרדיו. גם זה לא עבד. לא הצלחתי להחזיק את הרדיו גבוה מספיק לקליטה נאותה. התייאשתי וחזרתי לדרמקוט מתוך כוונה לקרוא אחר כך את תרגום ההרצאה.

זו היתה חוויה מיוחדת ובזכות המפגש הזה למדתי קצת יותר על הטיבטים ועל בודהיזם. יחד עם זאת, זאת לא היתה חוויה משמעותית עבורי. הייתי מתרגשת הרבה יותר להצטופף ליד אלפי מעריצים ששרים עם הבוס, נו אפנס.

אמריצר

אחרי שהאף שלי חזר לממדים נורמליים (אמרתי נורמלי, לא קטן) החלטנו לעזוב את דרמסאלה ולהמשיך הלאה. היעד הבא שבחרנו והמקום בו הוחלט לסיים את הטיול הוא האי קופנגן שבתאילנד. כל כך הרבה דברים משתנים בטיול שכזה. קופנגן בכלל לא היה בתכנון ולא חשבנו שנגיע לתאילנד בשלישית, לאחר שטיילנו בה שבעה שבועות בתחילת הטיול ואז שלושה נוספים באמצעו.

כיוון שזמן יש לנו וגם סקרנות, החלטנו שלפני תאילנד נעבור באמריצר, עיר המרוחקת כמה שעות נסיעה ומהווה את הבירה של הסיקים בהודו. איזה מזל שעשינו את זה! הגענו להוסטל בסיסי מאוד אך צבעוני (קלאסי הודי) שממוקם באזור מפוקפק משהו. כמי שמתפקדת במשפחה כ-מ”ע. הזמנות, יאמר לזכותי שהמיקום שלו, מבחינה גאוגרפית, היה סבבה בשל הקרבה למקדש הזהב. על המיקום מבחינה תברואתית אפשר להתווכח.

זמן קצר לאחר שהגענו יצאנו ארבעתנו למקדש, הסיבה העיקרית לביקור שלנו, כדי לחוות אותו בשקיעה. היה מהמם. אלפי סיקים, נשים וגברים בטורבנים בצבעים עליזים ופגיונות, גדשו את המתחם הלבן. חלצנו נעליים, חבשנו כובעים ומטפחות ונכנסנו בהתרגשות למקום המרשים. בפנים הצטרפנו לתנועה של ההמונים המסתובבים סביב האגם שבמרכזו המקדש המואר. החשכה החלה לרדת והאורות הצבעוניים שהדגישו את הזהב של המקדש והלבן של המתחם הוסיפו עוד יופי למקום המרהיב ולתחושה המיוחדת. בפינה מסוימת התפשטו חלק מהגברים ונכנסו לטבול במי האגם הקדושים. את הפגיון המעוגל, שמהווה אחד מחמשת הסממנים החיצוניים שהם מחויבים להם, הם דחפו לפני הטבילה בטורבן שלהם. זה נראה כמו שזה נשמע. מצחיק.

מרוב התלהבות החלטנו, אור ואני, לחזור למחרת ואפילו לאכול בחדר האוכל הפתוח לכולם ומגיש אלפי ארוחות ביום למבקרים ולמאמינים, בחינם. הילדים התלהבו פחות אז חזרנו לבד. התהלכנו סביב המקדש בין המאמינים, שוחחנו עם מתנדב סיקי שמנקה את המקום ועם מדריך שליווה תיירות מצרפת ונעמדנו בתור לארוחת הצהריים. היה מעלף. גם בגלל החום. התיישבנו, כפי שהורו לנו, על הרצפה, באחת השורות הארוכות לצד מסובים אחרים (גברים, נשים וילדים יחד!), הנחנו את הצלחת והקערה למים על הרצפה והמתנו למתנדבים הרבים שהתרוצצו במיומנות והגישו דאל, מלפפונים, מרק, צ’אפטי ואורז.  

הביקור במקדש הזהב היה חוויה מיוחדת ונהדרת. המתחם יפה בצורה יוצאת דופן ולטעמי, עולה עשרת מונים על הטאג’ מהאל (סתם דוגמה…). הלבוש הסיקי המסורתי, המצוות שעל המאמינים לקיים והאופי הקהילתי של הדת הזו מעוררים סקרנות ומרשימים.

(כמעט) ביקור בפקיסטן

אמריצר ממוקמת בצפון הודו, סמוך מאוד לגבול עם פקיסטן ולכן החלטנו גם להגיע לטקס סגירת הגבול בין המדינות (אם כבר אנחנו באזור, טייק שלוש). מדובר באירוע רועש והזוי שמושך אליו מדי יום קהל של אלפים מהצד ההודי וכמה עשרות מבקרים מהצד הפקסיטני. הטקס גדוש גאווה ואגו. הוא כולל שירים וריקודים הודיים והשיא: תרגילי סדר מוזרים שכוללים כוריאוגרפיה מופרעת בה החיילים בשני הצדדים צועדים כשהם מניפים את הרגליים גבוה עד שהן מגיעות בכובעים המוזרים שלהם. צריך לראות את זה כדי להבין. הילדים, למען האמת, די סבלו, וזה למרות מקומות ה-VIP שההודים הנחמדים מקצים לתיירים. היה להם חם, רועש ולא מספיק מעניין. אנחנו נוטים להסכים.

את היומיים שלנו באמריצר קינחנו (פעמיים!) במסעדה מעולה וידועה מאוד. זכינו אפילו להופיע בדף הפייסבוק שלהם כסועדים מרוצים, ואנחנו ממליצים עליה בחום, אבל לא לצמחונים.

בתום הביקור באמריצר חזרנו לדלהי לסידורים ולקולנוע, ועזבנו את הודו. עד לפעם הבאה.

אפריל 2019

מהר-מהר, לפני שיגמר, עלינו להשלים כמה חובות לבלוג לפני החזרה ארצה. אז הנה פוסט חדש על המשך קורותינו ועל החודש שלנו בנפאל:

ביקור קצר בטאג’ מהאל

באמצע אפריל, לאחר שלושה חודשים בגואה, טסנו לדלהי כדי להשלים קניות לקראת היעד הבא שלנו: טיול בנפאל וטרק בהרי ההימלאיה. בהזדמנות זו, ועל מנת לסיים את השהות בהודו בקינוח נחמד (וגם כדי שלא נתחרט שהיינו כל כך קרובים ולא ביקרנו באחד האתרים המפורסמים בעולם): קפצנו לביקור קצר בטאג’ מהאל הממוקם באגרה, מרחק כשלוש שעות נסיעה מהבירה ההודית.

הארמון נראה בדיוק כמו בתמונות הרבות שכולם מכירים: לבן, מטופח, שופע בריכות, מדשאות ומבקרים. המדריך סיפר לנו את הרקע לבניית הארמון ועל הקיסר, והדגיש לאורך ההסבר כמה המקום אסתטי, סימטרי ומוקפד. מתברר שהמקום תוכנן בצורה כל כך יסודית ומחושבת עד שהצריחים שסביבו, למשל, נבנו בזווית של קצת יותר מתשעים מעלות, כך שבמקרה של רעידת אדמה הם יקרסו החוצה ולא יהרסו את הארמון.

הוא לא שיקר. המקום אכן אסתטי ומוקפד, אבל בקרב משפחת שלו-בן דוד לא נרשמה התרגשות, ובאופן אישי ציפיתי לאתר הרבה יותר גדול, מיוחד ומרשים. דמיינתי סדר גדול של מקדשי אנגקור בקמבודיה אבל זה לא היה דומה. למרות האכזבה נמצאה קרן אור בטיול: בדרך לאגרה שתינו את הצ’אי ההודי הטוב ביותר, והיו לו לא מעט מתחרים. עשינו את זה באופן מסורתי בכוסות חימר חד פעמיים שאשכרה שוברים לאחר שימוש אחד!

קטמנדו או “מה זה החור הזה?”

הלאה. סיימנו את הקניות בסניף הדקטלון המקומי ורשמנו לעצמנו עוד כמה חפצים שעלינו לרכוש בנפאל או לבדוק האם באמת צריכים אותם (מקלות הליכה? כפפות שלג?). בתום טיסה קצרה נחתנו בשעת לילה מאוחרת בנמל התעופה של קטמנדו. כבר בנסיעה מהשדה להוסטל, ודרך החושך ששרר, התוודענו, די בקלות, למה שכבר שמענו עליו: מדובר בעיר מאוד לא מפותחת (ילדים: “מה זה החור הזה?”).

שכרנו חדר בהוסטל בשולי ה”תאמל” – הרובע התיירותי של העיר, והתחלנו להיתקל באינספור ישראלים. צעירים אחרי צבא, צעירים אחרי תואר, מבוגרים אחרי נכד. כולם הגיעו למדינה כדי לטרק ולנסות את החומוס ב-OR2K (צוחקת אתכם, הוא לא משהו). הימים הבאים היו די מתישים. עסקנו בחיפוש הציוד שעוד חסר לנו, באיתור המקום הזול והטוב ביותר לרכישה, בניסיון להבין מה ההבדל (אין) בין סוכנות “סויסה הצהוב” לסוכנות “סויסה האדום”, בבליסה במיטב המסעדות שיש לתאמל להציע, בביקור בבית חב”ד כדי לאסוף מידע על הטרק, לכרסם שניצל בייתי ולשחק שש בש וקטאן. לבסוף ביקרנו גם במספרה כי אלה כבר הרבה זמן רוצה קצוות כחולים :).

סורס ההורס

לאחר אינסוף התייעצויות ושעות של איסוף מידע בקבוצות הפייסבוק והוואטספ הרלוונטיות, החלטנו שלמשפחה שלנו הכי מתאים לצאת לטרק המכונה “סובב אנפורנה” ולסיים אותו בכפר “מנאנג”, בגובה של 3,500 מטרים. נופים מגוונים? צ’ק. שלג? צ’ק. לא מסוכן? צ’ק. מאתגר מספיק לילדים ולאמהות שלא טירקו יותר מעשור? צ’ק. חברנו לסורס, מדריך מקומי צעיר, אבא לשלושה ולכן בעל סבלנות והכרות עם לקוחות “מהסוג שלנו”. יומיים לפני הטרק שלנו הוא סיים את המסלול עם זוג ישראלים אחר ובסך הכול הדריך וטירק באזור האנפורנה כחמישים פעמים בשנים האחרונות. סורס ההורס היה מקסים, עודד אותנו כשהיה קשה, השמיע מוזיקה נפאלית כדי להעביר את הזמן, בחר לנו גסטהואסים מצוינים וסיפר לנו על הנופים והתרבות שטיילנו בתוכם. והכל בחיוך, בעברית-נפאלית, וכשהוא סוחב 15 קילו מהציוד שלנו (אור ואני את השאר).

הטיול נמשך לבסוף תשעה ימים: שבעה ימים של הליכה וטיפוס, יום מנוחה במנאנג ויום חזרה בג’יפ לנקודת ההתחלה. התחלנו ב”נאדי באזר” כפר קטן בגובה של 890 מטרים וסיימנו ב”מנאנג”, כפר די גדול, בגובה של 3,560. בדרך עברנו גם בגובה של 3,700 בכפר (רפאים) שנקרא “גיירו”.

אם הכוכבים יסתדרו בדיוק כפי שצריך, תוכלו לקרוא על הטרק בפוסט מפורט שאור דוגר עליו מזה שבועיים (עדכון: הוא באוויר!). ואם לא, הנה סיכום החוויה המיוחדת בכמה פסקאות.

של מי הילדים המדהימים האלה?

לטייל באזור ההימלאיה, בין הפסגות האדירות ודרך הכפרים הקטנים, זו זכות גדולה כי הנופים באמת מרהיבים ואולי אפילו חד-פעמיים, והכפריים שפוגשים בדרך, נפאלים וטיבטים כאחד, סימפטיים וחיים בצורה כל כך שונה מאיתנו, מה שהופך אותם למרתקים. החששות איתם התחלנו התפוגגו בהדרגה. אלה והראל (המדהימים) צעדו במרץ, קשקשו במרץ עם סורס, אחד עם השני ואיתנו ובאופן כללי: היו מאוד נמרצים יחסית לאתגר הגופני והמנטלי שהוצב בפניהם (על לא עוול בכפם, הם ודאי יוסיפו). הגסטהאוסים שלנו בהם היו ברמה טובה מאוד, גם אם כללו רק שירותי “בול פגיעה”, והאוכל, שבהתחלה היה נראה מגוון וכולל אפשרויות מערביות היה די בסדר, אם אתם מחשיבים צ’פטי עם קטשופ כפיצה וקקאו עם אבקת חלב כשוקו.

המסלול שלנו, שלמיטב הבנתנו מהווה את החומוס במסלול החומוס, היה כמעט ריק ממטיילים, מה שהיה מפתיע אבל די משמח. בדיעבד הבנו שזה ודאי קשור לשלג הכבד שירד באופן לא צפוי זמן קצר לפני שהתחלנו ועיכב מטיילים שרצו לטייל בכל המסלול ולחצות את הפס שנסגר ונפתח לסירוגין. זאת ועוד: בניגוד לתאמל ששרץ ישראלים, בכל המסלול פגשנו ישראלי אחד! כולם יצאו למסלול כמה ימים לפנינו או אחרינו כדי לחגוג את הסדר למעלה במנאנג או בקטמנדו/בפוקרה. אנחנו ציינו את סדר פסח תשע”ט סביב אח בוער, בחברת כמה רוכבי אופניים בריטים, ובהזמנת דאל (תבשיל עדשים, המאכל הזול והנפוץ ביותר בנפאל), צ’יפס, פנקייק ופאי תפוחים.

פסגות, מפלים, קרח וחורשות

אז מה פגשנו בדרך? די הרבה פרי יאק, גברים שמעבדים את השדות עם יאקים שסוחבים מחרשה, נשים שהולכות אחריהם ושותלות זרעים, רועי צאן שמובילים עיזים וגדיים, טרסות אורז, מטעי תפוחים, מעיינות חמים שהיו פינוק אמיתי לרגליים כואבות, גלגלי תפילה ושערים מקושטים שקיבלו את פנינו בכניסה לכל כפר, אינסוף שרשרות דגלים טיבטיים צבעוניים, קצת גשם וקור של כמה ספרות מתחת לאפס, גשרים צרים וארוכים שנמתחים באוויר מתחת לנהר, מפלים גבוהים ושוצפים, משטחי קרח ענקיים שקפאו בצורת נחשול, חורשות ירוקות יפהפיות מלאות עצי מחט, גברים טיבטים שמשחקים כדורגל באוויר די דליל בחמצן, סבלים שסוחבים עשרות קילוגרמים של סחורה או ציוד מטיילים לאזורים הגבוהים, וכמובן פסגות מזדקרות של האנפורנה 2,3 ו-4 ומנסולו – כולן מעל 7,500 מטרים.   

במנאנג, היעד הסופי שלנו, נותרנו ליום מנוחה מלא קסם. כאב הראש שתקף אותי עם הגעתנו התפוגג לשמחתי בבוקר. בילינו יום נהדר על רקע נוף מהמם ותחת שמש נעימה, כולל צפיה בסרט בקולנוע המקומי והפשוט, ואכילת כריכים טעימים עם גבינת יאק, המבורגר מבשר יאק וקוראסונים מצוינים (לא מיאק). בדיעבד, היינו צריכים להישאר וליהנות שם לפחות עוד יום.

למחרת יצאנו בג’יפ לנסיעה מתוחה של תשע שעות, רובן בסמוך למצוקים ומעל לנהר, כל הדרך עד העיירה הגדולה באזור, באסיסהר. למחרת בבוקר, עם גב תפוס בעקבות הנסיעה המלחיצה ולב מלא סיפוק יצאנו לפוקרה, העיר השניה בגודלה במדינה ומעוז ישראלי ידוע. 

חברים ומנוחה בפוקרה הנעימה

אחרי קטמנדו המאובקת וההרוסה, אזור הלייקסייד בפוקרה התגלה כפנינה נעימה ששוכנת לצד אגם והרים עם אויר צח. נהנינו בה מכמה ימים של שקט עם חברים (משפחות מטיילות אחרות), מאוכל טעים וזול וממנוחה. אלה ביקשה וקיבלה: צניחה עם מדריך במצנח רחיפה. היה לה “נחמד מאוד עד שהתחילה הבחילה”.

מפוקרה חזרנו באוטובוס מזרחה לקטמנדו ומשם שוב לדלהי, בטיסה הכי טובה שהיתה לנו עד כה: מטוס חדש של נפאל איירליינס, כולל מסכי טלוויזיה אישיים וארוחה מעולה! להתראות נפאל…

ינואר, פברואר ומרץ 2019

אחרי בורמה ודרך בנגקוק ובנגלור הגענו לגואה, פחות או יותר על פי התכנית, לשם השתקעות ומנוחה. היינו זקוקים לזה בתום ששה חודשים של מסע בין צפון תאילנד, ויטנאם, קמבודיה, דרום תאילנד, בורמה ושוב תאילנד. לאחר עשרות מעברים ומעל חמישים בתי מלון וגסטהאוסים חיפשנו סוף סף מקום משל עצמנו.

למזלנו, מצאנו במהירות בית למידתנו: קטן (הייתם צריכים לנחש) ופשוט. קומת קרקע בבית בן שתי קומות ובה שני חדרי שינה קטנטנים, סלון בינוני, שירותים, דוש (בנפרד!) ומטבח גדול. סורש וספנא, בעלי הבית, גרים מאחורינו במבנה קטן ופשוט אליו הם עוברים ב”עונה”. שכרנו מהם גם אחלה טוסטוס. השניים התגלו כזוג מקסים ודואג. אצלם חגגנו את ערב חג ה”הולי” והם סיפקו לנו מענה במהירות ובחיוך לבעיות הקריטיות (מהחשובה לחשובה מאוד): גז שנגמר, טוסטוס שנתקע וקוקוס שיש לפצח.

מילאנו את הבית בכול טוב והתחלנו לבשל. לשמחתנו, קיבלנו כמה חבילות נהדרות מארץ הקודש ובהן, בין היתר, פתיתים (מאכל מס’ 1 עבור אלה), קוסקוס, שקדי מרק והפייבוריט שלי: חטיפי OK מעולים אפילו אם הם מעוכים ונמסים.

משפחות, בית ספר וים

אלה הצטרפה לבית הספר הבינלאומי האנתרופוסופי הממוקם בכפר שלנו, ראג’ באג. “וידיה ארניה” התגלה כמקום חופשי למדי הכולל מעט לימודים (גם הם תחת סככה, עם מאוורר ובדים כקירות) והרבה זמן פנוי לשחק יחד בחצר, לטפס על עצים ולצאת לטיולי טבע. שפת הלימודים היא אנגלית אבל רבים מהתלמידים ישראלים ומקשקשים בהפסקות בעברית.

הכרנו במהירות חלק גדול מהמשפחות הישראליות בדרום גואה שרובן מתגוררת בכפרים פטאנם וראג’ באג. בהמשך, משיחות שקיימנו עם משפחות ישראליות ותיקות שחוזרות כבר כמה עונות, התברר לנו שהשנה יבול הישראלים שובר שיאים.

במרחק של עשר דקות הליכה או שלוש דקות על טוסטוס, נמצא חוף פאטנם מה שעבור רבים (לא אנחנו) מהווה את מרכז החיים בגואה. עם זאת הגענו לחוף לעיתים קרובות בשעות אחר הצהריים לפגוש משפחות, להתקרר מהחום שהלך והכביד ולמלא את היום.

לאחר חודש, משהתפנה מקום בבית הספר הבינלאומי השני באזור, “ריבר אקדמי סקול”, אלה ביקשה לעבור כדי להיות עם החברה הטובה ולהגביר את האתגר האינטלקטואלי (הבת של אמא שלה. סתם). הראל סירב בעקשנות להצטרף לבית ספר והחלטנו לוותר לו. הוא כמובן נדרש לשמור על שעות מסך מוגבלות ועל שעת לימודים ביום (אנגלית או חשבון).

מפגשים עם תרמילאים

בפאלולם, הכפר הצפוני יותר, שנמצא כמה דקות נסיעה מאיתנו, ביקרנו גם לא מעט. נהנינו מבתי הקפה והמסעדות המערביים במקום והתחככנו עם המוני התרמילאים הישראלים השוהים שם. הילדים זכו מהם להמון חיזוקים חיוביים על ההחלטה הלא קונבנציונאלית של ההורים שלהם: להוציא אותם מבית הספר לטובת טיול של שנה במזרח. בדיעבד, אני לא פוסלת את האפשרות שביקרתי בפאלולם בעיקר בשביל זה (בוודאי לא בשביל “אחותי” ו”כמה את רוצה לשלם?” שהופנו אלינו כל הזמן על ידי המוכרים המקומיים). פרספקטיבה חיצונית (וחיובית!) יכולה לעזור בהתמודדות עם התסכול, הגעגועים והתלונות שעולים לא פעם מכיוון הילדים.

ואוכל טוב כמובן

בצ’אודי (העיר “הגדולה”), צ’ארסטה, פאלולים, פאטנם וראג’ באג יש אינסוף מסעדות מקומיות ומערביות ולא מעט דוכני רחוב ו”דאבות” (מסעדות הודיות משפחתיות ופשוטות). כמי שאוהבים מאוד(!) לאכול בחוץ ולאור המגוון האינסופי במטבח ההודי טעמנו, אכלנו ושרצנו בלא מעט מקומות. הרוב הגדול, אגב, לא על החוף למרות השקיעות היפות, המפות הנאות והנרות הרומנטיים. התאהבנו ב”מלאיי כופתא” (המאכל שאהרוני אמר עליו שהוא כנראה היחידי בעולם שמטוגן בתוך חמאה עמוקה) וב”דאהי פורי” שכולל המון מרכיבים שאת חלקם אני לא מזהה, ב”פאניר באטר מסאלה”, בלחם נאן עם שום, ואפילו בשיפודי עוף במרינדה ירוקה שכוללת גם מנטה ושכחתי את שמה. בילינו, כמובן, גם לא מעט ב”צ’אי שופ” בפאטנם לחביתה בפיתה (ולפעמים מאסאלה אומלט) ולצ’אי מתוק ונהדר.

בזכות ההשתקעות, הצלחתי לעבוד ולקדם את מכירות הספר שלי ונהניתי משעות של התייחדות בבתי קפה עם המחשב הנייד. ועם צ’אי. ופנקייק פירות.

לאחר יותר מחודשיים ועל מנת לגוון את היום יום שלנו נסענו לבירתה של גואה, העיר “פנג’י” הממוקמת כשעתיים צפונה מקנקונה, האזור בו גרנו. מיד עם הגעתנו התייצבנו בקניון ובילינו במזגן המקפיא ומול קופות ה-KFC וה-Dunkin Donuts. אהה וגם סיירנו ברובע הפורטוגזי העתיק והיפה – שם אלה והראל היוו אטרקציה מרכזית לקבוצת צלמים חובבים שיצאה לרובע לשם שיעור מעשי.

אז מה עוד עשינו בגואה?

יצאנו לסיור קצר בסירה לשפך הנהר, שם צפינו בהאכלת עייטים. המשיט זרק לשמיים פיסות בשר והמוני עייטים זינקו מכל הכיוונים ובמרחק קצר מאוד מאיתנו. נסענו ללגונה יפהפייה הגובלת בגבעה ממה ניתן לקפוץ למים, צפינו ב”חג הבננות” בו זורקים בננות לים לכבוד האלים, וגם בחגיגות הריקודים ובטקסים הדתיים של “ההולי”. נסענו לחופים קצת יותר רחוקים כמו אגונדה, תרגלנו יוגה, חגגנו יום הולדת 43 ואחר כך 11 בסגנון “חדר בריחה” שבסופו יש לפצח קוד הפותח מנעול לתיק, ובו כל ההפתעות והמתנות. השתתפנו באירועי התרמה לטובת בתי הספר, בית היתומים המקומי וכמובן עבור המקלט לבעלי חיים בו אלה התנדבה ימים רבים (ואף אפתה ומכרה עוגיות בחוף לטובת הכלבים) ולבסוף: התקדמנו יפה בחוברות הלימודים.

גואה היתה נהדרת מבחינתנו: על בתיה הצבעוניים, אנשיה הנחמדים ונענועי הראש שלהם, פרותיה המשוטטות באדישות, כלביה המייללים בלילות ירח מלא ורכבותיה הצופרות באמצע הלילה. היה לנו כייף לחיות בין המקומיים, לאכול מטעמים מעולים ולפגוש חברים חדשים. אחרי שלושה חודשים, עם עליית הטמפרטורות ותחושות המיצוי והשעמום הזמנו כרטיסים לדלהי ומשם לקטמנדו. חוזרים לטייל.

דצמבר 2018

עזבנו את באגאן הקסומה (קראו עליה בחלק א כאן) ונסענו בסליפר מזרחה לאגם “אינלה” (ידוע יותר כ”אינלה לייק” Inle Lake), מקום יפהפה וקסום אפילו יותר. מדובר באגם די גדול, כשני-שליש משטחה של הכנרת, שרובו רדוד, מה שמאפשר חיים מלאים על המים (פרטים בהמשך הפוסט). אינלה לייק ממוקם במדינה של המיעוט “שאן”, אחת משבע המדינות שמרכיבות את מיאנמר. רבים מהמטיילים המגיעים לאזור מתחילים קודם בעיירה קאלאו (Kalaw) ומשם יוצאים לטרקים, ביניהם אחד בן יומיים או שלושה, דרך הגבעות, עד האגם. אנו בחרנו להגיע ישר לניאונג שווה (NyaungShwe) העיירה הגדולה באזור השוכנת לגדות האגם.

שייט באינלה לייק היפהפה

גולת הכותרת של הביקור באזור היא לא ספק הסיור על האגם היפהפה בין סירות הדייגים, שטחי החקלאות על המים והכפרים הצפים, שנראו לי גדולים כמו עיירות. הסיור פופולרי ביותר ומקומיים רבים בעלי סירות מציעים זאת ללא הרף למטיילים. כיוון שהם בורמזים הם עושים את זה בחן ובחיוך, ולנו זה בכלל לא הפריע. השייט כולל ביקור במספר בתי מלאכה מעניינים הממוקמים על האגם וניתן בהם, כמובן, לרכוש מוצרים.

הזמנו סירה (זול מאוד, לא זוכרת כמה) ופגשנו את המשיט בבוקר (בעסה, הוא מה”לועסים”, ראו פוסט קודם). הסירה עצמה קטנה, צרה וארוכה ביותר וכוללת ארבעה או חמישה כסאות נוחים ועליהם אפודים ושמיכות נגד הרוח של שעות אחר הצהריים. האפודים לא היו בשימוש בעוד השמיכות שימשו גם נגד השמש. רשמו לעצמכם: הביאו אתכם משקפי שמש וכובעים! חלק ניכר מהשייט הוא נגד השמש ומאוד מסנוור.

השייט יכול לכלול תחנות רבות, וכמו תמיד עשינו תחקיר, בדקנו מהן האפשרויות וההמלצות ועדכנו את המשיט לגבי מה אנו רוצים לראות ומה פחות. יצאנו מהכפר בבוקר בתעלה צרה יחסית וזכינו לראות פעולות יומיומיות של המקומיים החיים על התעלות כמו רחיצת כלים, כביסה ומקלחות כולל ביגוד כמעט מלא ושמפו.

בהמשך נפתח לפנינו האגם היפהפה והדומם. המשיט הוביל את הסירה לאזור של סירות דייגים וחזינו בהם עובדים בצורה המסורתית: עם כלוב קש וצלצל. חלק מהסירות באגם לא ממונעות והדייג חותר בהן בעזרת משוט יחיד ועם הרגל, כי הידיים עסוקות בדייג. שיטת השיוט הזו מיוחדת למקום ופוטוגנית להפליא. אחד הדייגים אף טרח ודיגמן אותה לטובת הצלמים האיטיים שבנינו.

ראינו גם כמה סירות של אצות הנאספות מן האגם בכמויות גדולות וכמעט מטביעות את הסירות בגלל משקלן. היה מעניין מאוד. בעוד כל תזוזה של אחד מאתנו הרעידה את הסירה עליה שטנו, הדייגים המקומיים יושבים או עומדים בשלווה ממש בחרטום הסירה שלהם, מבלי שזה יפריע לאיזון שלה. מדהים.

בהמשך הגענו לאזור החקלאות שעל האגם ושטנו בין ערוגות העגבניות המחוברת לבמבוקים שבולטים מן המים כדי למנוע את היסחפותן. העבודה סביב הגידולים מורכבת, דורשת תחזוקה יום יומית ומתבצעת כולה מתוך סירות.

התחנה הבאה היתה בית מלאכה לאריגת בדים שהמיוחד בו: אריגה באמצעות חוטים המופקים במקום מגבעול פרח הלוטוס. בתחילה מושכים מהגבעול מה שנראה כמו שערה דקה, מחברים לה עוד ועוד שערות, מלפפים ויוצרים חוט המשמש לרקמה ויצירת צעיפים ותיקים עמידים במיוחד. אינלה לייק הוא המקום היחיד בעולם בו מפיקים וטווים בדים מחוטים מפרח הלוטוס ומחירי המוצרים הללו גבוהים בהרבה ממוצרים עשויים משי, שגם הם מיוצרים במקום באמצעות נול ידני.

תחנה מעניינת נוספת היא בית מלאכה משפחתי לגלגול סיגרים. בנות המשפחה יושבות על הרצפה ועסוקות בתהליך ההכנה: הכנסת תערובת הטבק לעלה, דחיקת הטבק, סגירה והדבקה, מדידה וקיצוץ. מרתק. ניסינו שתי סיגריות עם תערובות שונות. אחת מהן, שהיתה מתקתקה, היתה די נחמדה.

המשכנו לשוט והגענו לארוחת צהריים באחת מהמסעדות הרבות שעל המים. בתום הארוחה ביקרנו בבית מלאכה לתכשיטי כסף בו ראינו איך ממיסים את הכסף ומתחילים לעבוד אתו. אחד התכשיטים הנפוצים במדינה הוא תליון דג כסוף שיודע להזיז את הסנפיר ומסמל מזל טוב. הסבירו לנו שדג שסנפירו מתנועע מימין לשמאל הוא נקבה ודג שסנפירו מתנועע מלמעלה למטה הוא זכר. או ההיפך.

השייט על האגם נהדר ומרגיע. הנוף מרהיב, השקט נעים והשייט בתוך הכפרים הגדולים שכוללים עשרות בתים המסודרים כרחובות בהם יש גם בית ספר, דואר ושאר השירותים הנדרשים – פשוט מרתק. ממליצה בחום, אפילו לפעמיים.

בני השאן ואוכל הודי

בוקר אחד התיישבנו לארוחת בוקר כששמענו לפתע מוזיקה רמה והחדר התרוקן מאורחים. יצאנו לרחוב וגילינו תהלוכה ארוכה מאוד של בני נוער לבושים בבגדים צבעוניים ומנגנים בכלים שונים. לאחר בירור, התברר שאלו חגיגות ראש השנה על פי המיעוט השאני (Shan) שרובו חי באזור. החגיגות המשיכו גם בלילות על במה באזור שוק הלילה, וכללו הופעות של שירה וריקודים מסורתיים, כולל תחפושות.

היה נחמד להסתובב בין החוגגים, להתרשם מהנזירים הרבים, ילדים ומבוגרים, שגם הם באים ליהנות, ולנסות את המטעמים המקומיים ביניהם אורז שדוחסים לתוך במבוק ו”פנקייק” מלוח ומטוגן ממולא בגרגירי חומוס וצ’ילי. שוק הלילה, לצערנו היה ממוקם די קרוב למלון והחגיגות נמשכו ארבעה לילות, מה שקצת הפריע לכולנו לקרוא ספרים ולשחק פורטנייט (נחשו מי עושה מה). בכל לילה הקפידו בני השאן על מפגן זיקוקי דינור וחזרו על אותו שיר שכולנו כבר ידענו כבר לזמזם. חוויה.

נהנינו מאוד מאינלקה לייק והארכנו את שהותנו לשבוע. ניאונג שווה, העיירה בה גרנו, מלאה מסעדות בהן ניתן למצוא מאכלים טעימים בסגנון בני השאן (למשל מרק נודלס) וכן, לשמחתנו הרבה, המון מסעדות הודיות מעולות וזולות. בראש הרשימה שלנו, ושל טריפ אדוויזור למען האמת, עומדת The Dosa King, מסעדה מצוינת בבעלות בחור נפאלי שנראה ישראלי לגמרי. אחרי שאכלנו אצלו כמעט כל יום הוא גילה לנו שהוא למעשה מבשל עבור עוד שתי מסעדות הודיות בעיר… גם המסעדה של נפאלי צעיר אחר, מעריץ מטורף של אמינם (כן, הראפר האמריקאי) שנקראת Indian Hut, טעימה ביותר. אבל צריך לבוא עם סבלנות לאישיות הצבעוניות של המארח הנדיב.

עוד סיבה טובה שבגללה אהבנו את אינלה לייק הוא מלון Little Inn שהצוות המקסים שלו היה ידידותי ביותר, דובר אנגלית ובעל ידע, וארוחות הבוקר שלו נדיבות, מפנקות וכוללות אחלה פנקייק!

מה עוד עשינו באינלה לייק? נחנו, שכרנו אופניים וטיילנו סביב לאגם (אבל רק טיול קצר כי הנסיעה על הכביש הראשי עם ילדים לא נעימה במיוחד). אהה וגם התקדמנו במספר יפה של עמודים בחוברות הלימודים של הילדים.

יאנגון וקצת היסטוריה

התחנה האחרונה בטיול שלנו במיאנמר היתה עיר הבירה לשעבר, יאנגון (Yangon, ידועה גם כראנגון). מדובר בעיר המפותחת והגדולה במדינה אשר בשנת 2005 איבדה את מעמדה כבירה לטובת העיר נייפידאו (Naypyidaw). הבירה המנהלית כיום פועלת כיום מתוך אזור צבאי סגור הסמוך לנייפידאו והשינוי נעשה על ידי הכוחות הצבאיים שעדיין שולטים במדינה. אגב, הסיבות להעתקת הבירה אינן ברורות לגמרי ורבים מעריכים שהתבצעה על מנת להרחיק את המוקד החשוב מהחוף כדי להקשות על כיבוש מן החוץ, אם יתרחש כזה.

המצב החברתי והפוליטי במיאנמר רגיש, מורכב ורב תהפוכות. במשך השנים התרחשו הפגנות ומחאות רבות נגד החונטה הצבאית ששלטה במדינה ודיכאה באלימות רבה את כולן, כולל הריגה של ילדים ונזירים. המדינה רחוקה מלהיות דמוקרטית, ועל אף הבחירות הדמוקרטיות שהתבצעו בה ב-1990 לצבא יש אחיזה חזקה ביותר בממשל. בבחירות הנ”ל, למשל, נבחרה מפלגתה הדמוקרטית של אונג סן סו צ’י (ככל הנראה הבורמזית הידועה ביותר בעולם), אולם הכת הצבאית סירבה לפנות את השלטון. היא הושמה במעצר בית לאורך כמעט עשרים שנה וכל אותה עת המשיכה במאבק לא אלים לקידום הדמוקרטיה וזכויות האדם בארצה.

במשך השנים זכתה סן סו צ’י במספר פרסים, כולל פרס נובל לשלום ב-1991. חלק מהפרסים, מעניין לציין, נשללו ממנה לאחרונה כיוון שבדיקה של וועדה מטעם האו”ם העלתה שממשלתה לא מונעת את מעשי הטווח בבני הרוהינגיה המוסלמים במערב המדינה, אלימות שמובילה הכת הצבאית השלטת ונמשכת עד היום.

משיחות מעניינות שערכנו עם מספר מקומיים ניכר שחופש הדיבור קיים (בתאילנד, לדוגמה, הרגשנו היטב איך מדברים על המלך הנוכחי בהיסוס ובלחש) והצנזורה די מצומצמת. שמענו מהם גם על הצדדים השונים הנוגעים למאבק של בני הרוהינגיה, אשר חלקם פעילים בארגוני טרור, להקמת מדינה אסלאמית במיאנמר. תמיד מעניין לשוחח עם מקומיים ובכל פעם אנו מחפשים אנשים ידידותיים שדוברים אנגלית סבירה על מנת שנוכל “לראיין” אותם.

יאנגון היא עיר של כיעור ויופי. יש בה אזורים מודרניים ומערביים, כולל קניון שנהנינו לבלות בו, כרגיל מבלי לעשות ממש שופינג כי כל מה שקונים – סוחבים על הגב. אהבנו לשבת בבית הקפה Bread Talk, ללמוד קצת ולהשקיף על הבורמזים שעורכים קניות לקראת חג המולד. הספקנו לראות סרט או שניים בקולנוע ולכרסם סלט תה (בעיקר אור) וארוחות עוף ב-Marry Brown, המקבילה המלזית של מקדנולד’ס. נהנינו גם מבית התה הידוע Rangoon שמציע עיצוב פנים נעים ותה בורמזי בעשרות קומבינציות (רבע תה עם שלושת רבעי חלב, חצי תה וחצי חלב, שליש תה ושני שליש חלב וכולי).

אי אפשר להגיע ליאנגון מבלי לבקר בפגודת “שוודגון” (Shwedagon) המוזהבת והמרשימה, האתר הקדוש ביותר במינאמר. מדובר במתחם גדול הבנוי על גבעה וכולל עשרות פגודות, מקדשים ובודהות נוצצים. במרכז המתחם ניצבת פגודה גדולה הבנויה על בסיס אטום (מה שנקרא “סטופה”), ועל פי המאמינים קבורות בו כמה משערותיו של בודהא. המקום הומה מאמינים ומבקרים ובהחלט מדובר באתר מרשים ויוצא דופן ששווה ביקור. כמו בכל אתר מרכזי כדאי לקרוא על המקום לפני או להשיג הדרכה, על מנת שהביקור יהיה משמעותי ומעניין יותר. שימו לב שיש להיכנס רק בלבוש שמרני, אם כי אם שוכחים אפשר לקבל כזה בכניסה. זו היתה ההזדמנות האחרונה של אור ללבוש לונגי, וכפי שחשדתי זה החמיא לו (חבל שאין תמונה).

טיולים קצרים נוספים שיצאנו אליהם כללו צפייה ברבבות עטלפים קטנים שיוצאים יחד ממערה עם השקיעה. המחזה היה די מרשים אך העיבה עליו העובדה שכמה מקומיות “עוזרות” לעטלפים לצאת במועד המדוייק על ידי תיפוף חזק בסמוך לפתח. ביקרנו גם במערה ענקית מלאה בבודהות שבסופה יציאה לנחל נחמד. את הנחל חוצים בעזרת סירה, דרך שדות אורז יפים וירוקים, חזרה לנקודת ההתחלה.

מיאנמר היא מדינה מעניינת לטיול, אך התנאים בה די קשוחים. היא מומלצת במיוחד למי שמתעניין בדתות ובבודהיזם ומסתקרן ממקדשים ופגודות, הקיימים בהמונים. שיא הטיול בעיני הוא הביקור בבאגאן ובאינלה לייק ובעיקר: פגישה עם הבורמזים הנהדרים. רק בשבילם שווה להגיע.

דצמבר 2018

אני לא זוכרת ממש למה שינינו תכניות, ולא בפעם הראשונה, ואיך קרה שהחלטנו לטייל במיאנמר (לשעבר בורמה) שלא היתה בתכנית המקורית. אני חושבת שזה קשור לעובדה שהרבה מהמטיילים שפגשנו בחודשים האחרונים דיברו על מינאמר בעיניים נוצצות. אין ספק שכשגילינו שהשגרירות ההודית שם נותנת ויזה לששה חודשים זה גם עזר.

מדרום תאילנד טסנו לבנגקוק, זו הפעם הרביעית במסע. נהנינו מאווירת חג המולד העליזה וניצלנו את הגישה לאתרים מערביים לקראת הימים במיאנמר המתפתחת (בקושי).

מיאנמר המסורתית

התחנה הראשונה במדינה היתה העיר השנייה בגודלה, מנדליי. עבורנו זו היתה הפעם הראשונה שפגשנו מיאנמרים וגילינו שהם פשוט נהדרים. עדינים, צנועים, חביבים מאוד ואדיבים. הזכירו לי את הקמבודים. בימים הבאים נחשפנו לאופי העדין וההגון של רבים מהם. נהג טוקטוק אחד רדף אחרינו כדי להחזיר לנו חלק מהכסף ששילמנו לו כי, לתפיסתו, לקח לו יותר מדי זמן למצוא את הכתובת שהיינו צריכים להגיע אליה. נהג אחר שגילה בדיעבד שלא יוכל להגיע לאן שרצינו, חויב בחלק מהכסף על ידי חברת הנסיעות אך סרב בתוקף לקבל מאתנו חלק מהכסף.

נראה שהמיאנמרי הממוצע עדיין מסורתי ביותר. אני מניחה שעם המשך החשיפה למערב, תהליך שמתגבר לאחרונה, זה ישתנה. רבים מהנשים ומהגברים(!) המקומיים, כמעט כולם, אגב, רזים ודקיקים – לובשים “לונגי” שהיא חצאית מקסי מסורתית. גבר שלבוש בחולצת צווארון מקופל וכפתורים מודרנית התחובה לחצאית ארוכה שבסיומה מציצים סנדלי אצבע – הוא לא מחזה נדיר. בעוד הגברים קושרים את הלונגי מקדימה, הנשים, שלובשות בדרך כלל חליפה צבעונית שכוללת חולצה ולונגי מבד זהה, קושרות את החצאית בצד או מאחורה.

מיאנמר כוללת מעל מאה ושלושים מיעוטים שונים, כאשר אנשי הבאמר (נקראים גם בורמזים) הם הקבוצה האתנית הגדולה ביותר. רבות מהנשים הבורמזיות נוהגות לצבוע את פרצופן באבקה המופקת מגזע עץ מקומי שנקרא “טנקה” שמשמשת, כך הבנתי לאחר ששאלתי הרבה פעמים, בעיקר כקישוט מסורתי. אין חוק בנוגע לאיפור הזה. חלקם צובעים בצורה אסתטית ומושקעת רק את הלחיים או אפילו מציירים עם האבקה צורה של עלים, ואחרים צובעים את כל הפרצוף, את המצח או מפזרים נקודות, כולל רק אחת באמצע האף. מוזר.

מנהג נפוץ אחר הוא לעיסה של אגוז הארקה העטוף בעלה מעץ הבאטל נאט אותו דוחסים לפה, בעיקר הגברים. למעשה זהו סם ממריץ שהורס את השיניים והופך את החיוך לאדום ומפחיד. מיד כשנחתנו פגשנו בחור לועס. הוא העלה אותנו למיניבוס וניסה, בקושי רב, לשאול אותנו לאיזה מלון אנחנו צריכים להגיע. הייתי בשוק. שאלתי את עצמי למה הוא מנסה לדבר כשברור לכל שהוא במהלך ניתוח חניכיים?! לסיכום המנהג ולקינוח, מתברר שהלעיסה המבהילה הזו מחייבת גם יריקות מדי פעם. חוויה מגעילה שלא התרגלנו אליה בכלל.

התשתיות במינאמר בסיסיות, העוני ניכר במקומות רבים וההיגיינה ירודה. ואכן, ימים ספורים אחרי שהגענו כבר לקינו (טוב, לקיתי) בקלקול הקיבה הראשון לטיול. למרות שההוסטלים והמלונות שבחרנו היו בסטנדרט מערבי טוב, ברגע שיצאנו מהם נתקלנו בדרכי העפר, בבורות הביוב, בכתמי הרוק האדומים כתוצאה מלעיסת הארקה ובהמון כלבים משוטטים שנראים נורא. מיד אסרנו על אלה לגעת בכלבים והתמדנו בזה כל החודש. זה היה לא פשוט.

מקדשים מוזהבים ונזירים על אופנוע

הדבר הבולט ביותר במיאנמר הוא אינסוף המקדשים הבודהיסטים, רובם בעלי כיפות מוזהבות, שהמדינה שופעת בהם. המבנים הקדושים הללו, כך למדנו, מחולקים לסוגים שונים: מקדשים בהם מתפללים, מנזרים בהם חיים הנזירים, מערות לתפילה ומדיטציה, ו”סטופות” שהם מבנים אטומים ועתיקים שמזכירים בצורתם פעמון ועל פי האמונה הבודהיסטית קבורים בהם שיירים (שן, עצם…) הקשורים לבודהה או לאחד מתלמידיו.

מרבית המיאנמרים בודהיסטים והרחובות מלאים, מלבד בטוקטוקים, בנזירים ונזירות העוסקים בפעילות יומיומיות. המחזה של נזיר רכוב על אופנוע מאחורה, הדהים אותנו בהתחלה. אנחנו חשבנו שנזירים הם אנשים הפורשים מהחברה, נוהגים בסגפנות ובוחרים זאת כדרך חיים, אך זה לא מדויק. מדריכת טיולים ונהג טוקטוק מקומיים איתם טיילנו סיפרו לנו שרבים מהנזירים במיאנמר משמשים כנזירים רק מספר שנים או חודשים, וכמעט בכל משפחה יש מי שחי כנזיר במשך תקופה. הנהג המדובר, אגב, הפך לנזיר ארבע פעמים במהלך חייו. לאחר שהתחתן מותר היה לו לעשות זאת רק באישור רעייתו.

בביקורנו הרבים במקדשים השונים פגשנו בנזירים גברים בגלימה כתומה או בורדו, בנזירות נשים בגלימה ורודה ובנזירים ילדים אשר מתחנכים במקום כמה שנים. כולם כמובן מגולחי ראש. הם זוכים להערכה רבה מצד האוכלוסייה שרבים בה מכינים להם אורז מדי בוקר כשהם מגיעים עם הקערות שלהם.

כמצופה מכל מטייל במנדליי ביקרנו במקדש “מאהמוני”. באופן אישי, התרשמתי בעיקר ממאות המאמינים המתפללים באדיקות ועוקבים בהתרגשות אחר טקסי הדבקת עלי הזהב על פסל הבודהה היושב. הפעולה הזו נפוצה מאוד במקדשים השונים במדינה וכאן אף מצלמים אותה בווידאו לטובת המאמינים הרחוקים יותר. אגב, רק גברים מורשים לעשות זאת ופסל הבודהה הענק החל לאבד את צורתו בעקבות המנהג.

ביקרנו גם בשוק לאבני חן מסוג JAD שנקראות בעברית “ירקן ג’יידיט”, אחת מסוגי אבני החן שמיאנמר עשירה בהן. השוק מכיל דוכנים צפופים בהם יושבים גברים ונשים ומדברים בקולי קולות לסלולרי שלהם, תוך שהם מצלמים את האבנים עליהם הם מדברים ומעשנים במקביל. מתברר שהם בשלבי משא ומתן למכירת האבנים או התכשיטים עם סוחרים מסין.

אתר חובה נוסף הקרוב לעיר, כך נאמר לנו, הוא גשר ה”או-ביין”. מדובר בגשר עשוי עץ טיק, שנמתח מעל אגם “טאונגטמאן” ובעבר נחשב לארוך מסוגו בעולם. כל המטיילים מגיעים לבקר במקום לקראת השקיעה בשל המראה היפה. ואכן בעוד המקום די מוזנח (במונחים מערביים) והגשר לא משאיר רושם עז – התמונות שהפיקה מצלמת הסלולרי שלי (ותוסיפו לזה את חוסר הסבלנות הידוע שלי לצלם) הן לא פחות ממדהימות.    

הילדים המתולתלים שלנו, שכבר רגילים לתשומת לב מיוחדת, זכו במיאנמר לכבוד של סופר סטארים. אינספור אנשים ביקשו להצטלם איתם, רובם מבוגרים שדחפו לתמונה את ילדיהם הנבוכים. הילדים תירגלו חיוכים ופוזות, היו סבלנים לכל הליטופים על הראש ופיזרו “מינגלאבה” (שלום בבורמזית) בנונשלנט.

באחד הבקרים התעוררנו לקולות מוזיקה רמים. עקבנו אחריהם ועלינו לקומה האחרון במלון, שם נתקלנו במסיבת חתונה שעמדה לפני סיום. בני המשפחה והזוג הטרי התרגשו לראות אותנו ומיד הושיבו אותנו ליד אחד השולחנות והחלו להזרים קינוחים. המעמד היה מביך, בעיקר לאור הבגדים הקצרים והפשוטים שלנו, אבל המשפחה התעקשה להצטלם איתנו והחתן, לאחר שבצע את העוגה ונתן לכלתו את הביס הראשון, נתן גם לי. מקווה שזה מזל טוב.

הפלא שנקרא באגאן

ממנדליי נסענו דרומה לעיר “באגאן” בסליפר מפנק באופן חשוד. יש לנו כבר ניסיון רחב עם אוטובוסי לילה אבל דווקא במיאנמר הענייה נתקלנו לראשונה בשרות יוצא דופן שכלל דיילת, ארוחה בקופסא ומסך טלוויזיה אישי מלא סרטים מערביים לבחירה.

זמן קצר אחרי שהגענו לאזור העיר, ומיד אחרי שנדרשנו לשלם דמי כניסה מיוחדים, כבר ניתן לראות מדוע באגאן הוא מקום מופלא. בהחלט אתר היסטורי וארכיאולוגי מיוחד במינו. לכל כיוון שרק תירקו (מטאפורה רלוונטית) תראו מיד פגודות מחודדות, שרידי מקדשים אדמדמים ומבני מנזר בגדלים וצורות שונות. באזור שטוח ופתוח של כארבעים קילומטרים רבועים פזורים כשלושת אלפים מבנים כאלו, חלקם עומדים שם מן המאה העשירית לספירה, והמראה מרהיב ביותר.

שכרנו קטנועים חשמליים ושוטטנו, דרך מנהרת זמן, בתוך “יער” המבנים המרשימים והמוזרים. רבים ממליצים לטפס לאחד המבנים הגבוהים על מנת לצפות בשקיעה ובזריחה. ואכן, אור ואני, השכמנו קום, נסענו בחושך, טיפסנו על אחד המבנים שניתן לטפס עליהם והמתנו, יחד עם כשלושים מטיילים נוספים, לשמש. אני חייבת להודות שהמקום מרשים ללא קשר לזריחת החמה ומבחינתי לא צריכים לקום בארבע כדי ליהנות ממנו. גם את השקיעה “עשינו”, והפעם עם הילדים, והיא היתה יפה כמצופה. בשלב מסוים מצטרפים כמה עשרות כדורים פורחים שהתיירים העשירים יותר שוכרים כדי ליהנות מהנוף המיוחד. צלליות הכדורים על רקע השקיעה בהחלט מוסיפות למראה המופלא.

מקדש “אנאנדה” המפורסם בבאגאן הוא אחד הגדולים, הפעילים והמרשימים ביותר והגענו אליו בסיוע נוי נוי, המדריכה הנהדרת ששמה הולך לפניה בקרב הישראלים. בשלוש שעות של סיור קיבלנו הסברים מאלפים על הבודהיזם והחיים במיאנמר, שהלוואי שהיינו מקבלים ביום הראשון במדינה. המקדש הוקם במאה האחת-עשרה לספרה. בתוכו ניצבים ארבעה פסלי בודהה גדולים ומוזהבים, וקירותיו מלאים בעיטורים המתארים את חייו של בודהה. נוי נוי הסבירה שאחד הבודהות נראה בעל סבר פנים קשוחות כשעומדים סמוך אליו ואילו כשמביטים בו מרחוק, מתוך הכניסה של פשוטי העם, הוא נראה צוחק. כמובן שכולנו פנינו לכאן ולכאן כדי לבדוק את הסיפור שהתברר כנכון ומדהים.

 לאחר מספר ימים עזבנו את באגאן ופנינו לאגם “אינלה” ואחר כך ל”יאנגון”, העיר הגדולה במדינה ששימשה עד לא מזמן הבירה, עליהם אכתוב בפוסט הבא.

נפרדנו מווייטנאם אחרי חודשיים והמשכנו לטייל עם סבתא טובה, סבתא עמירה וסבא רמי. הפעם חצינו את הגבול בשייט על נהר המקונג, מערבה לקמבודיה. הנהר מגיע עד פנום פן, בירת קמבודיה, ומיד כשירדנו מהסירה זיהינו טוקטוקים בכל פינה, מחזה אופייני ביותר למדינה. כמובן שראינו טוקטוקים בעבר, אבל בקמבודיה זו צורת התחבורה הנוחה, הכייפית והזולה ביותר. פשוט יוצאים לרחוב ומיד מזהים שניים-שלושה נהגים שמזדרזים להזדקף מתנוחת הערסל שלהם, מתנתקים מהטלפון וניגשים בשמחה ללקוח הפוטנציאלי. הנסיעה עצמה, אם היא לא ארוכה, היא חוויה נעימה ומעניינת כי היא מאפשרת לנוסעים להרגיש את הרחוב, כולל הרוח, הריחות והקולות. כל הנהגים שנסענו איתם היו סימפטיים מאוד ואפילו המו”מ בנוגע לגובה התשלום נעשה בחיוך. בדיעבד גיליתי שככה זה אצל הקמבודים. אנשים פשוטים וחייכנים.

בפנום פן שהינו פחות מיממה, מה שלא הפריע לנהג שלנו לנסות ולשכנע אותנו לבקר בשתי האטרקציות הכי “פופולריות” בעיר: בית הסוהר “טואול סלנג” ו”שדות הקטל”. בראשון אנשי הקמר רוז’ האכזריים כלאו ועינו מתנגדים ובשני רצחו אותם. עשר דקות בקמבודיה וכבר נחשפים לעבר הלא כל כך רחוק והטראגי שלה. משטר הקמר רוז’ רצח בשנות השבעים כשני מיליון איש, רבע מאזרחי המדינה דאז! וזה בלתי נתפס איך האנשים פה עדיין ידידותיים ואופטימיים.

משפחת המלוכה וראש הממשלה

בימים הראשונים לנו במלון משפחתי מקסים והתיידדנו בקלות עם הבעלים והצוות שהיו אדיבים במיוחד. כנראה שהקמבודים מטבעם, אם אפשר להכליל, אנשים נעימים מאוד ושרותיים במיוחד. את הקבלה במלון מעטרות שלוש תמונות גדולות: מלך קמבודיה הנוכחי, אמו המלכה וראש הממשלה. משיחות עם בעלי המלון הבנו שראש הממשלה הוציא חוק לפיו כל עסק חייב להציב את שלוש התמונות הללו. להערכתי, אם אתבקש (רוצים?), אוכל עכשיו לצייר קלסתרון לא רע של שלושתם.

שאלנו את הצוות על הקשר של העם הקמבודי למלך ועל הפוליטיקה המקומית וזכינו לחיוכים של מבוכה. מהתשובות שניתנו בקול שקט למדנו שהמלך הקודם היה אהוב ומוערך על ידי עמו, אולם בנו משמש למעשה חותמת גומי לכל החלטה שמקבל ראש הממשלה. ראש הממשלה הזה, הון סן, נמצא בשלטון כבר מעל שלושים שנה ובבחירות האחרונות ניצח לאחר שהצליח להוציא מחוץ לחוק את האופוזיציה תוך שימוש, ולא בפעם הראשונה, באלימות ובהפחדות. עוד לחשו לנו שהאיש אדם עשיר מאוד, בעל נכסים רבים וקשרים בסין. בהמשך הטיול בקמבודיה שמענו יותר מפעם אחת על פלישה מסיבית של בעלי עסקים סינים ורכישה מקיפה של נכסים על ידם. לא מן הנמנע שראש הממשלה פשוט מוכר את המדינה לכל המרבה במחיר כאילו היא שייכת לו.

ווט אבוט אנגקור ווט?

כמעט כל המטיילים בקמבודיה, כולל אנחנו, מגיעים אליה לשם ביקור ב”אנגקור ווט”. מדובר בשרידים מרשימים של מעל אלף מקדשים בודהיסטים והינדואיסטיים שנבנו החל מהמאה התשיעית באנגקור, הבירה של האימפריה הקמרית (קמבודית). חלק מהמקדשים נבלעו על ידי ג’ונגל עבות ואחד מהם נחשף לרבים במערב הודות לעובדה שבו צולם הסרט “טומב ריידר”.

הביקור שלנו במקום כלל סיור עם מדריך בשלושה מוקדים: ה”אנגקור ווט” עצמו, המתחם המפואר והגדול שבין המקדשים על המבנים הרבים וגילופי האבן המפורטים שבו, צפייה בשקיעה מראש “מקדש באיון” בעל עשרות הפרצופים וביקור ב”טה פרום” (ע”ע טומב ריידר). מקדשי האנגקור הוכרזו על ידי אונסק”ו כאתר מורשת עולמי והם אכן מרשימים ביותר בגודלם, בייחודם ובשל הטבע המרהיב הסובב אותם. אף על פי כן, אם תקראו בין השורות ותחשדו שלא התעלפתי, זה יהיה נכון… אני חושבת שהסוד טמון במדריך טוב, התאמצו לחפש כזה!

עם תום הביקור במקדשים הגיע גם סוף הטיול של ההורים וחזרתם לארץ. הבילוי איתם היה כייף גדול ואנחנו כל כך שמחים שחצו חצי כדור לבקר אותנו (תודה!).

שורצים בסיאם ריפ

אז איך עוד בילינו בסיאם ריפ? יצאנו לבילוי משפחתי באולם קולנוע בייתי, שרצנו בבריכה של המלון, ביקרנו בעוד מוזיאון תלת מימד (גדול ומרשים אפילו יותר מהמוזיאון בצ’אנג מאי), קפצנו ל-Pub Street הצבעוני וההומה, שם אכלנו ארוחת ערב יקרה מדי ולא טעימה מספיק, וישבנו ללמוד עם הילדים בבית קפה מערבי מפנק. אהה וגם הספקתי קצת לעבוד תוך שאני מכרסמת בהנאה קרואסון, שריד מבורך של השלטון הצרפתי בקמבודיה, וסביבי משוטט מלצר שהורג זבובים בעזרת מטקה חשמלית. שרותיים ביותר. אמרתי, לא?

בבית המלון השני אליו עברנו פגשנו את הבעלים שהיה מאוד ידידותי וסיפר בשמחה על ביקורו בתל אביב. מדובר באיטלקי שהצליח מאוד בתחום היהלומים במילאנו אבל החליט להחליף את החיים בגרסה רגועה הרבה יותר. פאבלו סיפר לנו על החוויות המעניינות שלו עם הקמבודים, כמעסיק וכתושב, וכן על המעורבות הגבוהה מדי, לטעמו, של עמותות בינלאומיות במדינה. מתברר שרק בסיאם ריפ פועלות יותר מאלפיים עמותות! ואכן במקומות רבים בעיר ראינו פרסומים ובתי עסק של עמותות מערביות שמסייעות לצעירים קמבודים לקבל השכלה ולרכוש מקצוע (כמו למשל הקרקס הנהדר שצפינו בו וכלל את בוגרי בית הספר לקרקס שמלמד צעירים עניים את המקצוע) או עמותות התומכות בנפגעי המוקשים ובנכים אחרים (כמו עמותה המכשירה עיוורים להפוך למעסים מקצועיים).

לשמחתנו, פאבלו שלח אותנו לאכול במסעדה מקומית קרובה וזולה שהפכה למועדפת עלינו. מגיעים עליה לאחר חמש דקות של הליכה בלבד: יוצאים מהמלון שמאלה, עוברים על פני האישה שמכינה וופלים על גחלים אבל הם לא טעימים כי הם מבוססים על קוקוס, ממשיכים אחרי החבורה שכל פעם מחדש מצביעה בהתלהבות על התלתלים של הילדים, מתפתים לא לעצור בדוכן הקפה האיטלקי מימין, ממשיכים עד שעובר ריח הדגים החזק ואז, כשמסתיים עשן הצלייה מהשוק המקומי, מגיעים ל”קרומבה” הנהדרת. ממליצה בחום על התבשיל המקומי של חזה עוף קצוץ המעורבב בבשר חציל וכמובן על השניצל הכי טעים שאכלנו במזרח (והוא בכלל לא ידע שהוא כזה). השניצל מוגש לצד מטבל מדהים שמורכב, להפתעתי הרבה, בסך הכול מליים, ממלח ומפלפל שחור קמפוטי (מהעיירה קמפוט בדרום קמבודיה)! אל תטעו כמוני, ואל תוותרו על רכישה של פלפל מקמפוט, אם אתם באזור. לא לחינם הוא נחשב לפלפל המשובח ביותר בעולם.

העיירה קמפוט

מסיאם ריפ המשכנו לקמפוט המדוברת, באמצעות אוטובוס סליפר עם חידוש: מיטות זוגיות! קמפוט נראתה לנו די עלובה ואת הלילה הראשון העברנו במלון די מעופש, ללא מזגן, אבל עם המון יתושים. ומטבח. בחרנו בו בגלל המטבח ובמטרה לסיים את שק האוכל שקיבלנו מישראל. כל הקוסקוס והפתיתים בו הכבידו במוצ’ילות ולא היתה לנו כל כוונה לזרוק אותם. אז בישלנו קוסקוס, קצצנו סלט ירקות ישראלי והתפללנו שלא יהיה חם יותר בלילה. עבר בסדר.

למחרת קיבלנו החלטה קריטית. בחרנו לשלם כפול ולעבור למלון מומלץ הממוקם על הנהר וכולל בתי עץ יפים, מסעדה ולא מעט בעלי חיים (כמה עיזים, המון חתולים וכלבים, וצפרדעים בכל מקום). למלון, שהוא למעשה כפר נופש, הגיעו ממש במקרה גם משפחת מיירוז ומשפחת פורבין! נהנינו מאוד, סוף סוף, לדבר בעברית עם מבוגרים אחרים, ולצפות בילדים מתעסקים פחות במסכים ויותר בקפיצות לנהר ובמשחקים השונים שהמלון הציע.

הימים הבאים עברו בכייף וכללו רכיבה על אופניים, שחייה בנהר, שתיית שייקים על הדק, שיעורים ולימודים ברקע הנהר, ואפילו שיעורי יוגה בסטודיו במרכז העיירה. לי הספיק שיעור אחד, אבל לאור ולשאר החברים היה ממש מרץ ליותר. באחד הימים, כשמפלס השייקים הגיע לסף מסוים, הוחלט לעשות קצת יותר אז שכרנו מיני ון ויצאנו לטיול בפארק בוקור. ביקרנו בבודהה שבראש ההר והמשכנו לעיירת רפאים הכוללת כמה מבנים נטושים שהיו בעבר בתי נופש של צרפתים עשירים, כנסייה מרשימה ואפילו קזינו. הנוף באזור מרהיב וגם מזג האוויר הקריר הוסיף לכייף. גם שם חזינו בנהירה הסינית שהתבטאה במרכז מסחרי גדול השייך לסינים ומוכר מוצרים ושרותים סיניים ל…סינים.

זהו, הסתיימו להם שלושה שבועות בקמבודיה הנהדרת. עלינו לרכבת לפנום פן ומשם למטוס לבנגקוק.

יש לי תחושה שלא סיימתי את הרומן עם קמבודיה. התאהבתי באנשים היפים והנהדרים הללו, שמגיע להם הרבה יותר ממה שהם זוכים לו. אני עוד אחזור.

עזבנו את הויאן ועלינו שוב לסליפר (אוטובוס שינה) והפעם דרומה לדאלאת, עיר די קטנה במרכז ויטנאם. העיר ממוקמת בגובה של 1,500 מטרים ולכן מזג האוויר בה קריר בהשוואה לשאר המדינה (למעט סאפה).

דאלאת נחשבת לאתר נופש פופולארי ורומנטי בקרב הויטנאמים ורבים מגיעים אליה להתחתן או לבלות ירח דבש.

בעיר ובסביבתה יש לא מעט אתרים ואטרקציות למטיילים ואנחנו ביקרנו בחלק ניכר מהם. המלון המפנק והזול שלנו (Tea Leaf Hotel) גם הוא אחראי לעובדה שנשארנו בעיר יותר משבוע.

אחת האטרקציות ששמענו עליה ממשפחות מטיילות רבות היא פארק חבלים וביקרנו בו מיד בהתחלה. המקום מתוחזק, הצוות מקצועי ואני רגועה. טיפסנו את כל המסלולים שמתאימים לנו וכשאלה ואור המשיכו בהתלהבות לקשים ולגבוהים יותר, בלי לשים לב, הצטרפתי אליהם. האמת? אומגה גבוהה וארוכה מפחידה רק בפעם הראשונה. בפעם השנייה והשלישית זה כייף ואחר כך זה אפילו משעמם.

 

בהמשך הביקור פנינו לאתר הסמוך ושם עלינו על מגלשות הרים מגניבות במיוחד שטסות במהירות לרגלי ההר. זה היה מסלול די ארוך שכלל סיבובים חדים ועצים צפופים ובסופו מגיעים ל”מפלי דתנלה” היפהפיים. תרשמו לעצמכם: מומלץ!

למחרת, בשיטוט של הבוקר, נתקלנו בכמה חתולים חמודים מציצים מבית קפה קטן. מרגע זה אלה חתמה שם קבע ותכתוב על זה פוסט נפרד.

גם ב”בית המשוגע” ביקרנו. מדובר במתחם ובו כמה בתים מחוברים שכולם מעוצבים בצורה יוצאת דופן. החללים והסולמות השונים נראים כמו תפאורה של סרט פנטזיה. המקום תוכנן על ידי אדריכלית אקסצנטרית והשיטוט בו הוא באחריות המבקרים, וכולל טיפוס במדרגות לולייניות, כמעט ללא מעקה, מעל אחד מגגות המבנים. אגב, המקום מתפקד גם כמלון ואפשר לישון בחלק מהחדרים.

כמובן שלקחנו את הילדים גם ל”בר המבוך”, קפה-בר שהכניסה אליו רגילה לגמרי, אבל מאחוריה נבנה מסלול די חשוך ופתלתל שעולה ויורד קומות. הלקוחות מצופים לרכוש משקה, לשוטט במסלול ולבחור את אחת מפינות הישיבה החבויות. בשעות אחר הצהריים בהן הגענו המקום היה די נטוש והצלחנו כמעט ללכת לאיבוד. כמה פעמים. כשכבר חשבנו שעברנו בכל המפלסים הוליכה אותנו אחת המלצריות למעבר חבוי שבסופו גן ירוק ויפהפה. היה מגניב!

בשלב מסוים החלטנו לצאת לסיור מחוץ לעיר. מטיילים רבים שוכרים “איזי ריידרס” (במקור בוגרי מלחמת ויטנאם) שמרכיבים אותם על אופנועים ומטיילים איתם במקומות השונים, כולם אתרים כבר די מוכרים. אנחנו הלכנו על משהו יותר פשוט. וזול (כמובן): שכרנו מכונית עם נהג ובנינו סיור מתומצת במסגרתו הודענו לנהג לאן אנחנו רוצים להגיע ולאן לא. זה מה שיצא:

מטע קפה וטעימה מ”קפה סמורים”. פולי הקפה מאזור זה נבלעים על ידי סמורים מזן מיוחד שמגדלים במקום. לאחר שהם יוצאים דרך הטבע, הם עוברים (הפולים. לא הסמורים) שטיפה רצינית, קילוף וקלייה. בתום התהליך טוחנים ומכינים מהם קפה. רוצה לומר “חרא קפה” אבל הוא היה דווקא די טעים. הטענה היא שהשהות של הפולים במערכת העיכול של הסמורים משפרת את איכותו. המוכרים טוענים שהיא גם משפרת את המחיר…

ביקרנו גם ב”מפלי הפיל” שהיו מרשימים וירדנו במסלול חלקלק עד למרגלותיהם ועד שלא יכולנו לסבול את הרסיסים. ואת ריח הביוב. המקומיים לא מצליחים לשמור על המקום וכנראה שעוברים בנהר גם מי שפכים. מודעות לסביבה נקייה עוד לא נהייתה פה טרנד. המשכנו לפגודה הסמוכה שלא חידשה לנו הרבה, אבל אהבנו את הבודהה הצוחק והענק בחצר.

עוד במסלול שלנו היה מבשלה משפחתית ליין אורז (בסאפה קוראים לזה Happy Water) ואחריה חווה קטנה לגידול צרצרים למאכל. בעלת הבית ניגשה אלינו בחיוך עם צלחת דוגמיות, אבל במהלך מהיר שכולו טקט (ברחנו) היא קיבלה את הרושם שאנחנו לא מעוניינים.

מה עוד עשינו בדאלאת? אכלנו כמה דברים טובים (Oz Burgers, Gourmet Burger, One More Coffee), שתינו כמה דברים טובים (סתם, רק קפוצ’ינו ב-One More Coffee, An Cafe) וגם הילדים לא יכלו לנדנד כי מצאנו להם מסעדה קרובה עם עוף מטוגן מוצלח (Hana Chicken). מה שהעיב קצת על הטעם היתה העובדה שכל פעם שהגענו לאכול הערנו את המוכרת (זה אולי לפוסט אחר, אבל הערנו לא מעט מוכרים בויטנאם. ככה זה כנראה שאתה עובד כל היום רצוף).

עוד מקום נחמד, במיוחד לילדים, הוא “עמק האהבה”. כשמו כן הוא. גועל נפש. סתם, צוחקת אתכם. העמק הוא בעצם פארק מלא בפרחים ושיחים גזומים בצורה מאוד קפדנית וקיטשית ומקושטים באלמנטים רומנטיים, מה שגורר מאות תמונות סלפי מיותרות. אבל יש בו גם מבוך די גדול ומגניב. כשמיצינו את הצילומים פנינו לצאת וגילינו שביל שפונה לכיוון אחר. המשכנו לצעוד בו עד שמצאנו את עצמנו משקיפים על אגם ענק. מתברר שראינו רק את קצה קצהו של הפארק. שטנו, כמקובל, בסירות הפדלים, עלינו על האוטובוס הפנימי והגענו לחלק נוסף ומרוחק יותר ובו עשרות דגמים קטנים של אתרים מפורסמים מרחבי העולם.

לסיכום, היה לנו נעים במיוחד בדאלאת, למרות שהעיר עצמה, איך לומר את זה, די מכוערת ולמרות שלא יצאנו לטיולים רבים לטבע שסביבה. נהנינו מהאנשים שפגשנו (מקומיים ולא מעט זרים שהשתקעו), מהאוכל המגוון והטעים וממזג האוויר שאפשר לנו להתאוורר זמנית מהלחות והשמש הויטנאמיים.

 

הפוסט הזה נכתב כבר בהויאן, אחרי (להלן הכותרת :]) שהות נהדרת של שבוע בהאנוי, בירת ויטנאם. העיר קיבלה את פנינו כפי שהיא מקבלת את כולם, ויותר: צפיפות ועומס, שאון צפירות, קטנועים שועטים בלי חשבון והולכי רגל נחושים ואופטימיים (או תיירים). אהה. וגם לחות.

התמקמנו בעיר העתיקה, כמומלץ (אכן שווה), במלון מפנק במיוחד וצוות שירותי ומנומס שטרם פגשנו כמוהו במזרח (קישורים בסוף הפוסט). מיד יצאנו לשוטט. הקסם של האנוי מתגלה בקלות.

המדרכות העמוסות בקטנועים חונים מחייבות את הולכי הרגל להצטרף לנחיל הכאוטי של התנועה בכביש, והבניינים, ברובם, צרים מאוד וארוכים. לא גבוהים במיוחד. בהמשך התברר לנו שבעבר בעלי הבתים בעיר העתיקה שילמו מיסים בהתאם לרוחב הבית ולכן החלו לבנות אותם צרים מאוד. יחד עם זאת, הם לא יכלו לבנות גבוה מאוד משום שהדרישה אז היתה שכל הבניינים יהינו נמוכים מהארמון.

שרידי המסחר הישן בעיר העתיקה עדיין נוכחים ובכל רחוב ניתן למצוא עיסוק דומיננטי אחד. רחוב אחד הוא רחוב מכירת הבשר, ברחוב שני מוכרים מוצרי סדקית ותפירה, ברחוב שלישי מוצרי פח ונחושת, ברביעי צעצועים, בחמישי תבלינים וכולי.

העיר העתיקה גדושה במסעדות רחוב (ליטירלי): בעלת המסעדה יושבת על כסא נמוך על המדרכה בחזית הבניין. סביבה “המטבח”: מדף עם כלי הגשה מפלסטיק, כמה סירים גדולים, סלסלות עם ירקות ירוקים ומתקן בישול או חימום כלשהו, לרוב עם גחלים לוהטות ובנגישות גבוהה מדי למשתמשי הדרך התמימים. סמוך לבעלת הבית פזורים כסאות פלסטיק נמוכים במיוחד מסודרים סביב שולחנות קטנים ופשוטים. לפעמים, וזה ממש מגניב, אפשר לראות את פנים הבניין ואז מתגלה הדירה הצפופה והחשוכה בה גרה המשפחה. בחזית – העסק (לרוב מסעדה ולפעמים חנות או מכבסה) ובפנים או למעלה – הבית.

כל הרחובות מלאים במסעדות שכאלו והן מגישות כל טוב. המקומיים ממלאים אותן ויושבים בדרך כלל בחבורות, אוכלים בנחת, מקשקשים ומחייכים. לעיתים קרובות הם אוכלים במשותף מ-HotPot. לאף אחד זה לא נראה מוזר שהם יושבים כל כך סמוך למדרכה המלוכלכת, ושהמוני אנשים ואגזוזים חולפים על פניהם במרחק נגיעה. זו החוויה. זה הקטע. כמובן שגם בישראל פורשים שולחנות על מדרכות אבל כאן זה פשוט אחרת: אין עיצוב, אין מרחב אישי, אין נוחות, אין יוקרה ואין מלצרים מפונפנים. מה שיש במשותף אלה אהבה לאוכל ולאנשים.

באותו ערב ראשון הבחנו בדגלי המדינה בכל פינה והתרשמנו שמדובר בפטריוטים רציניים. בערב הבא הרחובות היו ממש פקוקים מתנועת אנשים וקטנועים. המוני בני נוער ומשפחות גדשו את אזור האגם ואינסוף רוכלים ודוכנים הציעו אוכל וצעצועים. אמרתי לאור, מיד כשהצלחתי לאתר אותו, שזה מרגיש כמו יום העצמאות בארץ. למחרת בבוקר, בתום בדיקה קצרה, גילינו שה-2 בספטמבר הוא אכן יום העצמאות של ויטנאם. למעשה הוא מכונה “יום ויטנאם”. קצת קשה לבחור תאריך לעצמאות כשמדובר במדינה שאוכלסה לפני ארבעת אלפים שנה ושמאז, במועדים שונים, חולקה, שוחררה, הכריזה על עצמאות, וניצחה.

למחרת קבענו עם סטודנט מקומי לסיור אוכל פרטי. מדובר בסיורים חינמיים פופולאריים שמאורגנים על ידי עמותה (כמובן שרצוי בסופם לתת טיפ למדריך). הסטודנטים מתרגלים אנגלית והתיירים זוכים לחוויה “של מקומיים”. מומלץ ביותר. אלה והראל לא הרימו את הראש מהמסכים כשסיפרנו על התכנית אז השארנו אותם במלון עם סרט ואוכל. הרי אין סיכוי שיטעמו מאכל חדש. ועוד במדינה זרה. הסיור היה מאוד מוצלח. בזכות תיי המדריך הגענו למקומות שלעולם לא היינו נכנסים אליהם לבד וטעמנו מעדנים שלעולם, כנראה, לא היינו מזמינים לבד. תיי אחראי גם לקינוח החדש האהוב עלי ביותר: CHE – “מרק” מתוק שמגיע בצורות שונים וכולל בדרך כלל פרי טרי כלשהו, חלב מרוכז, פניני טפיוקה, יוגורט וקרח גרוס. לפעמים לפלא הזה מוסיפים גלידה או חלב קוקוס. מה יכול להיות רע? עלינו לרגל לאתר הספציפי הזה (אי אפשר לקרוא לזה מסעדה או בית קפה) שלוש פעמים לבדנו.

עוד בהאנוי ביקרנו ב”הילטון האנוי”, הכינוי שהאמריקנים הדביקו לבית הסוהר המקומי בו כלאו הצפון-ויטנאמים שבויי מלחמה. בבית הסוהר הזה עשו שימוש גם הצרפתים שכלאו ועינו אזרחים ויטנאמים וקומוניסטים שהתנגדו לאימפריאליזם.

מקום מעניין נוסף שביקרנו בו היה “מוזיאון הנשים הויטנאמיות”. בתום דיון לגבי ההתמודדות עם האתגר (הילדים שלנו + מוזיאון) התקבלה החלטה ניסיונית: אני אשמש כוח חלוץ, ארכוש כרטיס והדרכת אודיו, אלקט את המיטב, ואעביר רק אותו לילדים ולאור שיכנסו שעה וחצי אחריי. יצאתי לדרך בעוד האחרים שורצים בבית קפה סמוך ודוגמים קינוחים (מערביים, כמובן). הניסוי, למי שתוהה, הוגדר בהצלחה. כל הזכויות שמורות לי.

במוזיאון למדנו כמה דברים מעניינים על שבטים שונים מצפון המדינה שיש להם מסורת מטריאכלית: הנשים מציעות לגברים להינשא, הן מעבירות את שם משפחתן הלאה והבת הצעירה ביותר מקבלת את הנתח הגדול ביותר מהירושה. אהבתי (אמא, לטיפולך). עוד גילינו במוזיאון מידע מעניין על עמידות העם הויטנאמי במהלך המלחמות, על הו צ’י מין, שבין היתר נתן דוגמה אישית במלחמה וויתר על ארוחה אחת ביום, ועל מנהגים יוצאי דופן הקשורים לאמונה ברוחות ובשאמאנים. כך למשל יש לנהוג כדי להתייעץ עם הרוחות לגבי שם נבחר לרך נולד: בטקס מיוחד זורק סבו של הילד שני מקלות במבוק קטנים באוויר. אם הם נוחתים הפוך האחד מהשני והתינוק אינו בוכה – הרוחות מאשרות את שם הילד. אם הם נוחתים בצורה זהה – יש לבצע טקס נוסף עם שם חדש עד אשר הרוחות והתינוק מאשרים.

חוויות כיפיות נוספות בעיר לילדים: הצגה/מופע אקרובטיקה מקסים אך די יקר בשם Ionoh ומשטח החלקה על הקרח גדול ופנוי יחסית בקניון Royal City. יש שם מתקנים מגניבים שעוזרים למחליקים מתחילים ומותר לשהות שם כמה שרוצים. כדאי. וקריר.

עזבנו את האנוי פעמיים: בסליפר (לסאפה) ואח”כ בטיסה (להויאן). נהניתי ממנה מאוד ואשמח לחזור אליה. מדובר בעיר מרתקת, שוקקת, טעימה וזולה. מה עוד צריך?

• מלון Rising Dragon Villa, הזמינו בבוקינג עם הקוד שלי naama269 ותקבלו 15 דולר הנחה.
• מקום מומלץ ביותר שמגיש מרקים מתוקים (קינוחים ויטנאמיים) Che Dung ברחוב Hang Bac מס’ 95. שימו לב גם החנות הסמוכה מגישה מרקים מתוקים והיא גם טובה, אבל פחות.

אני בסך הכל שבועיים בתאילנד וזו הפעם הראשונה שלי פה, ובמזרח בכלל אז התובנות שלי ודאי לא מעמיקות. אולי אפילו ידועות לכולם. ותמימות. אבל נחשו מה? בכל זאת תוכלו לקרוא אותן:

1)  מה זה כל האוכל הזה? כל. האוכל. הזה. מעולם לא נתקלתי ברחובות כל כך עמוסים במסעדות, מטבחים פתוחים ודוכני רחוב. והסתובבתי בעולם. בואו. ועוד לא דיברנו על שווקי האוכל של הלילה, למי שגילה אחה”צ שאכל רק עבור אדם אחד. נראה שכל מה שהתאים עושים זה לאכול או להכין אוכל. וזה לא רק באזורים המתויירים. רוב המאכלים אסתטיים ומגרים, חלקם ארוזים או מבושלים בתוך עלי בננה או דחוסים בקנה במבוק ריק, מה שמוסיף לסקרנות ולחשק.

סעיף קטן 1א. והפירות? רבים, שונים ומשונים. אני בכלל לא בקטע של פירות (הייתי חייבת למרוד באבא שלי איכשהו…) ואכן לא ניסיתי חדשים, למרות שחלקם ממש מגרים ויפים. למשל הפרי שפה למטה:

אגב, אצלנו במלון נתלתה המודעה הזו. מתברר שלדוריאן (מכירים?) יש ריח מ-ס-ר-י-ח והמוני התיירים הסינים שמבקרים בתאילנד ממש אוהבים אותו.

2) המחירים פה ממש מגוחכים בהשוואה לארץ. אני רק לא יודעת על מי לגחך. מנה מסורתית ומשביעה שהיא ארוחה שלמה כמו פתאי או מרק נודלס עולה בממוצע 40 באט (פחות מחמישה שקלים) ונשנושים כמו שקית מלאה אננס טרי וחתוך, שלושה אגרולים, קרפ במילוי בננה וחלב מרוכז וכדומה עולים עד 50 באט, כחמישה שקלים! כיוון שישראל היא שיאנית מבחינת יחס התיירים הנכנסים לתאילנד בהשוואה לגודל האוכלוסיה שלה (יש מקומות עם טקסט בתאית, סינית ועברית) רבים מכם כבר ביקרו פה, אבל לאלו שלא: שיברו את קופת החסכון שהילד הביא מהגן, יש שם מספיק, ובואו למסאז’ (25 שקלים לשעה), שייק מנגו (6 שקלים), רול של סושי (7 שקלים) ועוד כל טוב.

3) מהשיטוטים הרבים שלנו ברחובות אני ממש מתפעלת מהיזמות המקומית והעסקים הקטנים פה. יש מי שעושה כביסה לתיירים בדירה שלה, מי שמכין רוטי בדוכן המחובר לטוסטוס שלו, מי שמסתובב ומוכר כל מיני תופינים שהכין כמו ביצי שלו קשות שבישל, צ’יפס שטיגן מתפוח אדמה סגול, בוטנים שקלה וכולי, מי שמבשל במטבח מאולתר ומגיש ארוחות בשולחנות הפלסטיק שהציב סמוך, מי שמסתובבת ומוכרת צעצועים עבודת יד, מי שצולה עקרבים ומוכר אותם משופדים, מי שתופר תיקים וארנקים מעור בפינת הרחוב, מי שמכין טוקטוקים קטנטנים מפחיות קולה, מי שמוכר מהאופניים שלו גלידת קוקוס ועוד ועוד. אני לא יודע אם זה הכרח כי אין עבודות אחרות, אם זה אופי, אם מישהו מוסדי עוזר או מפקח על העסקים הקטנים האלה. אני לא יודעת אם מדובר באנשים חרוצים שמתחילים את יומם בשמחה (חלק בטוח כאלה) או אם הם קשיי יום שעובדים יותר מדי ומתפרנסים בדוחק (חלק בטוח כאלה). אני מניחה שהמציאות היא איפשהו באמצע.

4) משפחת המלוכה שולתטטטט… ראמה העשירי, הלוא הוא המלך הנוכחי, דומיננטי מאוד ברחוב התאילנדי והתמונות שלו מעוטר בעשרות דרגות ואותות צבאיים מופיעות בכל מקום. בזכות מצגת שהכינה אלה (שלא תחשבו שאנחנו, חס וחלילה, רק מבלים פה) למדנו שראמה התשיעי, המלך הקודם שמלך כשבעים שנה, היה אהוב מאוד על העם. מדריך שפגשנו, משבט הקארן החיים בהרים בצפון, סיפר שהמלך הקודם היה תורם לשבטים בגדים ורצה לעזור להם להתקרב לאומה התאית. המלך הנוכחי, עם זאת, נראה לנו פחות אהוד אם כי שום ביקורת לא שומעים עליו. זה פשוט לא חוקי. אין ספק שהמלך הוא הדמות הכי מפורסמת במדינה. בודהה, אני מניחה, נושף בעורפו. אגב, אתמול כשהזמנו כרטיסים לרכבת (המלכותית, כמובן) של תאילנד המלך הופיע כפרסומת לפני כל דף שפתחנו. מעניין מה היה כתוב שם…

5) כפכפים בשלוליות זה מרענן. המים נקיים כי הרגע ירדו מהשמיים והמלון עם המגבת הנקייה ממש קרוב. נחמד.

הערה לעצמי 1: הרכבות בתאילנד נוטות לנסוע גם בלעדינו. דיבילי (לגמרי) לחכות לרגע האחרון כשלא חייבים!

הערה לעצמי 2: אם במקום מסוים יש שוק מיוחד בראשון בלילה. עדיף שלא להגיע למקום בשני בבוקר…

למסע הזה היו המון התחלות: הפעם הראשונה שנתקלתי בבלוג של זואי לפני שלוש שנים, ה”בום” שחטפתי כשנחשפתי לבלוג של המלכה-האם הללי והדחיפה שקיבלתי מהבלוג של הגלולה (מעניין שכל הכותבות נשים…), השיחה הראשונה שלי עם אור על הרעיון, היום שבו הוא סיפר בעבודה, הלילה בו קנינו את הכרטיסים ועוד ועוד.

ללא ספק, יום שלישי שעבר בערב, כשהגענו סוף סוף לנתב”ג, היה ההתחלה הכי אקטיבית, אין חרטות. היתה התרגשות של שמחה אבל בלי ממש לחץ. כשם שלא היו לילות נטולי שינה בגלל דאגות, ולא היו נקיפות מצפון על השינויים שאנו אוכפים על הילדים, ולא צצו חששות משמעותיים מכיוונם – הכל זרם. כאילו זה אמור היה לקרות. אותי זה לא היה מפתיע, אם כי קצת מביך. משפחה זורמת.

זמן קצר אחר כך בטיסה של “אוזבקיסטן איירליינס” הסבלנות החלה לפקוע. הריבוע שהקצו לי – בין הראל שכל הזמן חיפש את תנוחת השינה הטובה ביותר (עבורו, כן?) לבין גבר דתי מבוגר שישן כמעט כל הטיסה, עם פה פתוח מיינד יו – פשוט לא היה מספיק עבורי. ספייס. זה חשוב לי.

חמש שעות אחר כך נחתנו בטשקנט ונטמענו באולם ההמתנה בין קהל מגוון וצבעוני במיוחד, רובו ממדינות מרכז אסיה: גברים בתלבושות מסורתיות, נשים מכוסות היטב, מערביות בג’ינס קצר מדי וקבוצות ספורט בלבוש ייצוגי. המחזה היה ממש מרתק ולולא הפקיסטני הצעיר שהתיישב (כמעט) על אלה היינו ממשיכים לשבת על הרצפה (טשקנט, אמרנו?) ולבהות. זאת היתה הזדמנות מצוינת שהדגימה לילדים מהי תרבות אחרת. בעינינו, כמובן, הוא נדחק בחוצפה ועשה לעצמו מקום במקום שאין, ישב בצמידות מוגזמת לילדה צעירה שהיא לא אחותו הקטנה. בעיניו, מן הסתם, הוא, ובכן, התיישב. אלה בכל מקרה עברה מיד, והפקיסטני החביב שמח להשתרע בהזדמנות שנוצרה על התיק שהשאירה מאחורה.

עכשיו שאני כותבת את זה ברור לי שכל הטיול הזה יהיה רצוף דוגמאות מתרבויות שונות הישר מהעולם הגדול. יהיה מגניב.

שוטטנו קצת בטרמינל, הפנמנו את הקצב האיטי והאדמינסטרציה הצולעת של האוזבקים ונזפנו (נזפתי) בשתי נשים שעישנו בחדר השירותים הסגור. ישראליות, דאאא, שענו לי ברצינות “אבל אין מקום אחר”.

הגענו סוף סוף לטיסה השניה, והפעם לבנגקוק. לא אלאה אתכם בשטויות: שוב הוגשו בוטנים לנשנוש ומיד אחר כך ארוחת בוקר, שוב היו בה יותר מדי אריזות ומגוון מרשים של מאכלים לא טעימים ו/או לא קשורים אחד לשני. וגם פה, כמו בטיסה הראשונה, לא השלמתי את המשימות שלא הספקתי להשלים בארץ. הפעם, אפילו לא העתקתי שוב את הרשימה יפה ומסודר. זה יחכה. היו לי מספיק אקסלים בחצי השנה הקרובה.

הערה לעצמי: לגיטימי שיא לבחור את הכסאות הכי נוחים בשדה ואז לרכוש משקה קטן ולשרוץ עליהם שלוש שעות.

פינת הככ”ל (כל-הכבוד-לי): שתי טיסות באורך סביר, עדיין עדיפות על אחת בלתי נגמרת. לדעתי.