למסע הזה היו המון התחלות: הפעם הראשונה שנתקלתי בבלוג של זואי לפני שלוש שנים, ה”בום” שחטפתי כשנחשפתי לבלוג של המלכה-האם הללי והדחיפה שקיבלתי מהבלוג של הגלולה (מעניין שכל הכותבות נשים…), השיחה הראשונה שלי עם אור על הרעיון, היום שבו הוא סיפר בעבודה, הלילה בו קנינו את הכרטיסים ועוד ועוד.
ללא ספק, יום שלישי שעבר בערב, כשהגענו סוף סוף לנתב”ג, היה ההתחלה הכי אקטיבית, אין חרטות. היתה התרגשות של שמחה אבל בלי ממש לחץ. כשם שלא היו לילות נטולי שינה בגלל דאגות, ולא היו נקיפות מצפון על השינויים שאנו אוכפים על הילדים, ולא צצו חששות משמעותיים מכיוונם – הכל זרם. כאילו זה אמור היה לקרות. אותי זה לא היה מפתיע, אם כי קצת מביך. משפחה זורמת.
זמן קצר אחר כך בטיסה של “אוזבקיסטן איירליינס” הסבלנות החלה לפקוע. הריבוע שהקצו לי – בין הראל שכל הזמן חיפש את תנוחת השינה הטובה ביותר (עבורו, כן?) לבין גבר דתי מבוגר שישן כמעט כל הטיסה, עם פה פתוח מיינד יו – פשוט לא היה מספיק עבורי. ספייס. זה חשוב לי.
חמש שעות אחר כך נחתנו בטשקנט ונטמענו באולם ההמתנה בין קהל מגוון וצבעוני במיוחד, רובו ממדינות מרכז אסיה: גברים בתלבושות מסורתיות, נשים מכוסות היטב, מערביות בג’ינס קצר מדי וקבוצות ספורט בלבוש ייצוגי. המחזה היה ממש מרתק ולולא הפקיסטני הצעיר שהתיישב (כמעט) על אלה היינו ממשיכים לשבת על הרצפה (טשקנט, אמרנו?) ולבהות. זאת היתה הזדמנות מצוינת שהדגימה לילדים מהי תרבות אחרת. בעינינו, כמובן, הוא נדחק בחוצפה ועשה לעצמו מקום במקום שאין, ישב בצמידות מוגזמת לילדה צעירה שהיא לא אחותו הקטנה. בעיניו, מן הסתם, הוא, ובכן, התיישב. אלה בכל מקרה עברה מיד, והפקיסטני החביב שמח להשתרע בהזדמנות שנוצרה על התיק שהשאירה מאחורה.
עכשיו שאני כותבת את זה ברור לי שכל הטיול הזה יהיה רצוף דוגמאות מתרבויות שונות הישר מהעולם הגדול. יהיה מגניב.
שוטטנו קצת בטרמינל, הפנמנו את הקצב האיטי והאדמינסטרציה הצולעת של האוזבקים ונזפנו (נזפתי) בשתי נשים שעישנו בחדר השירותים הסגור. ישראליות, דאאא, שענו לי ברצינות “אבל אין מקום אחר”.
הגענו סוף סוף לטיסה השניה, והפעם לבנגקוק. לא אלאה אתכם בשטויות: שוב הוגשו בוטנים לנשנוש ומיד אחר כך ארוחת בוקר, שוב היו בה יותר מדי אריזות ומגוון מרשים של מאכלים לא טעימים ו/או לא קשורים אחד לשני. וגם פה, כמו בטיסה הראשונה, לא השלמתי את המשימות שלא הספקתי להשלים בארץ. הפעם, אפילו לא העתקתי שוב את הרשימה יפה ומסודר. זה יחכה. היו לי מספיק אקסלים בחצי השנה הקרובה.
הערה לעצמי: לגיטימי שיא לבחור את הכסאות הכי נוחים בשדה ואז לרכוש משקה קטן ולשרוץ עליהם שלוש שעות.
פינת הככ”ל (כל-הכבוד-לי): שתי טיסות באורך סביר, עדיין עדיפות על אחת בלתי נגמרת. לדעתי.
אמנם את לא מתרגשת אבל אנחנו כן. נמשיך לעקוב אחריכם…
גם אנחנו מתרגשים, לא קולטים עדיין שקמים בבוקר ואין פגישות, הסעות, קניות, סידורים, עיניינים, פה, שם.
כיף לקרוא וכיף לראות אתכם! יש לכם לפחות קוראת נלהבת אחת כרגע בבלוג ❤ חיבוק גדול מכולנו
כייף!