קטגוריה: הודו

מאי 2019

אחרי כמעט חודש בנפאל, אחת המדינות הכי פחות מפותחות בעולם (את זה אומר גם “ספר העובדות” של ה-CIA), רצינו להגיע למקום ידידותי ונוח, בלי הרבה מעברים ועם מזג אויר נחמד, דבר לא פשוט במאי-יוני במזרח. החלטנו לחזור להודו, והפעם לאזור דרמסאלה הקריר שבצפון. בהודו אמנם היינו יותר משלושה חודשים, אבל הספקנו לחוות רק את גואה (החופים + פנאג’י הבירה) ואת בנגלור בדרום ורצינו להכיר אותה קצת יותר. אחרי הכול מדובר בתת יבשת.

לצערנו, קיבלנו את ההחלטה בתזמון מדהים לפשיטת הרגל של ענקית התעופה ההודית Jet Airways, כך שמחירי הטיסות להודו ובהודו קפצו מאוד. חציה יבשתית מנפאל, אף על פי שנראית הגיונית, זולה ולא ארוכה כל כך בגוגל מאפ, ירדה מהפרק. מדובר במעבר גבול לא סימפטי וכל נסיעה של שעה על פי המפה מתבטאת בשטח בשעתיים-שלוש קשות, בשל הכבישים הנפאליים. נרשמה בעסה קלה, אנחנו כבר לקראת סוף הטיול והפער בין עמודת ה”תקציב” לעומת ה”בפועל” הולך וגדל.

חוזרים להודו

אז שילמנו הון קטן, נהנינו מטיסה מעולה של “אייר נפאל” ומצאנו את עצמנו שוב בדלהי. מניסיון עבר (קלקול קיבה ו-35 מעלות) החלטנו שהפעם ממש אין צורך להתעכב בה. הזמנו מקומות בסמי-סליפר ליום הטיסה ושרצנו כמה שעות ב”סטארבקס” מקומי. אין כמו להתרווח עם מוצ’ילות ואבק באחת הכורסאות המעוצבות, להביט בהקלה בשערותינו המרקדות אל מול המזגן ולהתפנק עם משקה מוקצף במחיר מופרע.

כשהגיע הזמן לצאת לאוטובוס צפונה גילינו שממש קשה להזמין מונית. אפליקציית ה”אובר” שלנו ממש איכזבה וכמובן שבריקשה אין מקום לכל הציוד שלנו. לבסוף הגיעה מונית, יצאנו לדרך ו…פספסנו את תחנת האוטובוס. השעה היתה כבר עשר דקות לשמונה, שעת היציאה של האוטובוס, ואנחנו מצאנו את עצמנו בכביש מהיר אך פקוק לגמרי ובכיוון המתרחק מהתחנה. עד סיבוב הפרסה חלקנו כבר איבדו תקווה אבל לבסוף, באיחור כמובן, הגענו לאוטובוס שהמתין רק לנו.

הנסיעה מדלהי לדרמקוט ארכה כל הלילה כשבאמצע, בסביבות חצות, עצרנו במסעדה ונהנינו מארוחת לילה וטעימות ממאכלים הודיים חדשים (אין לזה סוף). לפנות בוקר הנוף השתנה (כן, בטח שהבחנתי בזה. אני הרי לא ישנה באוטובוסים. ובטיסות. וברכבות). האוטובוס החל לטפס, הדרכים הפכו צרות, הואדיות בהתאם, והרים יפים וירוקים התגלו. כשחלפנו על פני העיר דרמסאלה והגענו לבסוף לדרמקוט הייתי מאושרת.

החדר שהזמנו בכפר היה די בסיסי, צמוד למסעדה שהפכה להיות החביבה עלינו (“שמיים”) ושייך להודי נחמד בשם אניל שמארח המון ישראלים ובעיקר משפחות. לשמחתנו הוא לא ניסה להתחבב עלינו בעזרת מילים בעברית. ההוסטל כולו היה מלא משפחות ישראליות וכונה, כמובן, “קיבוץ”. זה דווקא היה די נחמד והילדים נהנו מאפשרויות שונות לחברה. כולנו התקבצו לפחות פעם בשבוע ב”חדר האוכל” הסמוך (ר’ “שמיים”) לג’יחנון – מצוין – של שבת בבוקר. כאילו אך יצאנו משרעב.

הישראליאדה בדרמקוט די היממה אותנו. כמעט כל המוכרים מפטפטים בעברית, יש המון שלטים בשפת הקודש וכמובן שכמעט בכל מקום אפשר למצוא שקשוקה וחומוס. לא כל כך מגניב, אם אתם שואלים אותנו. מתברר שבכפר הסמוך בגסו, המצב אפילו יותר גרוע. לאחר כמה ימים מצאנו חדר גדול הרבה יותר, שכולל מרפסת (יש!!!), נוף פתוח ואינטרנט פצצה. לא התרחקנו מ”שמיים” ונהנינו מהחברותא המתאימה לנו.

חגיגה של חוגים

אחד הדברים הבולטים בדרמקוט ובבגסו הוא אינסוף האפשרויות לפעילויות. מקומיים ומערביים כאחד עורכים במקום המון סדנאות זולות לעבודות יד ולתחביבים אחרים, ביניהם: ציור, מקרמה, שזירה, גילוף, צורפות, נגינה, יוגה, עיסוי, מדיטציה, רי-ברת’ינג, מחול, טנטרה, בישול ועוד כמה שבטוח שכחתי. כפי שרבים טוענים, אזור דראמסלה הוא ה”מתנ”ס של הודו”. הרגשתי מוזר מאוד לראות את המוצ’ילרים הישראלים יושבים כל היום בחנויות השונות ומכינים צמידים, לוכדי חלומות ודברים דומים. אני לא זוכרת את עצמי בטיול אחרי הצבא מחפשת פעילות יצירתית או ריפוי בעיסוק. ואני לא מתכוונת לזה כביקורת. העולם משתנה ואיתו גם תחומי העניין והאפשרויות העומדות בפני המוצ’ילרים הישראלים. אני חושבת שאנחנו גם לא עישנו כל כך הרבה (זה כן ביקורת 😊).

מי שמכיר אותי ודאי מנחש בשלב זה שלא השתתפתי ברוב הסדנאות (ומי שממש מכיר: לא השתתפתי בכלל). מדי פעם הצענו לילדים סדנאות שקיבלנו עליהן המלצות וחשבנו שהן עשויות למצוא חן בעיניהם, אבל הילדים לא היו בקטע. גנטיקה או “חינוך” באמצעות דוגמה? לא יודעת. לבסוף, אלה ניסתה שזירת צמיד מחוטים ועיצוב תכשיטים בכסף. סדנת הכסף היתה מוצלחת מאוד והיא חזרה אליה שוב. היא יצרה שתי טבעות כסף מקסימות, והיה ממש כייף לראות אותה משתמשת בכלים השונים ועושה הכול בעצמה.

אור, לעומתי, חגג על האפשרות להשתתף בשיעורי יוגה במחיר סביר, ותרגל לא מעט. פעם אחת אפילו ניסה מדיטציה. אני ישבתי בחושך. לבד.

שגרה ושובר שגרה

די מהר יצרנו לנו שגרה בדרמקוט. רגועה ומפנקת. נהנינו מאוכל מצוין, מנוף נהדר, מחברים טובים, מאויר צח ומתחושת שקט וביטחון. הרגשנו די עצלנים אז עשינו רק כמה טיולים קצרים בסביבה. הילדים הסתובבו בכפר באופן עצמאי, בילו עם חברים וקבעו לאכול יחד במסעדות, ללא מבוגרים. בשבועיים וחצי שבילינו שם חגגנו יום הולדת לאור בשילוב בלונים, ברכות, מתנות ופונדו שוקולד. היה כייף.

אירוע אחר שאפשר להתעכב עליו היה קצת פחות כייף: מכירים את זה שאתם עולים במדרגות ושוברים את האף? אהה לא? אני דווקא כן. ולכן קבלו שתי המלצות: לעולם אל תטפסו במדרגות עם ידיים בכיסים! ונסו להימנע מחדר ניתוח בבית חולים הודי, אפילו אם הוא “פרטי”. היה מלחיץ אבל עכשיו הכול בסדר, תודה ששאלתם.

הדלאי ואני

יום אחד שמענו שהדלאי לאמה, מנהיג הטיבטים הגולה שמתגורר בכפר הסמוך אלינו, מקלוד גאנג’, נמצא באזור ועורך שלושה ימי “לימוד”. מתברר שצריך פשוט להגיע ולהירשם כמה ימים לפני ואז זוכים לראות ולשמוע אותו. הקיבוץ געש, התפלג (סתם) ושלח נציגים להרשמה. אני התלבטתי. הרגשתי שאם אלך ארגיש כמו זיוף. כמו מישהו שאין לו קשר לנושא ומגיע לראות את הסלב. ואכן הידע שלי על הטיבטים ומאבקם ועל בודהיזם הוא ממש בסיסי.

ביום הראשון אור השכים בשש ויצא עם חברה לתפוס מקום לאירוע שהתחיל שלוש שעות אחר כך. אני החלטתי לחכות לחוות הדעת שלו ולראות איך אני מרגישה. הוא חזר די מאוכזב. הדלאי דיבר בטיבטית והיה קשה להבין את התרגום שלו דרך מכשיר הרדיו שרכשנו לאירוע. בנוסף, אחרי חצי שעה, כנראה בשל עייפות, הוא סיים ודוברים אחרים החליפו אותו. למרות האכזבה של אור, החלטתי שכדאי לי לנסות כי בכל זאת מדובר בהזדמנות יוצאת דופן (לא לומדת מטעויות, ר’ הביקור בטאג’ מהאל).

הגעתי ליום השלישי. לבדי ולא כל כך מוקדם. מביקור קודם במקדש של הדאלי הבנתי שבכל מקרה לא אמצא מקום ממנו אוכל לראות אותו. בשעה היעודה הצלחתי להתארגן על פינה אסטרטגית ליד המדרגות. חזיתי והקשבתי לאלפי המאמינים והצופים האחרים שרים בהתרגשות עם כניסתו של הדאלי למתחם. מהפינה שלי הצלחתי לראות את האיש צועד לאיטו ודי בקושי כשהעוזרים שלו צמודים אליו. היה לו חיוך מיוחד והיה נראה לי שמעניין אותו לראות ולגעת באנשים יותר מלהגיע למקום מושבו. ההתרגשות של הקהל, רובו נזירים ונזירות טיבטיים, הדביקה גם אותי. זה דבר אחד לקרוא על הדלאי בעיתון ודבר שונה לגמרי לראות אותו מולי על רקע מקדש מלא נזירים. כמה דקות אחר כך הוא התחיל לדבר. לצערי, גם אני לא הצלחתי לקלוט היטב את התרגום כפי ששודר ברדיו.

כיוון שהיה לי מאוד צפוף ובכל מקרה בשלב זה כבר לא יכולתי לצפות בדלאי מדבר, החלטתי לצאת ולשבת בבית קפה (מה אתם מחייכים?) סמוך ולהקשיב לרדיו. גם זה לא עבד. לא הצלחתי להחזיק את הרדיו גבוה מספיק לקליטה נאותה. התייאשתי וחזרתי לדרמקוט מתוך כוונה לקרוא אחר כך את תרגום ההרצאה.

זו היתה חוויה מיוחדת ובזכות המפגש הזה למדתי קצת יותר על הטיבטים ועל בודהיזם. יחד עם זאת, זאת לא היתה חוויה משמעותית עבורי. הייתי מתרגשת הרבה יותר להצטופף ליד אלפי מעריצים ששרים עם הבוס, נו אפנס.

אמריצר

אחרי שהאף שלי חזר לממדים נורמליים (אמרתי נורמלי, לא קטן) החלטנו לעזוב את דרמסאלה ולהמשיך הלאה. היעד הבא שבחרנו והמקום בו הוחלט לסיים את הטיול הוא האי קופנגן שבתאילנד. כל כך הרבה דברים משתנים בטיול שכזה. קופנגן בכלל לא היה בתכנון ולא חשבנו שנגיע לתאילנד בשלישית, לאחר שטיילנו בה שבעה שבועות בתחילת הטיול ואז שלושה נוספים באמצעו.

כיוון שזמן יש לנו וגם סקרנות, החלטנו שלפני תאילנד נעבור באמריצר, עיר המרוחקת כמה שעות נסיעה ומהווה את הבירה של הסיקים בהודו. איזה מזל שעשינו את זה! הגענו להוסטל בסיסי מאוד אך צבעוני (קלאסי הודי) שממוקם באזור מפוקפק משהו. כמי שמתפקדת במשפחה כ-מ”ע. הזמנות, יאמר לזכותי שהמיקום שלו, מבחינה גאוגרפית, היה סבבה בשל הקרבה למקדש הזהב. על המיקום מבחינה תברואתית אפשר להתווכח.

זמן קצר לאחר שהגענו יצאנו ארבעתנו למקדש, הסיבה העיקרית לביקור שלנו, כדי לחוות אותו בשקיעה. היה מהמם. אלפי סיקים, נשים וגברים בטורבנים בצבעים עליזים ופגיונות, גדשו את המתחם הלבן. חלצנו נעליים, חבשנו כובעים ומטפחות ונכנסנו בהתרגשות למקום המרשים. בפנים הצטרפנו לתנועה של ההמונים המסתובבים סביב האגם שבמרכזו המקדש המואר. החשכה החלה לרדת והאורות הצבעוניים שהדגישו את הזהב של המקדש והלבן של המתחם הוסיפו עוד יופי למקום המרהיב ולתחושה המיוחדת. בפינה מסוימת התפשטו חלק מהגברים ונכנסו לטבול במי האגם הקדושים. את הפגיון המעוגל, שמהווה אחד מחמשת הסממנים החיצוניים שהם מחויבים להם, הם דחפו לפני הטבילה בטורבן שלהם. זה נראה כמו שזה נשמע. מצחיק.

מרוב התלהבות החלטנו, אור ואני, לחזור למחרת ואפילו לאכול בחדר האוכל הפתוח לכולם ומגיש אלפי ארוחות ביום למבקרים ולמאמינים, בחינם. הילדים התלהבו פחות אז חזרנו לבד. התהלכנו סביב המקדש בין המאמינים, שוחחנו עם מתנדב סיקי שמנקה את המקום ועם מדריך שליווה תיירות מצרפת ונעמדנו בתור לארוחת הצהריים. היה מעלף. גם בגלל החום. התיישבנו, כפי שהורו לנו, על הרצפה, באחת השורות הארוכות לצד מסובים אחרים (גברים, נשים וילדים יחד!), הנחנו את הצלחת והקערה למים על הרצפה והמתנו למתנדבים הרבים שהתרוצצו במיומנות והגישו דאל, מלפפונים, מרק, צ’אפטי ואורז.  

הביקור במקדש הזהב היה חוויה מיוחדת ונהדרת. המתחם יפה בצורה יוצאת דופן ולטעמי, עולה עשרת מונים על הטאג’ מהאל (סתם דוגמה…). הלבוש הסיקי המסורתי, המצוות שעל המאמינים לקיים והאופי הקהילתי של הדת הזו מעוררים סקרנות ומרשימים.

(כמעט) ביקור בפקיסטן

אמריצר ממוקמת בצפון הודו, סמוך מאוד לגבול עם פקיסטן ולכן החלטנו גם להגיע לטקס סגירת הגבול בין המדינות (אם כבר אנחנו באזור, טייק שלוש). מדובר באירוע רועש והזוי שמושך אליו מדי יום קהל של אלפים מהצד ההודי וכמה עשרות מבקרים מהצד הפקסיטני. הטקס גדוש גאווה ואגו. הוא כולל שירים וריקודים הודיים והשיא: תרגילי סדר מוזרים שכוללים כוריאוגרפיה מופרעת בה החיילים בשני הצדדים צועדים כשהם מניפים את הרגליים גבוה עד שהן מגיעות בכובעים המוזרים שלהם. צריך לראות את זה כדי להבין. הילדים, למען האמת, די סבלו, וזה למרות מקומות ה-VIP שההודים הנחמדים מקצים לתיירים. היה להם חם, רועש ולא מספיק מעניין. אנחנו נוטים להסכים.

את היומיים שלנו באמריצר קינחנו (פעמיים!) במסעדה מעולה וידועה מאוד. זכינו אפילו להופיע בדף הפייסבוק שלהם כסועדים מרוצים, ואנחנו ממליצים עליה בחום, אבל לא לצמחונים.

בתום הביקור באמריצר חזרנו לדלהי לסידורים ולקולנוע, ועזבנו את הודו. עד לפעם הבאה.

אפריל 2019

מהר-מהר, לפני שיגמר, עלינו להשלים כמה חובות לבלוג לפני החזרה ארצה. אז הנה פוסט חדש על המשך קורותינו ועל החודש שלנו בנפאל:

ביקור קצר בטאג’ מהאל

באמצע אפריל, לאחר שלושה חודשים בגואה, טסנו לדלהי כדי להשלים קניות לקראת היעד הבא שלנו: טיול בנפאל וטרק בהרי ההימלאיה. בהזדמנות זו, ועל מנת לסיים את השהות בהודו בקינוח נחמד (וגם כדי שלא נתחרט שהיינו כל כך קרובים ולא ביקרנו באחד האתרים המפורסמים בעולם): קפצנו לביקור קצר בטאג’ מהאל הממוקם באגרה, מרחק כשלוש שעות נסיעה מהבירה ההודית.

הארמון נראה בדיוק כמו בתמונות הרבות שכולם מכירים: לבן, מטופח, שופע בריכות, מדשאות ומבקרים. המדריך סיפר לנו את הרקע לבניית הארמון ועל הקיסר, והדגיש לאורך ההסבר כמה המקום אסתטי, סימטרי ומוקפד. מתברר שהמקום תוכנן בצורה כל כך יסודית ומחושבת עד שהצריחים שסביבו, למשל, נבנו בזווית של קצת יותר מתשעים מעלות, כך שבמקרה של רעידת אדמה הם יקרסו החוצה ולא יהרסו את הארמון.

הוא לא שיקר. המקום אכן אסתטי ומוקפד, אבל בקרב משפחת שלו-בן דוד לא נרשמה התרגשות, ובאופן אישי ציפיתי לאתר הרבה יותר גדול, מיוחד ומרשים. דמיינתי סדר גדול של מקדשי אנגקור בקמבודיה אבל זה לא היה דומה. למרות האכזבה נמצאה קרן אור בטיול: בדרך לאגרה שתינו את הצ’אי ההודי הטוב ביותר, והיו לו לא מעט מתחרים. עשינו את זה באופן מסורתי בכוסות חימר חד פעמיים שאשכרה שוברים לאחר שימוש אחד!

קטמנדו או “מה זה החור הזה?”

הלאה. סיימנו את הקניות בסניף הדקטלון המקומי ורשמנו לעצמנו עוד כמה חפצים שעלינו לרכוש בנפאל או לבדוק האם באמת צריכים אותם (מקלות הליכה? כפפות שלג?). בתום טיסה קצרה נחתנו בשעת לילה מאוחרת בנמל התעופה של קטמנדו. כבר בנסיעה מהשדה להוסטל, ודרך החושך ששרר, התוודענו, די בקלות, למה שכבר שמענו עליו: מדובר בעיר מאוד לא מפותחת (ילדים: “מה זה החור הזה?”).

שכרנו חדר בהוסטל בשולי ה”תאמל” – הרובע התיירותי של העיר, והתחלנו להיתקל באינספור ישראלים. צעירים אחרי צבא, צעירים אחרי תואר, מבוגרים אחרי נכד. כולם הגיעו למדינה כדי לטרק ולנסות את החומוס ב-OR2K (צוחקת אתכם, הוא לא משהו). הימים הבאים היו די מתישים. עסקנו בחיפוש הציוד שעוד חסר לנו, באיתור המקום הזול והטוב ביותר לרכישה, בניסיון להבין מה ההבדל (אין) בין סוכנות “סויסה הצהוב” לסוכנות “סויסה האדום”, בבליסה במיטב המסעדות שיש לתאמל להציע, בביקור בבית חב”ד כדי לאסוף מידע על הטרק, לכרסם שניצל בייתי ולשחק שש בש וקטאן. לבסוף ביקרנו גם במספרה כי אלה כבר הרבה זמן רוצה קצוות כחולים :).

סורס ההורס

לאחר אינסוף התייעצויות ושעות של איסוף מידע בקבוצות הפייסבוק והוואטספ הרלוונטיות, החלטנו שלמשפחה שלנו הכי מתאים לצאת לטרק המכונה “סובב אנפורנה” ולסיים אותו בכפר “מנאנג”, בגובה של 3,500 מטרים. נופים מגוונים? צ’ק. שלג? צ’ק. לא מסוכן? צ’ק. מאתגר מספיק לילדים ולאמהות שלא טירקו יותר מעשור? צ’ק. חברנו לסורס, מדריך מקומי צעיר, אבא לשלושה ולכן בעל סבלנות והכרות עם לקוחות “מהסוג שלנו”. יומיים לפני הטרק שלנו הוא סיים את המסלול עם זוג ישראלים אחר ובסך הכול הדריך וטירק באזור האנפורנה כחמישים פעמים בשנים האחרונות. סורס ההורס היה מקסים, עודד אותנו כשהיה קשה, השמיע מוזיקה נפאלית כדי להעביר את הזמן, בחר לנו גסטהואסים מצוינים וסיפר לנו על הנופים והתרבות שטיילנו בתוכם. והכל בחיוך, בעברית-נפאלית, וכשהוא סוחב 15 קילו מהציוד שלנו (אור ואני את השאר).

הטיול נמשך לבסוף תשעה ימים: שבעה ימים של הליכה וטיפוס, יום מנוחה במנאנג ויום חזרה בג’יפ לנקודת ההתחלה. התחלנו ב”נאדי באזר” כפר קטן בגובה של 890 מטרים וסיימנו ב”מנאנג”, כפר די גדול, בגובה של 3,560. בדרך עברנו גם בגובה של 3,700 בכפר (רפאים) שנקרא “גיירו”.

אם הכוכבים יסתדרו בדיוק כפי שצריך, תוכלו לקרוא על הטרק בפוסט מפורט שאור דוגר עליו מזה שבועיים (עדכון: הוא באוויר!). ואם לא, הנה סיכום החוויה המיוחדת בכמה פסקאות.

של מי הילדים המדהימים האלה?

לטייל באזור ההימלאיה, בין הפסגות האדירות ודרך הכפרים הקטנים, זו זכות גדולה כי הנופים באמת מרהיבים ואולי אפילו חד-פעמיים, והכפריים שפוגשים בדרך, נפאלים וטיבטים כאחד, סימפטיים וחיים בצורה כל כך שונה מאיתנו, מה שהופך אותם למרתקים. החששות איתם התחלנו התפוגגו בהדרגה. אלה והראל (המדהימים) צעדו במרץ, קשקשו במרץ עם סורס, אחד עם השני ואיתנו ובאופן כללי: היו מאוד נמרצים יחסית לאתגר הגופני והמנטלי שהוצב בפניהם (על לא עוול בכפם, הם ודאי יוסיפו). הגסטהאוסים שלנו בהם היו ברמה טובה מאוד, גם אם כללו רק שירותי “בול פגיעה”, והאוכל, שבהתחלה היה נראה מגוון וכולל אפשרויות מערביות היה די בסדר, אם אתם מחשיבים צ’פטי עם קטשופ כפיצה וקקאו עם אבקת חלב כשוקו.

המסלול שלנו, שלמיטב הבנתנו מהווה את החומוס במסלול החומוס, היה כמעט ריק ממטיילים, מה שהיה מפתיע אבל די משמח. בדיעבד הבנו שזה ודאי קשור לשלג הכבד שירד באופן לא צפוי זמן קצר לפני שהתחלנו ועיכב מטיילים שרצו לטייל בכל המסלול ולחצות את הפס שנסגר ונפתח לסירוגין. זאת ועוד: בניגוד לתאמל ששרץ ישראלים, בכל המסלול פגשנו ישראלי אחד! כולם יצאו למסלול כמה ימים לפנינו או אחרינו כדי לחגוג את הסדר למעלה במנאנג או בקטמנדו/בפוקרה. אנחנו ציינו את סדר פסח תשע”ט סביב אח בוער, בחברת כמה רוכבי אופניים בריטים, ובהזמנת דאל (תבשיל עדשים, המאכל הזול והנפוץ ביותר בנפאל), צ’יפס, פנקייק ופאי תפוחים.

פסגות, מפלים, קרח וחורשות

אז מה פגשנו בדרך? די הרבה פרי יאק, גברים שמעבדים את השדות עם יאקים שסוחבים מחרשה, נשים שהולכות אחריהם ושותלות זרעים, רועי צאן שמובילים עיזים וגדיים, טרסות אורז, מטעי תפוחים, מעיינות חמים שהיו פינוק אמיתי לרגליים כואבות, גלגלי תפילה ושערים מקושטים שקיבלו את פנינו בכניסה לכל כפר, אינסוף שרשרות דגלים טיבטיים צבעוניים, קצת גשם וקור של כמה ספרות מתחת לאפס, גשרים צרים וארוכים שנמתחים באוויר מתחת לנהר, מפלים גבוהים ושוצפים, משטחי קרח ענקיים שקפאו בצורת נחשול, חורשות ירוקות יפהפיות מלאות עצי מחט, גברים טיבטים שמשחקים כדורגל באוויר די דליל בחמצן, סבלים שסוחבים עשרות קילוגרמים של סחורה או ציוד מטיילים לאזורים הגבוהים, וכמובן פסגות מזדקרות של האנפורנה 2,3 ו-4 ומנסולו – כולן מעל 7,500 מטרים.   

במנאנג, היעד הסופי שלנו, נותרנו ליום מנוחה מלא קסם. כאב הראש שתקף אותי עם הגעתנו התפוגג לשמחתי בבוקר. בילינו יום נהדר על רקע נוף מהמם ותחת שמש נעימה, כולל צפיה בסרט בקולנוע המקומי והפשוט, ואכילת כריכים טעימים עם גבינת יאק, המבורגר מבשר יאק וקוראסונים מצוינים (לא מיאק). בדיעבד, היינו צריכים להישאר וליהנות שם לפחות עוד יום.

למחרת יצאנו בג’יפ לנסיעה מתוחה של תשע שעות, רובן בסמוך למצוקים ומעל לנהר, כל הדרך עד העיירה הגדולה באזור, באסיסהר. למחרת בבוקר, עם גב תפוס בעקבות הנסיעה המלחיצה ולב מלא סיפוק יצאנו לפוקרה, העיר השניה בגודלה במדינה ומעוז ישראלי ידוע. 

חברים ומנוחה בפוקרה הנעימה

אחרי קטמנדו המאובקת וההרוסה, אזור הלייקסייד בפוקרה התגלה כפנינה נעימה ששוכנת לצד אגם והרים עם אויר צח. נהנינו בה מכמה ימים של שקט עם חברים (משפחות מטיילות אחרות), מאוכל טעים וזול וממנוחה. אלה ביקשה וקיבלה: צניחה עם מדריך במצנח רחיפה. היה לה “נחמד מאוד עד שהתחילה הבחילה”.

מפוקרה חזרנו באוטובוס מזרחה לקטמנדו ומשם שוב לדלהי, בטיסה הכי טובה שהיתה לנו עד כה: מטוס חדש של נפאל איירליינס, כולל מסכי טלוויזיה אישיים וארוחה מעולה! להתראות נפאל…

ינואר, פברואר ומרץ 2019

אחרי בורמה ודרך בנגקוק ובנגלור הגענו לגואה, פחות או יותר על פי התכנית, לשם השתקעות ומנוחה. היינו זקוקים לזה בתום ששה חודשים של מסע בין צפון תאילנד, ויטנאם, קמבודיה, דרום תאילנד, בורמה ושוב תאילנד. לאחר עשרות מעברים ומעל חמישים בתי מלון וגסטהאוסים חיפשנו סוף סף מקום משל עצמנו.

למזלנו, מצאנו במהירות בית למידתנו: קטן (הייתם צריכים לנחש) ופשוט. קומת קרקע בבית בן שתי קומות ובה שני חדרי שינה קטנטנים, סלון בינוני, שירותים, דוש (בנפרד!) ומטבח גדול. סורש וספנא, בעלי הבית, גרים מאחורינו במבנה קטן ופשוט אליו הם עוברים ב”עונה”. שכרנו מהם גם אחלה טוסטוס. השניים התגלו כזוג מקסים ודואג. אצלם חגגנו את ערב חג ה”הולי” והם סיפקו לנו מענה במהירות ובחיוך לבעיות הקריטיות (מהחשובה לחשובה מאוד): גז שנגמר, טוסטוס שנתקע וקוקוס שיש לפצח.

מילאנו את הבית בכול טוב והתחלנו לבשל. לשמחתנו, קיבלנו כמה חבילות נהדרות מארץ הקודש ובהן, בין היתר, פתיתים (מאכל מס’ 1 עבור אלה), קוסקוס, שקדי מרק והפייבוריט שלי: חטיפי OK מעולים אפילו אם הם מעוכים ונמסים.

משפחות, בית ספר וים

אלה הצטרפה לבית הספר הבינלאומי האנתרופוסופי הממוקם בכפר שלנו, ראג’ באג. “וידיה ארניה” התגלה כמקום חופשי למדי הכולל מעט לימודים (גם הם תחת סככה, עם מאוורר ובדים כקירות) והרבה זמן פנוי לשחק יחד בחצר, לטפס על עצים ולצאת לטיולי טבע. שפת הלימודים היא אנגלית אבל רבים מהתלמידים ישראלים ומקשקשים בהפסקות בעברית.

הכרנו במהירות חלק גדול מהמשפחות הישראליות בדרום גואה שרובן מתגוררת בכפרים פטאנם וראג’ באג. בהמשך, משיחות שקיימנו עם משפחות ישראליות ותיקות שחוזרות כבר כמה עונות, התברר לנו שהשנה יבול הישראלים שובר שיאים.

במרחק של עשר דקות הליכה או שלוש דקות על טוסטוס, נמצא חוף פאטנם מה שעבור רבים (לא אנחנו) מהווה את מרכז החיים בגואה. עם זאת הגענו לחוף לעיתים קרובות בשעות אחר הצהריים לפגוש משפחות, להתקרר מהחום שהלך והכביד ולמלא את היום.

לאחר חודש, משהתפנה מקום בבית הספר הבינלאומי השני באזור, “ריבר אקדמי סקול”, אלה ביקשה לעבור כדי להיות עם החברה הטובה ולהגביר את האתגר האינטלקטואלי (הבת של אמא שלה. סתם). הראל סירב בעקשנות להצטרף לבית ספר והחלטנו לוותר לו. הוא כמובן נדרש לשמור על שעות מסך מוגבלות ועל שעת לימודים ביום (אנגלית או חשבון).

מפגשים עם תרמילאים

בפאלולם, הכפר הצפוני יותר, שנמצא כמה דקות נסיעה מאיתנו, ביקרנו גם לא מעט. נהנינו מבתי הקפה והמסעדות המערביים במקום והתחככנו עם המוני התרמילאים הישראלים השוהים שם. הילדים זכו מהם להמון חיזוקים חיוביים על ההחלטה הלא קונבנציונאלית של ההורים שלהם: להוציא אותם מבית הספר לטובת טיול של שנה במזרח. בדיעבד, אני לא פוסלת את האפשרות שביקרתי בפאלולם בעיקר בשביל זה (בוודאי לא בשביל “אחותי” ו”כמה את רוצה לשלם?” שהופנו אלינו כל הזמן על ידי המוכרים המקומיים). פרספקטיבה חיצונית (וחיובית!) יכולה לעזור בהתמודדות עם התסכול, הגעגועים והתלונות שעולים לא פעם מכיוון הילדים.

ואוכל טוב כמובן

בצ’אודי (העיר “הגדולה”), צ’ארסטה, פאלולים, פאטנם וראג’ באג יש אינסוף מסעדות מקומיות ומערביות ולא מעט דוכני רחוב ו”דאבות” (מסעדות הודיות משפחתיות ופשוטות). כמי שאוהבים מאוד(!) לאכול בחוץ ולאור המגוון האינסופי במטבח ההודי טעמנו, אכלנו ושרצנו בלא מעט מקומות. הרוב הגדול, אגב, לא על החוף למרות השקיעות היפות, המפות הנאות והנרות הרומנטיים. התאהבנו ב”מלאיי כופתא” (המאכל שאהרוני אמר עליו שהוא כנראה היחידי בעולם שמטוגן בתוך חמאה עמוקה) וב”דאהי פורי” שכולל המון מרכיבים שאת חלקם אני לא מזהה, ב”פאניר באטר מסאלה”, בלחם נאן עם שום, ואפילו בשיפודי עוף במרינדה ירוקה שכוללת גם מנטה ושכחתי את שמה. בילינו, כמובן, גם לא מעט ב”צ’אי שופ” בפאטנם לחביתה בפיתה (ולפעמים מאסאלה אומלט) ולצ’אי מתוק ונהדר.

בזכות ההשתקעות, הצלחתי לעבוד ולקדם את מכירות הספר שלי ונהניתי משעות של התייחדות בבתי קפה עם המחשב הנייד. ועם צ’אי. ופנקייק פירות.

לאחר יותר מחודשיים ועל מנת לגוון את היום יום שלנו נסענו לבירתה של גואה, העיר “פנג’י” הממוקמת כשעתיים צפונה מקנקונה, האזור בו גרנו. מיד עם הגעתנו התייצבנו בקניון ובילינו במזגן המקפיא ומול קופות ה-KFC וה-Dunkin Donuts. אהה וגם סיירנו ברובע הפורטוגזי העתיק והיפה – שם אלה והראל היוו אטרקציה מרכזית לקבוצת צלמים חובבים שיצאה לרובע לשם שיעור מעשי.

אז מה עוד עשינו בגואה?

יצאנו לסיור קצר בסירה לשפך הנהר, שם צפינו בהאכלת עייטים. המשיט זרק לשמיים פיסות בשר והמוני עייטים זינקו מכל הכיוונים ובמרחק קצר מאוד מאיתנו. נסענו ללגונה יפהפייה הגובלת בגבעה ממה ניתן לקפוץ למים, צפינו ב”חג הבננות” בו זורקים בננות לים לכבוד האלים, וגם בחגיגות הריקודים ובטקסים הדתיים של “ההולי”. נסענו לחופים קצת יותר רחוקים כמו אגונדה, תרגלנו יוגה, חגגנו יום הולדת 43 ואחר כך 11 בסגנון “חדר בריחה” שבסופו יש לפצח קוד הפותח מנעול לתיק, ובו כל ההפתעות והמתנות. השתתפנו באירועי התרמה לטובת בתי הספר, בית היתומים המקומי וכמובן עבור המקלט לבעלי חיים בו אלה התנדבה ימים רבים (ואף אפתה ומכרה עוגיות בחוף לטובת הכלבים) ולבסוף: התקדמנו יפה בחוברות הלימודים.

גואה היתה נהדרת מבחינתנו: על בתיה הצבעוניים, אנשיה הנחמדים ונענועי הראש שלהם, פרותיה המשוטטות באדישות, כלביה המייללים בלילות ירח מלא ורכבותיה הצופרות באמצע הלילה. היה לנו כייף לחיות בין המקומיים, לאכול מטעמים מעולים ולפגוש חברים חדשים. אחרי שלושה חודשים, עם עליית הטמפרטורות ותחושות המיצוי והשעמום הזמנו כרטיסים לדלהי ומשם לקטמנדו. חוזרים לטייל.