חודש: ספטמבר 2018

בזמן שהיינו בהאנוי ביקרנו בבית קפה מיוחד שנקרא Always Coffee, כולו בעיצוב של “הארי  פוטר”.

אני ואלה התרגשנו כי שנינו קראנו את הספרים ואהבנו אותם מאוד. העיצוב חוץ של הבית קפה לא היה קרוב בשום צורה להיות דומה לסגנון הארי פוטר. אבל בפנים היו 4 דגלים של ארבעת הבתים בבית הספר לקוסמים (מי שקרא את הספרים יודע על מה אני מדבר), שרביטים, חרבות, דגלים, מטאטא, גלימות, עניבות וכובעים כתפאורה.

היו גם דברים שאפשר לקנות כמו: שרביטים, חליפות של תלמידי Hogwarts, שרשראות, קמעות, סניץ’ מוזהב (כדור משחק) ועוד. ליד השירותים הדביקו גזרי עיתונים של “הנביא היומי” (זה העיתון של הקוסמים).

אמא ואבא הזמינו משקאות כמו Butter Beer (בירה עם סודה וקצפת) ועוד כמה שיקויים שמופיעים בספר.

אנחנו קנינו כמה דברים: את השרביט של וולדמורט (זה הרע בספרים), וגם שרשרת של שעון חול ושתי שרשראות של סמל מוזר שהשגנו כי נתנו ביקורת על המקום באינטרנט.

ממליץ בחום, במיוחד לאלה שקראו ואהבו את הספרים.

זה הפייסבוק של בית הקפה: https://www.facebook.com/alwayscoffee8bhangtre
וכאן יש עוד תמונות: http://www.hanoihideaway.com/always

הפוסט הזה נכתב כבר בהויאן, אחרי (להלן הכותרת :]) שהות נהדרת של שבוע בהאנוי, בירת ויטנאם. העיר קיבלה את פנינו כפי שהיא מקבלת את כולם, ויותר: צפיפות ועומס, שאון צפירות, קטנועים שועטים בלי חשבון והולכי רגל נחושים ואופטימיים (או תיירים). אהה. וגם לחות.

התמקמנו בעיר העתיקה, כמומלץ (אכן שווה), במלון מפנק במיוחד וצוות שירותי ומנומס שטרם פגשנו כמוהו במזרח (קישורים בסוף הפוסט). מיד יצאנו לשוטט. הקסם של האנוי מתגלה בקלות.

המדרכות העמוסות בקטנועים חונים מחייבות את הולכי הרגל להצטרף לנחיל הכאוטי של התנועה בכביש, והבניינים, ברובם, צרים מאוד וארוכים. לא גבוהים במיוחד. בהמשך התברר לנו שבעבר בעלי הבתים בעיר העתיקה שילמו מיסים בהתאם לרוחב הבית ולכן החלו לבנות אותם צרים מאוד. יחד עם זאת, הם לא יכלו לבנות גבוה מאוד משום שהדרישה אז היתה שכל הבניינים יהינו נמוכים מהארמון.

שרידי המסחר הישן בעיר העתיקה עדיין נוכחים ובכל רחוב ניתן למצוא עיסוק דומיננטי אחד. רחוב אחד הוא רחוב מכירת הבשר, ברחוב שני מוכרים מוצרי סדקית ותפירה, ברחוב שלישי מוצרי פח ונחושת, ברביעי צעצועים, בחמישי תבלינים וכולי.

העיר העתיקה גדושה במסעדות רחוב (ליטירלי): בעלת המסעדה יושבת על כסא נמוך על המדרכה בחזית הבניין. סביבה “המטבח”: מדף עם כלי הגשה מפלסטיק, כמה סירים גדולים, סלסלות עם ירקות ירוקים ומתקן בישול או חימום כלשהו, לרוב עם גחלים לוהטות ובנגישות גבוהה מדי למשתמשי הדרך התמימים. סמוך לבעלת הבית פזורים כסאות פלסטיק נמוכים במיוחד מסודרים סביב שולחנות קטנים ופשוטים. לפעמים, וזה ממש מגניב, אפשר לראות את פנים הבניין ואז מתגלה הדירה הצפופה והחשוכה בה גרה המשפחה. בחזית – העסק (לרוב מסעדה ולפעמים חנות או מכבסה) ובפנים או למעלה – הבית.

כל הרחובות מלאים במסעדות שכאלו והן מגישות כל טוב. המקומיים ממלאים אותן ויושבים בדרך כלל בחבורות, אוכלים בנחת, מקשקשים ומחייכים. לעיתים קרובות הם אוכלים במשותף מ-HotPot. לאף אחד זה לא נראה מוזר שהם יושבים כל כך סמוך למדרכה המלוכלכת, ושהמוני אנשים ואגזוזים חולפים על פניהם במרחק נגיעה. זו החוויה. זה הקטע. כמובן שגם בישראל פורשים שולחנות על מדרכות אבל כאן זה פשוט אחרת: אין עיצוב, אין מרחב אישי, אין נוחות, אין יוקרה ואין מלצרים מפונפנים. מה שיש במשותף אלה אהבה לאוכל ולאנשים.

באותו ערב ראשון הבחנו בדגלי המדינה בכל פינה והתרשמנו שמדובר בפטריוטים רציניים. בערב הבא הרחובות היו ממש פקוקים מתנועת אנשים וקטנועים. המוני בני נוער ומשפחות גדשו את אזור האגם ואינסוף רוכלים ודוכנים הציעו אוכל וצעצועים. אמרתי לאור, מיד כשהצלחתי לאתר אותו, שזה מרגיש כמו יום העצמאות בארץ. למחרת בבוקר, בתום בדיקה קצרה, גילינו שה-2 בספטמבר הוא אכן יום העצמאות של ויטנאם. למעשה הוא מכונה “יום ויטנאם”. קצת קשה לבחור תאריך לעצמאות כשמדובר במדינה שאוכלסה לפני ארבעת אלפים שנה ושמאז, במועדים שונים, חולקה, שוחררה, הכריזה על עצמאות, וניצחה.

למחרת קבענו עם סטודנט מקומי לסיור אוכל פרטי. מדובר בסיורים חינמיים פופולאריים שמאורגנים על ידי עמותה (כמובן שרצוי בסופם לתת טיפ למדריך). הסטודנטים מתרגלים אנגלית והתיירים זוכים לחוויה “של מקומיים”. מומלץ ביותר. אלה והראל לא הרימו את הראש מהמסכים כשסיפרנו על התכנית אז השארנו אותם במלון עם סרט ואוכל. הרי אין סיכוי שיטעמו מאכל חדש. ועוד במדינה זרה. הסיור היה מאוד מוצלח. בזכות תיי המדריך הגענו למקומות שלעולם לא היינו נכנסים אליהם לבד וטעמנו מעדנים שלעולם, כנראה, לא היינו מזמינים לבד. תיי אחראי גם לקינוח החדש האהוב עלי ביותר: CHE – “מרק” מתוק שמגיע בצורות שונים וכולל בדרך כלל פרי טרי כלשהו, חלב מרוכז, פניני טפיוקה, יוגורט וקרח גרוס. לפעמים לפלא הזה מוסיפים גלידה או חלב קוקוס. מה יכול להיות רע? עלינו לרגל לאתר הספציפי הזה (אי אפשר לקרוא לזה מסעדה או בית קפה) שלוש פעמים לבדנו.

עוד בהאנוי ביקרנו ב”הילטון האנוי”, הכינוי שהאמריקנים הדביקו לבית הסוהר המקומי בו כלאו הצפון-ויטנאמים שבויי מלחמה. בבית הסוהר הזה עשו שימוש גם הצרפתים שכלאו ועינו אזרחים ויטנאמים וקומוניסטים שהתנגדו לאימפריאליזם.

מקום מעניין נוסף שביקרנו בו היה “מוזיאון הנשים הויטנאמיות”. בתום דיון לגבי ההתמודדות עם האתגר (הילדים שלנו + מוזיאון) התקבלה החלטה ניסיונית: אני אשמש כוח חלוץ, ארכוש כרטיס והדרכת אודיו, אלקט את המיטב, ואעביר רק אותו לילדים ולאור שיכנסו שעה וחצי אחריי. יצאתי לדרך בעוד האחרים שורצים בבית קפה סמוך ודוגמים קינוחים (מערביים, כמובן). הניסוי, למי שתוהה, הוגדר בהצלחה. כל הזכויות שמורות לי.

במוזיאון למדנו כמה דברים מעניינים על שבטים שונים מצפון המדינה שיש להם מסורת מטריאכלית: הנשים מציעות לגברים להינשא, הן מעבירות את שם משפחתן הלאה והבת הצעירה ביותר מקבלת את הנתח הגדול ביותר מהירושה. אהבתי (אמא, לטיפולך). עוד גילינו במוזיאון מידע מעניין על עמידות העם הויטנאמי במהלך המלחמות, על הו צ’י מין, שבין היתר נתן דוגמה אישית במלחמה וויתר על ארוחה אחת ביום, ועל מנהגים יוצאי דופן הקשורים לאמונה ברוחות ובשאמאנים. כך למשל יש לנהוג כדי להתייעץ עם הרוחות לגבי שם נבחר לרך נולד: בטקס מיוחד זורק סבו של הילד שני מקלות במבוק קטנים באוויר. אם הם נוחתים הפוך האחד מהשני והתינוק אינו בוכה – הרוחות מאשרות את שם הילד. אם הם נוחתים בצורה זהה – יש לבצע טקס נוסף עם שם חדש עד אשר הרוחות והתינוק מאשרים.

חוויות כיפיות נוספות בעיר לילדים: הצגה/מופע אקרובטיקה מקסים אך די יקר בשם Ionoh ומשטח החלקה על הקרח גדול ופנוי יחסית בקניון Royal City. יש שם מתקנים מגניבים שעוזרים למחליקים מתחילים ומותר לשהות שם כמה שרוצים. כדאי. וקריר.

עזבנו את האנוי פעמיים: בסליפר (לסאפה) ואח”כ בטיסה (להויאן). נהניתי ממנה מאוד ואשמח לחזור אליה. מדובר בעיר מרתקת, שוקקת, טעימה וזולה. מה עוד צריך?

• מלון Rising Dragon Villa, הזמינו בבוקינג עם הקוד שלי naama269 ותקבלו 15 דולר הנחה.
• מקום מומלץ ביותר שמגיש מרקים מתוקים (קינוחים ויטנאמיים) Che Dung ברחוב Hang Bac מס’ 95. שימו לב גם החנות הסמוכה מגישה מרקים מתוקים והיא גם טובה, אבל פחות.

אחרי פאי חזרנו לצ’יאנג מאי כדי לבקר בכמה מהכפרים שסביבה. מהמלון בצ’אנג מאי אסף אותנו קון (Goong, קצת קשה לבטא את השם שלו) שהיה המארח שלנו. בטנדר שלו מאחורה היה בגאז’ פתוח וגדול ובכל הנסיעות איתו ישבנו אני והראל מאחורה, דיברנו ונהנינו מהרוח. כשהגענו לבית של קון הייתי קצת בהלם. הבית היה עשוי כולו מעץ. היו שם שני חדרים בקומה השנייה: אחד של קון ואחד לארבעתנו, המטבח היה בחצר ובמקלחת לא היתה תקרה. הבית היה אמנם בסיסי אבל לקון בחדר היה רחפן מרשים ומודרני. לקון היה גם אורגן בחצר וכלב גדול שנבח כל הזמן, אבל כשהתקרבתי אליו וליטפתי אותו גיליתי שהוא די חמוד. אחר כך קון סיפר לי שהוא רק תינוק וקוראים לו “איו” (אוכל בתאילנדית). האכלתי אותו כמה פעמים והוא באמת כל הזמן רעב.

הסיפור של קון

לילה אחד, אחרי שאנחנו הילדים הלכנו לישון, קון סיפר לאמא ולאבא את הסיפור שלו. למחרת הוא לקח אותי ואת אבא לטיול אופניים בשדות האורז בכפר. שם אבא סיפר לי את הסיפור שלו: קון שירת בחיל הים התאילנדי במשך 25 שנה עד שיום אחד הוא והצוות שלו עשו ניסוי בים עם פצצה שפיתחו. הניסוי אמנם צלח, אבל אז הסתבר שהפצצה הרגה אלפי דגים. קון הרגיש אשם וביקש מהמפקד שלו להתפטר. המפקד שלו לא הסכים והציע לו לעבוד בתפקיד אחר, תפקיד יותר משרדי. קון הסכים ובמהלך התפקיד שלו הרים פרויקט והטביע בכוונה מטוס מקולקל בים. כשאבא סיפר לי את זה חשבתי שזה מעשה רע, אבל הוא הסביר לי שזה מעשה טוב כי המטוס משמש לבית או מקום מסתור וכך מציל את חייהם של אלפי דגים קטנים שלא שורדים בדרך כלל כי הגדולים אוכלים אותם. הפרויקט הצליח כי מספר הדגים באזור גדל מאוד. לאחר כמה זמן קון יזם פרויקט דומה במקום אחר והטביע בים אוטובוס שלא בשימוש.

חווה אורגנית

לבסוף קון עזב את חיל הים והחליט לעבור לגור בכפר בצפון תאילנד. אשתו וילדיו המשיכו לגור בבנגקוק והם מבקרים אותו מדי שבוע. כשהגיע לראשונה לכפר החליט להקים חווה עם פירות וירקות אורגניים כי האמין שאם הוא יצליח עוד חקלאים ילכו אחריו ויקימו גם שדות אורגניים שזה יותר בריא. גם כשמוכרים את היבול מוכרים אותם ביותר כסף כי קשה יותר לגדל פירות וירקות אורגניים. החלום שלו התגשם. היום יש בכפר חוץ ממנו עוד שניים-עשר חקלאים שיש להם שדות אורגניים.

אישתו של קון עשתה את כל הדרך מבנגקוק במיוחד בשבילנו כי היא מאד אוהבת ילדים. קוראים לה אה, היא אישה מאד נחמדה ובעיקר חייכנית. קון ואה לקחו אותנו לכל מיני מקומות וטיולים. באחד הטיולים קון לימד אותי לספור עד עשר בתאילנדית ואני לימדתי אותו לספור עד עשר בעברית. הוא ספר בעברית במבטא כל כך מצחיק שהתאפקתי לא לפרוץ בצחוק כדי לא להעליב אותו, אבל כנראה גם אני ספרתי עד עשר בתאילנדית בצורה מצחיקה. קון יודע לנגן על פסנתר ועל גיטרה. שמעתי אותו מנגן, והוא מנגן מהמם ואז הוא נתן לי לנסות… נראה לי שלא אנגן בגיטרה אף פעם.

קון צילם אותנו כל הזמן. נראה לי שהוא קצת מכור למצלמה. הייתי באותם ימים הכוכבת הראשית שלו בפייסבוק והוא כל הזמן העלה תמונות שלי ושלו ביחד, לפעמים גם תמונות שלי לבד, ולפעמים של כולנו איתו. לי לא היה אכפת. דווקא זה מגניב. לבסוף נפרדנו מהם, וכהרגלו של קון עשינו תמונת סלפי אחרונה :).

גילוף בעץ

אחרי שהתארחנו  אצל קון ארבעה ימים הלכנו לכפר אחר לעוד לילה אחד. המקצוע של המארחים שלנו הוא גילוף בעץ והם לימדו אותנו לגלף. אני בחרתי לגלף את….פיקצ’ו! יצא לי ממש טוב (עם קצת עזרה, אבל לא חייבים להזכיר את זה). הראל גילף פיל ואמא פרחים. למחרת חזרנו לצ’אנג מאי לעוד לילה אחרון.

פארק מים על אגם ובית קפה חד-קרן

לפני שעזבנו את צ’יאנג מאי אבא לקח אותנו לפארק מים מטורף!!! כולו בעצם מתקנים מתנפחים מגניבים וכל מיני מסלולים שצפים על פני נהר מלאכותי, כך שאם נמאסו עליך לבסוף כל המתקנים אפשר פשוט לשחות באגם הנקי והכיפי. עשיתי גם אומגה גבוהה מעל כל הפארק, רק חבל שאבא והראל לא הצטרפו אליי. הם לא יודעים מה הם הפסידו… הפארק מיועד גם למבוגרים וגם לילדים קטנים, גם לאנשים אמיצים וגם לאנשים שקצת פחות. כולנו נורא נהנינו. ממליצה בחום, קוראים לו Grand Canyon Water Park.

בערב מיהרנו לעוד רכבת לילה. הפעם מצ’יאנג מאי חזרה לבנגקוק כי שם נמצא שדה התעופה שממנו יצאה הטיסה שלנו ל-ויטנאם! ביום האחרון בבנגקוק קפצנו לבית קפה חד-קרן צבעוני ומיוחד.

הטיסה מבנגקוק להאנוי נמשכה קצת פחות משעתיים כי ויטנאם צמודה לתאילנד. על האנוי אמא תספר בקרוב. יש למה לחכות.