אפריל 2019
מהר-מהר, לפני שיגמר, עלינו להשלים כמה חובות לבלוג לפני החזרה ארצה. אז הנה פוסט חדש על המשך קורותינו ועל החודש שלנו בנפאל:
ביקור קצר בטאג’ מהאל
באמצע אפריל, לאחר שלושה חודשים בגואה, טסנו לדלהי כדי להשלים קניות לקראת היעד הבא שלנו: טיול בנפאל וטרק בהרי ההימלאיה. בהזדמנות זו, ועל מנת לסיים את השהות בהודו בקינוח נחמד (וגם כדי שלא נתחרט שהיינו כל כך קרובים ולא ביקרנו באחד האתרים המפורסמים בעולם): קפצנו לביקור קצר בטאג’ מהאל הממוקם באגרה, מרחק כשלוש שעות נסיעה מהבירה ההודית.
הארמון נראה בדיוק כמו בתמונות הרבות שכולם מכירים: לבן, מטופח, שופע בריכות, מדשאות ומבקרים. המדריך סיפר לנו את הרקע לבניית הארמון ועל הקיסר, והדגיש לאורך ההסבר כמה המקום אסתטי, סימטרי ומוקפד. מתברר שהמקום תוכנן בצורה כל כך יסודית ומחושבת עד שהצריחים שסביבו, למשל, נבנו בזווית של קצת יותר מתשעים מעלות, כך שבמקרה של רעידת אדמה הם יקרסו החוצה ולא יהרסו את הארמון.
הוא לא שיקר. המקום אכן אסתטי ומוקפד, אבל בקרב משפחת שלו-בן דוד לא נרשמה התרגשות, ובאופן אישי ציפיתי לאתר הרבה יותר גדול, מיוחד ומרשים. דמיינתי סדר גדול של מקדשי אנגקור בקמבודיה אבל זה לא היה דומה. למרות האכזבה נמצאה קרן אור בטיול: בדרך לאגרה שתינו את הצ’אי ההודי הטוב ביותר, והיו לו לא מעט מתחרים. עשינו את זה באופן מסורתי בכוסות חימר חד פעמיים שאשכרה שוברים לאחר שימוש אחד!
קטמנדו או “מה זה החור הזה?”
הלאה. סיימנו את הקניות בסניף הדקטלון המקומי ורשמנו לעצמנו עוד כמה חפצים שעלינו לרכוש בנפאל או לבדוק האם באמת צריכים אותם (מקלות הליכה? כפפות שלג?). בתום טיסה קצרה נחתנו בשעת לילה מאוחרת בנמל התעופה של קטמנדו. כבר בנסיעה מהשדה להוסטל, ודרך החושך ששרר, התוודענו, די בקלות, למה שכבר שמענו עליו: מדובר בעיר מאוד לא מפותחת (ילדים: “מה זה החור הזה?”).
שכרנו חדר בהוסטל בשולי ה”תאמל” – הרובע התיירותי של העיר, והתחלנו להיתקל באינספור ישראלים. צעירים אחרי צבא, צעירים אחרי תואר, מבוגרים אחרי נכד. כולם הגיעו למדינה כדי לטרק ולנסות את החומוס ב-OR2K (צוחקת אתכם, הוא לא משהו). הימים הבאים היו די מתישים. עסקנו בחיפוש הציוד שעוד חסר לנו, באיתור המקום הזול והטוב ביותר לרכישה, בניסיון להבין מה ההבדל (אין) בין סוכנות “סויסה הצהוב” לסוכנות “סויסה האדום”, בבליסה במיטב המסעדות שיש לתאמל להציע, בביקור בבית חב”ד כדי לאסוף מידע על הטרק, לכרסם שניצל בייתי ולשחק שש בש וקטאן. לבסוף ביקרנו גם במספרה כי אלה כבר הרבה זמן רוצה קצוות כחולים :).
סורס ההורס
לאחר אינסוף התייעצויות ושעות של איסוף מידע בקבוצות הפייסבוק והוואטספ הרלוונטיות, החלטנו שלמשפחה שלנו הכי מתאים לצאת לטרק המכונה “סובב אנפורנה” ולסיים אותו בכפר “מנאנג”, בגובה של 3,500 מטרים. נופים מגוונים? צ’ק. שלג? צ’ק. לא מסוכן? צ’ק. מאתגר מספיק לילדים ולאמהות שלא טירקו יותר מעשור? צ’ק. חברנו לסורס, מדריך מקומי צעיר, אבא לשלושה ולכן בעל סבלנות והכרות עם לקוחות “מהסוג שלנו”. יומיים לפני הטרק שלנו הוא סיים את המסלול עם זוג ישראלים אחר ובסך הכול הדריך וטירק באזור האנפורנה כחמישים פעמים בשנים האחרונות. סורס ההורס היה מקסים, עודד אותנו כשהיה קשה, השמיע מוזיקה נפאלית כדי להעביר את הזמן, בחר לנו גסטהואסים מצוינים וסיפר לנו על הנופים והתרבות שטיילנו בתוכם. והכל בחיוך, בעברית-נפאלית, וכשהוא סוחב 15 קילו מהציוד שלנו (אור ואני את השאר).
הטיול נמשך לבסוף תשעה ימים: שבעה ימים של הליכה וטיפוס, יום מנוחה במנאנג ויום חזרה בג’יפ לנקודת ההתחלה. התחלנו ב”נאדי באזר” כפר קטן בגובה של 890 מטרים וסיימנו ב”מנאנג”, כפר די גדול, בגובה של 3,560. בדרך עברנו גם בגובה של 3,700 בכפר (רפאים) שנקרא “גיירו”.
אם הכוכבים יסתדרו בדיוק כפי שצריך, תוכלו לקרוא על הטרק בפוסט מפורט שאור דוגר עליו מזה שבועיים (עדכון: הוא באוויר!). ואם לא, הנה סיכום החוויה המיוחדת בכמה פסקאות.
של מי הילדים המדהימים האלה?
לטייל באזור ההימלאיה, בין הפסגות האדירות ודרך הכפרים הקטנים, זו זכות גדולה כי הנופים באמת מרהיבים ואולי אפילו חד-פעמיים, והכפריים שפוגשים בדרך, נפאלים וטיבטים כאחד, סימפטיים וחיים בצורה כל כך שונה מאיתנו, מה שהופך אותם למרתקים. החששות איתם התחלנו התפוגגו בהדרגה. אלה והראל (המדהימים) צעדו במרץ, קשקשו במרץ עם סורס, אחד עם השני ואיתנו ובאופן כללי: היו מאוד נמרצים יחסית לאתגר הגופני והמנטלי שהוצב בפניהם (על לא עוול בכפם, הם ודאי יוסיפו). הגסטהאוסים שלנו בהם היו ברמה טובה מאוד, גם אם כללו רק שירותי “בול פגיעה”, והאוכל, שבהתחלה היה נראה מגוון וכולל אפשרויות מערביות היה די בסדר, אם אתם מחשיבים צ’פטי עם קטשופ כפיצה וקקאו עם אבקת חלב כשוקו.
המסלול שלנו, שלמיטב הבנתנו מהווה את החומוס במסלול החומוס, היה כמעט ריק ממטיילים, מה שהיה מפתיע אבל די משמח. בדיעבד הבנו שזה ודאי קשור לשלג הכבד שירד באופן לא צפוי זמן קצר לפני שהתחלנו ועיכב מטיילים שרצו לטייל בכל המסלול ולחצות את הפס שנסגר ונפתח לסירוגין. זאת ועוד: בניגוד לתאמל ששרץ ישראלים, בכל המסלול פגשנו ישראלי אחד! כולם יצאו למסלול כמה ימים לפנינו או אחרינו כדי לחגוג את הסדר למעלה במנאנג או בקטמנדו/בפוקרה. אנחנו ציינו את סדר פסח תשע”ט סביב אח בוער, בחברת כמה רוכבי אופניים בריטים, ובהזמנת דאל (תבשיל עדשים, המאכל הזול והנפוץ ביותר בנפאל), צ’יפס, פנקייק ופאי תפוחים.
פסגות, מפלים, קרח וחורשות
אז מה פגשנו בדרך? די הרבה פרי יאק, גברים שמעבדים את השדות עם יאקים שסוחבים מחרשה, נשים שהולכות אחריהם ושותלות זרעים, רועי צאן שמובילים עיזים וגדיים, טרסות אורז, מטעי תפוחים, מעיינות חמים שהיו פינוק אמיתי לרגליים כואבות, גלגלי תפילה ושערים מקושטים שקיבלו את פנינו בכניסה לכל כפר, אינסוף שרשרות דגלים טיבטיים צבעוניים, קצת גשם וקור של כמה ספרות מתחת לאפס, גשרים צרים וארוכים שנמתחים באוויר מתחת לנהר, מפלים גבוהים ושוצפים, משטחי קרח ענקיים שקפאו בצורת נחשול, חורשות ירוקות יפהפיות מלאות עצי מחט, גברים טיבטים שמשחקים כדורגל באוויר די דליל בחמצן, סבלים שסוחבים עשרות קילוגרמים של סחורה או ציוד מטיילים לאזורים הגבוהים, וכמובן פסגות מזדקרות של האנפורנה 2,3 ו-4 ומנסולו – כולן מעל 7,500 מטרים.
במנאנג, היעד הסופי שלנו, נותרנו ליום מנוחה מלא קסם. כאב הראש שתקף אותי עם הגעתנו התפוגג לשמחתי בבוקר. בילינו יום נהדר על רקע נוף מהמם ותחת שמש נעימה, כולל צפיה בסרט בקולנוע המקומי והפשוט, ואכילת כריכים טעימים עם גבינת יאק, המבורגר מבשר יאק וקוראסונים מצוינים (לא מיאק). בדיעבד, היינו צריכים להישאר וליהנות שם לפחות עוד יום.
למחרת יצאנו בג’יפ לנסיעה מתוחה של תשע שעות, רובן בסמוך למצוקים ומעל לנהר, כל הדרך עד העיירה הגדולה באזור, באסיסהר. למחרת בבוקר, עם גב תפוס בעקבות הנסיעה המלחיצה ולב מלא סיפוק יצאנו לפוקרה, העיר השניה בגודלה במדינה ומעוז ישראלי ידוע.
חברים ומנוחה בפוקרה הנעימה
אחרי קטמנדו המאובקת וההרוסה, אזור הלייקסייד בפוקרה התגלה כפנינה נעימה ששוכנת לצד אגם והרים עם אויר צח. נהנינו בה מכמה ימים של שקט עם חברים (משפחות מטיילות אחרות), מאוכל טעים וזול וממנוחה. אלה ביקשה וקיבלה: צניחה עם מדריך במצנח רחיפה. היה לה “נחמד מאוד עד שהתחילה הבחילה”.
מפוקרה חזרנו באוטובוס מזרחה לקטמנדו ומשם שוב לדלהי, בטיסה הכי טובה שהיתה לנו עד כה: מטוס חדש של נפאל איירליינס, כולל מסכי טלוויזיה אישיים וארוחה מעולה! להתראות נפאל…