חודש: נובמבר 2018

אחרי סייגון, שם נפגשנו עם סבתא טובה, סבתא עמירה וסבא רמי נסענו עם כולם לעיר קנת’ו (Can Tho). זוהי עיר ויטנאמית שנמצאת ליד הדלתה של נהר המקונג (מי שלא יודע מה זה דלתה הנה קישור). המקונג הוא נהר ממש גדול שזורם בסין, בורמה, לאוס, תאילנד, קמבודיה ונשפך לים בדרום ויטנאם. המים בו חומים ויש עליו הרבה תנועה של סירות. הרבה מאוד אנשים גרים ליד הנהר כי האדמה שלידו מאוד פורייה. חלק מהמשפחות גרות בצד אחד שלו והילדים חוצים את הנהר עם סירה כל יום לבית הספר.

הנסיעה לקנת’ו הייתה די ארוכה והסיבה שנסענו לשם היתה לשוט על המקונג ולבקר בכל מיני מקומות באזור. למדריך שלנו קראו יאן. הוא היה ממש נחמד. עלינו איתו על סירה ושטנו איתו במשך יומיים.

ביום הראשון ביקרנו בכמה מקומות:

מפעל לבנים

ראינו איך מכינים מחימר לבנה וראינו תנור ענק. אמרו לנו שלתוך תנור אחד מכניסים מאה אלף לבנים יחד. בתנור הלבנים מתקשות במשך כמה ימים. ראינו גם שהקליפה של האורז משמשת כחומר בערה לאש של התנור. אחרי שהקליפה נשרפת היא נמכרת כדשן. זה בעצם מחזור או מעגל קסמים: קליפת האורז חוזרת לאדמה ממנה יוצא שוב אורז. במפעל ראינו גברים ונשים עובדים יחד. זאת נראית עבודה קשה מאוד.

חוות דגים

אחרי ששטנו עוד כעשרים דקות הגענו למתחם עם כמה בתים צפים שצמודות אליהם רשתות גדולות שנמצאות במים. בכל רשת יש דגים מסוג אחר או מגודל אחר. נתנו לנו להאכיל אותם וזה היה ממש מגניב. הקטע שבהתחלה לא רואים הרבה דגים במים, אבל כשזורקים אוכל כל הדגים מסתערים ורואים פתאום עשרות דגים צפופים. אחר כך נתנו לי מקל קשור לחוט שעליו עכביש מת. אמרו לי להחזיק את המקל מעל גיגית ובה דגים. ברגע שהדגים זיהו את העכביש מעליהם הם ירקו עליו מים בצורה מאוד מדויקת. לדגים האלה קוראים “דגים טורפים” והם משפריצים מים על הטרף שמתנתק בגלל זה מהקורים ונופל אליהם. בסוף דג לבן אחד קפץ קפיצה מטורפת, תפס את העכביש ואכל אותו.

דגים מעופפים

הגענו לחווה שנמצאת ביבשה ושם ראינו הרבה דגים שנראו רגילים. אחרי שזרקו להם אוכל הם קפצו קפיצה ענקית בבת אחת וניסו לתפוס את האוכל באוויר. זה היה מגניב.

לוטוס הפיל

בדרך חזרה ראינו על המים כמה פרחי לוטוס עם עלים ענקיים. קוראים לזן הזה “לוטוס הפיל” כי הוא מאוד גדול. אמרו לנו שאנשים יכולים לעמוד עליהם.

בסוף היום הלכנו לאכול ארוחה ויטנאמית אצל משפחה מקומית (אלה ואני אכלנו KFC שקנינו לפני הטיול).

ביום השני היינו אמורים לצאת ממש מוקדם אבל בגלל גשם חזק יצאנו יותר מאוחר. ביום זה ביקרנו בעוד כמה מקומות:

מטע קקאו

ביקרנו במטע משפחתי והראו לנו איך נראים הפולים, איך עושים שוקולד ואיך מפרידים בין השוקולד לחמאת השוקולד (ממנה עושים שוקולד לבן). טעמנו שוקולד שהיה מאה אחוז מריר. קיבלנו גם שוקו טעים.

מפעל לאיטריות אורז

בהתחלה מערבבים אורז וטפיוקה, אחר כך שופכים קצת מהבלילה למחבת גדולה, משטחים אותה ואז הופכים בשיטה מצחיקה. בשלב הבא מניחים את הדפים לייבוש ולבסוף בעזרת מכונה חותכים לרצועות דקות = איטריות ומכניסים לשקיות.

השוק הצף

התחנה האחרונה היתה השוק הצף שהיה ממש מגניב. כל דוכן הוא בעצם סירה ובכל סירה נמכרו ירקות ופירות שונים כמו דלעת, כרובית, אבטיח, קוקוס, מנגו, בטטה והרבה אננס. בכל סירה היה עמוד גבוה ועליו תקעו דוגמה מהמוצר שהם מוכרים כדי להראות למרחוק מה הסחורה שלהם. הם מכרו בעיקר לאנשים שקנו בכמות גדולה כדי למקור בכפר שלהם. וגיליתי משהו לגבי אננס: תמיד ראיתי אננס חתוך בצורת ספירלה וחשבתי שזה ליופי ואז גיליתי שחותכים את זה ככה כדי להוציא את הגרעינים השחורים מהאננס.

בסוף הסיור בשוק יצאנו לשייט מייגע ביובלים ותעלות צרות עד המקום בו חיכו לנו המוניות. אבא, סבא, סבתא וסבתא נסעו למלון לנוח ואמא, אלה ואני נסעו ל-KFC לאכול.

לפי דעתי היה טיול מגניב. ממליץ.

בעיר דאלאת שבמרכז ויטנאם נשארנו יותר זמן מהמתוכנן. אחת הסיבות להחלטה הזאתי היא בית קפה מקסים של חתולים שגילינו ממש מול המלון שלנו. היינו בטיול כבר בכמה כאלה, אבל הם לא היו טובים. בחלקם האוכל לא היה טוב, בחלקם החתולים היו פחדנים או שבחלקם החתולים נשכו ועוד אלף סיבות שהרסו את החוויה. אבל בבית קפה בדאלאת הכול היה מושלם. החתולים היו נחמדים וכולם מאוד אהבו ליטופים. את המקום ניהלו זוג צרפתי צעיר ונחמד וככה הבנו למה קוראים למקום “נגיעה צרפתית”.

הם סיפרו לנו שבמקור הם פתחו בית קפה קטן ורגיל, בלי חתולים. עד שיום אחד ראה הבחור גור חתולים נטוש, הוא לקח אותו הביתה והם טיפלו בו. לאט לאט המשפחה התרחבה והיום יש בבית הקפה ששה חתולים. הגור הקטן כבר בן שבע ובכלל לא גור, אבל הוא מאוד חמוד. בכל פעם שישבתי הוא נשכב עליי. לי זה היה נוח ונהניתי ללטף אותו. היום יש שלושה גורים ושלושה חתולים מבוגרים יותר.

אתחיל בגורים. יש שתי אחיות: אחת לבנה ואחת חצי אפורה חצי לבנה. הלבנה היא בלי ספק הכי יפה, הפרווה הלבנה שלה מהממת וצבע העיניים שלה הוא לא אחיד, עין אחת כחולה ועין אחת צהובה. אחותה יפה וחמודה שנרדמת במהירות בכל מקום שתשים אותה.

הגור השלישי הוא שחור. והוא הכי חמוד והכי מיוחד. הוא חתול סקוטי שזה זן נדיר. ומה שמאפיין את הזן הזה זה שהאוזניים שלהם מקופלות כמו אוזניים של כלב וזה כל כך חמוד!!!! פעם אחת שניים מהגורים נרדמו עליי הייתי חייבת לצלם את זה:

יש חתול אחד אפור יפה בן חמש. הוא הכי אנרגטי והכי שובב. הוא כל הזמן רץ ומקפץ ומשחק. פעם אחת סופי (הצרפתייה) הביאה לי להשתמש במכשיר קטן שמקרין קרן אור אחת אדומה. החתולים מנסים כל הזמן לתפוס אותה בזמן שאני יכולה להזיז אותה. החתול האפור הכי התלהב ממנה וגם אחרי שעה הוא לא וויתר והמשיך לנסות. סופי אומרת שבמשך כל היום הוא מוציא אנרגיות ואז בלילה הוא ישן הכי טוב כדי לאגור אנרגיות למחר.

בנוסף יש עוד חתול בן שש והצבעים על פרוותו הם הכי מגוונים, כתום, לבן, אפור… הוא בעיקר אוהב לנמנם. ואלו כל ששת החתולים.

באיזשהו שלב למשפחה שלי נמאס מהבית קפה אז הם הביאו לי כסף והלכו לאכול ארוחת בוקר במסעדה בהמשך הרחוב בזמן שאני נשארתי בבית הקפה. הצרפתים כבר הכירו אותי ואני הכרתי אותם, תמיד הזמנתי את אותה המנה: קרפ נוטלה עם קצפת ושוקולד אם אנד אם (נשמע בריא, אני יודעת), מאוד מומלץ!

בית הקפה מאוד מוצלח כי האוכל טוב, המארחים נחמדים והחתולים חמודים. אחרי שהגעתי כל בוקר כמעט במשך שבוע החתולים כבר זיהו אותי. היה לי קשה להיפרד מהם, מזל שיש תמונות 🙂 

עזבנו את הויאן ועלינו שוב לסליפר (אוטובוס שינה) והפעם דרומה לדאלאת, עיר די קטנה במרכז ויטנאם. העיר ממוקמת בגובה של 1,500 מטרים ולכן מזג האוויר בה קריר בהשוואה לשאר המדינה (למעט סאפה).

דאלאת נחשבת לאתר נופש פופולארי ורומנטי בקרב הויטנאמים ורבים מגיעים אליה להתחתן או לבלות ירח דבש.

בעיר ובסביבתה יש לא מעט אתרים ואטרקציות למטיילים ואנחנו ביקרנו בחלק ניכר מהם. המלון המפנק והזול שלנו (Tea Leaf Hotel) גם הוא אחראי לעובדה שנשארנו בעיר יותר משבוע.

אחת האטרקציות ששמענו עליה ממשפחות מטיילות רבות היא פארק חבלים וביקרנו בו מיד בהתחלה. המקום מתוחזק, הצוות מקצועי ואני רגועה. טיפסנו את כל המסלולים שמתאימים לנו וכשאלה ואור המשיכו בהתלהבות לקשים ולגבוהים יותר, בלי לשים לב, הצטרפתי אליהם. האמת? אומגה גבוהה וארוכה מפחידה רק בפעם הראשונה. בפעם השנייה והשלישית זה כייף ואחר כך זה אפילו משעמם.

 

בהמשך הביקור פנינו לאתר הסמוך ושם עלינו על מגלשות הרים מגניבות במיוחד שטסות במהירות לרגלי ההר. זה היה מסלול די ארוך שכלל סיבובים חדים ועצים צפופים ובסופו מגיעים ל”מפלי דתנלה” היפהפיים. תרשמו לעצמכם: מומלץ!

למחרת, בשיטוט של הבוקר, נתקלנו בכמה חתולים חמודים מציצים מבית קפה קטן. מרגע זה אלה חתמה שם קבע ותכתוב על זה פוסט נפרד.

גם ב”בית המשוגע” ביקרנו. מדובר במתחם ובו כמה בתים מחוברים שכולם מעוצבים בצורה יוצאת דופן. החללים והסולמות השונים נראים כמו תפאורה של סרט פנטזיה. המקום תוכנן על ידי אדריכלית אקסצנטרית והשיטוט בו הוא באחריות המבקרים, וכולל טיפוס במדרגות לולייניות, כמעט ללא מעקה, מעל אחד מגגות המבנים. אגב, המקום מתפקד גם כמלון ואפשר לישון בחלק מהחדרים.

כמובן שלקחנו את הילדים גם ל”בר המבוך”, קפה-בר שהכניסה אליו רגילה לגמרי, אבל מאחוריה נבנה מסלול די חשוך ופתלתל שעולה ויורד קומות. הלקוחות מצופים לרכוש משקה, לשוטט במסלול ולבחור את אחת מפינות הישיבה החבויות. בשעות אחר הצהריים בהן הגענו המקום היה די נטוש והצלחנו כמעט ללכת לאיבוד. כמה פעמים. כשכבר חשבנו שעברנו בכל המפלסים הוליכה אותנו אחת המלצריות למעבר חבוי שבסופו גן ירוק ויפהפה. היה מגניב!

בשלב מסוים החלטנו לצאת לסיור מחוץ לעיר. מטיילים רבים שוכרים “איזי ריידרס” (במקור בוגרי מלחמת ויטנאם) שמרכיבים אותם על אופנועים ומטיילים איתם במקומות השונים, כולם אתרים כבר די מוכרים. אנחנו הלכנו על משהו יותר פשוט. וזול (כמובן): שכרנו מכונית עם נהג ובנינו סיור מתומצת במסגרתו הודענו לנהג לאן אנחנו רוצים להגיע ולאן לא. זה מה שיצא:

מטע קפה וטעימה מ”קפה סמורים”. פולי הקפה מאזור זה נבלעים על ידי סמורים מזן מיוחד שמגדלים במקום. לאחר שהם יוצאים דרך הטבע, הם עוברים (הפולים. לא הסמורים) שטיפה רצינית, קילוף וקלייה. בתום התהליך טוחנים ומכינים מהם קפה. רוצה לומר “חרא קפה” אבל הוא היה דווקא די טעים. הטענה היא שהשהות של הפולים במערכת העיכול של הסמורים משפרת את איכותו. המוכרים טוענים שהיא גם משפרת את המחיר…

ביקרנו גם ב”מפלי הפיל” שהיו מרשימים וירדנו במסלול חלקלק עד למרגלותיהם ועד שלא יכולנו לסבול את הרסיסים. ואת ריח הביוב. המקומיים לא מצליחים לשמור על המקום וכנראה שעוברים בנהר גם מי שפכים. מודעות לסביבה נקייה עוד לא נהייתה פה טרנד. המשכנו לפגודה הסמוכה שלא חידשה לנו הרבה, אבל אהבנו את הבודהה הצוחק והענק בחצר.

עוד במסלול שלנו היה מבשלה משפחתית ליין אורז (בסאפה קוראים לזה Happy Water) ואחריה חווה קטנה לגידול צרצרים למאכל. בעלת הבית ניגשה אלינו בחיוך עם צלחת דוגמיות, אבל במהלך מהיר שכולו טקט (ברחנו) היא קיבלה את הרושם שאנחנו לא מעוניינים.

מה עוד עשינו בדאלאת? אכלנו כמה דברים טובים (Oz Burgers, Gourmet Burger, One More Coffee), שתינו כמה דברים טובים (סתם, רק קפוצ’ינו ב-One More Coffee, An Cafe) וגם הילדים לא יכלו לנדנד כי מצאנו להם מסעדה קרובה עם עוף מטוגן מוצלח (Hana Chicken). מה שהעיב קצת על הטעם היתה העובדה שכל פעם שהגענו לאכול הערנו את המוכרת (זה אולי לפוסט אחר, אבל הערנו לא מעט מוכרים בויטנאם. ככה זה כנראה שאתה עובד כל היום רצוף).

עוד מקום נחמד, במיוחד לילדים, הוא “עמק האהבה”. כשמו כן הוא. גועל נפש. סתם, צוחקת אתכם. העמק הוא בעצם פארק מלא בפרחים ושיחים גזומים בצורה מאוד קפדנית וקיטשית ומקושטים באלמנטים רומנטיים, מה שגורר מאות תמונות סלפי מיותרות. אבל יש בו גם מבוך די גדול ומגניב. כשמיצינו את הצילומים פנינו לצאת וגילינו שביל שפונה לכיוון אחר. המשכנו לצעוד בו עד שמצאנו את עצמנו משקיפים על אגם ענק. מתברר שראינו רק את קצה קצהו של הפארק. שטנו, כמקובל, בסירות הפדלים, עלינו על האוטובוס הפנימי והגענו לחלק נוסף ומרוחק יותר ובו עשרות דגמים קטנים של אתרים מפורסמים מרחבי העולם.

לסיכום, היה לנו נעים במיוחד בדאלאת, למרות שהעיר עצמה, איך לומר את זה, די מכוערת ולמרות שלא יצאנו לטיולים רבים לטבע שסביבה. נהנינו מהאנשים שפגשנו (מקומיים ולא מעט זרים שהשתקעו), מהאוכל המגוון והטעים וממזג האוויר שאפשר לנו להתאוורר זמנית מהלחות והשמש הויטנאמיים.