נעמה: שלושה חודשים של מנוחה, שגרה ומיצוי בגואה

ינואר, פברואר ומרץ 2019

אחרי בורמה ודרך בנגקוק ובנגלור הגענו לגואה, פחות או יותר על פי התכנית, לשם השתקעות ומנוחה. היינו זקוקים לזה בתום ששה חודשים של מסע בין צפון תאילנד, ויטנאם, קמבודיה, דרום תאילנד, בורמה ושוב תאילנד. לאחר עשרות מעברים ומעל חמישים בתי מלון וגסטהאוסים חיפשנו סוף סף מקום משל עצמנו.

למזלנו, מצאנו במהירות בית למידתנו: קטן (הייתם צריכים לנחש) ופשוט. קומת קרקע בבית בן שתי קומות ובה שני חדרי שינה קטנטנים, סלון בינוני, שירותים, דוש (בנפרד!) ומטבח גדול. סורש וספנא, בעלי הבית, גרים מאחורינו במבנה קטן ופשוט אליו הם עוברים ב”עונה”. שכרנו מהם גם אחלה טוסטוס. השניים התגלו כזוג מקסים ודואג. אצלם חגגנו את ערב חג ה”הולי” והם סיפקו לנו מענה במהירות ובחיוך לבעיות הקריטיות (מהחשובה לחשובה מאוד): גז שנגמר, טוסטוס שנתקע וקוקוס שיש לפצח.

מילאנו את הבית בכול טוב והתחלנו לבשל. לשמחתנו, קיבלנו כמה חבילות נהדרות מארץ הקודש ובהן, בין היתר, פתיתים (מאכל מס’ 1 עבור אלה), קוסקוס, שקדי מרק והפייבוריט שלי: חטיפי OK מעולים אפילו אם הם מעוכים ונמסים.

דייזי הגיעה לבקר פעמיים ביום

משפחות, בית ספר וים

אלה הצטרפה לבית הספר הבינלאומי האנתרופוסופי הממוקם בכפר שלנו, ראג’ באג. “וידיה ארניה” התגלה כמקום חופשי למדי הכולל מעט לימודים (גם הם תחת סככה, עם מאוורר ובדים כקירות) והרבה זמן פנוי לשחק יחד בחצר, לטפס על עצים ולצאת לטיולי טבע. שפת הלימודים היא אנגלית אבל רבים מהתלמידים ישראלים ומקשקשים בהפסקות בעברית.

מדובר בכיתה
נפרדים מאלה ביומה האחרון בוידייה

הכרנו במהירות חלק גדול מהמשפחות הישראליות בדרום גואה שרובן מתגוררת בכפרים פטאנם וראג’ באג. בהמשך, משיחות שקיימנו עם משפחות ישראליות ותיקות שחוזרות כבר כמה עונות, התברר לנו שהשנה יבול הישראלים שובר שיאים.

במרחק של עשר דקות הליכה או שלוש דקות על טוסטוס, נמצא חוף פאטנם מה שעבור רבים (לא אנחנו) מהווה את מרכז החיים בגואה. עם זאת הגענו לחוף לעיתים קרובות בשעות אחר הצהריים לפגוש משפחות, להתקרר מהחום שהלך והכביד ולמלא את היום.

שימו לב ל”שער”
קריקט בחוף

לאחר חודש, משהתפנה מקום בבית הספר הבינלאומי השני באזור, “ריבר אקדמי סקול”, אלה ביקשה לעבור כדי להיות עם החברה הטובה ולהגביר את האתגר האינטלקטואלי (הבת של אמא שלה. סתם). הראל סירב בעקשנות להצטרף לבית ספר והחלטנו לוותר לו. הוא כמובן נדרש לשמור על שעות מסך מוגבלות ועל שעת לימודים ביום (אנגלית או חשבון).

מפגשים עם תרמילאים

בפאלולם, הכפר הצפוני יותר, שנמצא כמה דקות נסיעה מאיתנו, ביקרנו גם לא מעט. נהנינו מבתי הקפה והמסעדות המערביים במקום והתחככנו עם המוני התרמילאים הישראלים השוהים שם. הילדים זכו מהם להמון חיזוקים חיוביים על ההחלטה הלא קונבנציונאלית של ההורים שלהם: להוציא אותם מבית הספר לטובת טיול של שנה במזרח. בדיעבד, אני לא פוסלת את האפשרות שביקרתי בפאלולם בעיקר בשביל זה (בוודאי לא בשביל “אחותי” ו”כמה את רוצה לשלם?” שהופנו אלינו כל הזמן על ידי המוכרים המקומיים). פרספקטיבה חיצונית (וחיובית!) יכולה לעזור בהתמודדות עם התסכול, הגעגועים והתלונות שעולים לא פעם מכיוון הילדים.

ואוכל טוב כמובן

בצ’אודי (העיר “הגדולה”), צ’ארסטה, פאלולים, פאטנם וראג’ באג יש אינסוף מסעדות מקומיות ומערביות ולא מעט דוכני רחוב ו”דאבות” (מסעדות הודיות משפחתיות ופשוטות). כמי שאוהבים מאוד(!) לאכול בחוץ ולאור המגוון האינסופי במטבח ההודי טעמנו, אכלנו ושרצנו בלא מעט מקומות. הרוב הגדול, אגב, לא על החוף למרות השקיעות היפות, המפות הנאות והנרות הרומנטיים. התאהבנו ב”מלאיי כופתא” (המאכל שאהרוני אמר עליו שהוא כנראה היחידי בעולם שמטוגן בתוך חמאה עמוקה) וב”דאהי פורי” שכולל המון מרכיבים שאת חלקם אני לא מזהה, ב”פאניר באטר מסאלה”, בלחם נאן עם שום, ואפילו בשיפודי עוף במרינדה ירוקה שכוללת גם מנטה ושכחתי את שמה. בילינו, כמובן, גם לא מעט ב”צ’אי שופ” בפאטנם לחביתה בפיתה (ולפעמים מאסאלה אומלט) ולצ’אי מתוק ונהדר.

הצ’אי שופ בפאטנם. פופולרי מאוד
הצ’אי בשופ בראג’ באג, מוכר הרבה פחות
ארוחת בוקר הודית
מריח כמו פאניר באטר מסאלה
מלאיי כופתא. הטובים בעולם!
טאלי
דאהי פורי
הדוכן הכי טוב בגואה!

בזכות ההשתקעות, הצלחתי לעבוד ולקדם את מכירות הספר שלי ונהניתי משעות של התייחדות בבתי קפה עם המחשב הנייד. ועם צ’אי. ופנקייק פירות.

מנסה לעבוד
לפעמים מצליחה

לאחר יותר מחודשיים ועל מנת לגוון את היום יום שלנו נסענו לבירתה של גואה, העיר “פנג’י” הממוקמת כשעתיים צפונה מקנקונה, האזור בו גרנו. מיד עם הגעתנו התייצבנו בקניון ובילינו במזגן המקפיא ומול קופות ה-KFC וה-Dunkin Donuts. אהה וגם סיירנו ברובע הפורטוגזי העתיק והיפה – שם אלה והראל היוו אטרקציה מרכזית לקבוצת צלמים חובבים שיצאה לרובע לשם שיעור מעשי.

ילדה אחת סופר מאושרת

אז מה עוד עשינו בגואה?

יצאנו לסיור קצר בסירה לשפך הנהר, שם צפינו בהאכלת עייטים. המשיט זרק לשמיים פיסות בשר והמוני עייטים זינקו מכל הכיוונים ובמרחק קצר מאוד מאיתנו. נסענו ללגונה יפהפייה הגובלת בגבעה ממה ניתן לקפוץ למים, צפינו ב”חג הבננות” בו זורקים בננות לים לכבוד האלים, וגם בחגיגות הריקודים ובטקסים הדתיים של “ההולי”. נסענו לחופים קצת יותר רחוקים כמו אגונדה, תרגלנו יוגה, חגגנו יום הולדת 43 ואחר כך 11 בסגנון “חדר בריחה” שבסופו יש לפצח קוד הפותח מנעול לתיק, ובו כל ההפתעות והמתנות. השתתפנו באירועי התרמה לטובת בתי הספר, בית היתומים המקומי וכמובן עבור המקלט לבעלי חיים בו אלה התנדבה ימים רבים (ואף אפתה ומכרה עוגיות בחוף לטובת הכלבים) ולבסוף: התקדמנו יפה בחוברות הלימודים.

זורקים בננות לים במסגרת חג. לא הבנתי לגמרי למה
מתקשטים ב”הולי”
הלגונה היפהפיה “שגילינו”

גואה היתה נהדרת מבחינתנו: על בתיה הצבעוניים, אנשיה הנחמדים ונענועי הראש שלהם, פרותיה המשוטטות באדישות, כלביה המייללים בלילות ירח מלא ורכבותיה הצופרות באמצע הלילה. היה לנו כייף לחיות בין המקומיים, לאכול מטעמים מעולים ולפגוש חברים חדשים. אחרי שלושה חודשים, עם עליית הטמפרטורות ותחושות המיצוי והשעמום הזמנו כרטיסים לדלהי ומשם לקטמנדו. חוזרים לטייל.

אלה מתנדבת במקלט לבעלי חיים