The Shalevs

בעיר דאלאת שבמרכז ויטנאם נשארנו יותר זמן מהמתוכנן. אחת הסיבות להחלטה הזאתי היא בית קפה מקסים של חתולים שגילינו ממש מול המלון שלנו. היינו בטיול כבר בכמה כאלה, אבל הם לא היו טובים. בחלקם האוכל לא היה טוב, בחלקם החתולים היו פחדנים או שבחלקם החתולים נשכו ועוד אלף סיבות שהרסו את החוויה. אבל בבית קפה בדאלאת הכול היה מושלם. החתולים היו נחמדים וכולם מאוד אהבו ליטופים. את המקום ניהלו זוג צרפתי צעיר ונחמד וככה הבנו למה קוראים למקום “נגיעה צרפתית”.

הם סיפרו לנו שבמקור הם פתחו בית קפה קטן ורגיל, בלי חתולים. עד שיום אחד ראה הבחור גור חתולים נטוש, הוא לקח אותו הביתה והם טיפלו בו. לאט לאט המשפחה התרחבה והיום יש בבית הקפה ששה חתולים. הגור הקטן כבר בן שבע ובכלל לא גור, אבל הוא מאוד חמוד. בכל פעם שישבתי הוא נשכב עליי. לי זה היה נוח ונהניתי ללטף אותו. היום יש שלושה גורים ושלושה חתולים מבוגרים יותר.

אתחיל בגורים. יש שתי אחיות: אחת לבנה ואחת חצי אפורה חצי לבנה. הלבנה היא בלי ספק הכי יפה, הפרווה הלבנה שלה מהממת וצבע העיניים שלה הוא לא אחיד, עין אחת כחולה ועין אחת צהובה. אחותה יפה וחמודה שנרדמת במהירות בכל מקום שתשים אותה.

הגור השלישי הוא שחור. והוא הכי חמוד והכי מיוחד. הוא חתול סקוטי שזה זן נדיר. ומה שמאפיין את הזן הזה זה שהאוזניים שלהם מקופלות כמו אוזניים של כלב וזה כל כך חמוד!!!! פעם אחת שניים מהגורים נרדמו עליי הייתי חייבת לצלם את זה:

יש חתול אחד אפור יפה בן חמש. הוא הכי אנרגטי והכי שובב. הוא כל הזמן רץ ומקפץ ומשחק. פעם אחת סופי (הצרפתייה) הביאה לי להשתמש במכשיר קטן שמקרין קרן אור אחת אדומה. החתולים מנסים כל הזמן לתפוס אותה בזמן שאני יכולה להזיז אותה. החתול האפור הכי התלהב ממנה וגם אחרי שעה הוא לא וויתר והמשיך לנסות. סופי אומרת שבמשך כל היום הוא מוציא אנרגיות ואז בלילה הוא ישן הכי טוב כדי לאגור אנרגיות למחר.

בנוסף יש עוד חתול בן שש והצבעים על פרוותו הם הכי מגוונים, כתום, לבן, אפור… הוא בעיקר אוהב לנמנם. ואלו כל ששת החתולים.

באיזשהו שלב למשפחה שלי נמאס מהבית קפה אז הם הביאו לי כסף והלכו לאכול ארוחת בוקר במסעדה בהמשך הרחוב בזמן שאני נשארתי בבית הקפה. הצרפתים כבר הכירו אותי ואני הכרתי אותם, תמיד הזמנתי את אותה המנה: קרפ נוטלה עם קצפת ושוקולד אם אנד אם (נשמע בריא, אני יודעת), מאוד מומלץ!

בית הקפה מאוד מוצלח כי האוכל טוב, המארחים נחמדים והחתולים חמודים. אחרי שהגעתי כל בוקר כמעט במשך שבוע החתולים כבר זיהו אותי. היה לי קשה להיפרד מהם, מזל שיש תמונות 🙂 

עזבנו את הויאן ועלינו שוב לסליפר (אוטובוס שינה) והפעם דרומה לדאלאת, עיר די קטנה במרכז ויטנאם. העיר ממוקמת בגובה של 1,500 מטרים ולכן מזג האוויר בה קריר בהשוואה לשאר המדינה (למעט סאפה).

דאלאת נחשבת לאתר נופש פופולארי ורומנטי בקרב הויטנאמים ורבים מגיעים אליה להתחתן או לבלות ירח דבש.

בעיר ובסביבתה יש לא מעט אתרים ואטרקציות למטיילים ואנחנו ביקרנו בחלק ניכר מהם. המלון המפנק והזול שלנו (Tea Leaf Hotel) גם הוא אחראי לעובדה שנשארנו בעיר יותר משבוע.

אחת האטרקציות ששמענו עליה ממשפחות מטיילות רבות היא פארק חבלים וביקרנו בו מיד בהתחלה. המקום מתוחזק, הצוות מקצועי ואני רגועה. טיפסנו את כל המסלולים שמתאימים לנו וכשאלה ואור המשיכו בהתלהבות לקשים ולגבוהים יותר, בלי לשים לב, הצטרפתי אליהם. האמת? אומגה גבוהה וארוכה מפחידה רק בפעם הראשונה. בפעם השנייה והשלישית זה כייף ואחר כך זה אפילו משעמם.

 

בהמשך הביקור פנינו לאתר הסמוך ושם עלינו על מגלשות הרים מגניבות במיוחד שטסות במהירות לרגלי ההר. זה היה מסלול די ארוך שכלל סיבובים חדים ועצים צפופים ובסופו מגיעים ל”מפלי דתנלה” היפהפיים. תרשמו לעצמכם: מומלץ!

למחרת, בשיטוט של הבוקר, נתקלנו בכמה חתולים חמודים מציצים מבית קפה קטן. מרגע זה אלה חתמה שם קבע ותכתוב על זה פוסט נפרד.

גם ב”בית המשוגע” ביקרנו. מדובר במתחם ובו כמה בתים מחוברים שכולם מעוצבים בצורה יוצאת דופן. החללים והסולמות השונים נראים כמו תפאורה של סרט פנטזיה. המקום תוכנן על ידי אדריכלית אקסצנטרית והשיטוט בו הוא באחריות המבקרים, וכולל טיפוס במדרגות לולייניות, כמעט ללא מעקה, מעל אחד מגגות המבנים. אגב, המקום מתפקד גם כמלון ואפשר לישון בחלק מהחדרים.

כמובן שלקחנו את הילדים גם ל”בר המבוך”, קפה-בר שהכניסה אליו רגילה לגמרי, אבל מאחוריה נבנה מסלול די חשוך ופתלתל שעולה ויורד קומות. הלקוחות מצופים לרכוש משקה, לשוטט במסלול ולבחור את אחת מפינות הישיבה החבויות. בשעות אחר הצהריים בהן הגענו המקום היה די נטוש והצלחנו כמעט ללכת לאיבוד. כמה פעמים. כשכבר חשבנו שעברנו בכל המפלסים הוליכה אותנו אחת המלצריות למעבר חבוי שבסופו גן ירוק ויפהפה. היה מגניב!

בשלב מסוים החלטנו לצאת לסיור מחוץ לעיר. מטיילים רבים שוכרים “איזי ריידרס” (במקור בוגרי מלחמת ויטנאם) שמרכיבים אותם על אופנועים ומטיילים איתם במקומות השונים, כולם אתרים כבר די מוכרים. אנחנו הלכנו על משהו יותר פשוט. וזול (כמובן): שכרנו מכונית עם נהג ובנינו סיור מתומצת במסגרתו הודענו לנהג לאן אנחנו רוצים להגיע ולאן לא. זה מה שיצא:

מטע קפה וטעימה מ”קפה סמורים”. פולי הקפה מאזור זה נבלעים על ידי סמורים מזן מיוחד שמגדלים במקום. לאחר שהם יוצאים דרך הטבע, הם עוברים (הפולים. לא הסמורים) שטיפה רצינית, קילוף וקלייה. בתום התהליך טוחנים ומכינים מהם קפה. רוצה לומר “חרא קפה” אבל הוא היה דווקא די טעים. הטענה היא שהשהות של הפולים במערכת העיכול של הסמורים משפרת את איכותו. המוכרים טוענים שהיא גם משפרת את המחיר…

ביקרנו גם ב”מפלי הפיל” שהיו מרשימים וירדנו במסלול חלקלק עד למרגלותיהם ועד שלא יכולנו לסבול את הרסיסים. ואת ריח הביוב. המקומיים לא מצליחים לשמור על המקום וכנראה שעוברים בנהר גם מי שפכים. מודעות לסביבה נקייה עוד לא נהייתה פה טרנד. המשכנו לפגודה הסמוכה שלא חידשה לנו הרבה, אבל אהבנו את הבודהה הצוחק והענק בחצר.

עוד במסלול שלנו היה מבשלה משפחתית ליין אורז (בסאפה קוראים לזה Happy Water) ואחריה חווה קטנה לגידול צרצרים למאכל. בעלת הבית ניגשה אלינו בחיוך עם צלחת דוגמיות, אבל במהלך מהיר שכולו טקט (ברחנו) היא קיבלה את הרושם שאנחנו לא מעוניינים.

מה עוד עשינו בדאלאת? אכלנו כמה דברים טובים (Oz Burgers, Gourmet Burger, One More Coffee), שתינו כמה דברים טובים (סתם, רק קפוצ’ינו ב-One More Coffee, An Cafe) וגם הילדים לא יכלו לנדנד כי מצאנו להם מסעדה קרובה עם עוף מטוגן מוצלח (Hana Chicken). מה שהעיב קצת על הטעם היתה העובדה שכל פעם שהגענו לאכול הערנו את המוכרת (זה אולי לפוסט אחר, אבל הערנו לא מעט מוכרים בויטנאם. ככה זה כנראה שאתה עובד כל היום רצוף).

עוד מקום נחמד, במיוחד לילדים, הוא “עמק האהבה”. כשמו כן הוא. גועל נפש. סתם, צוחקת אתכם. העמק הוא בעצם פארק מלא בפרחים ושיחים גזומים בצורה מאוד קפדנית וקיטשית ומקושטים באלמנטים רומנטיים, מה שגורר מאות תמונות סלפי מיותרות. אבל יש בו גם מבוך די גדול ומגניב. כשמיצינו את הצילומים פנינו לצאת וגילינו שביל שפונה לכיוון אחר. המשכנו לצעוד בו עד שמצאנו את עצמנו משקיפים על אגם ענק. מתברר שראינו רק את קצה קצהו של הפארק. שטנו, כמקובל, בסירות הפדלים, עלינו על האוטובוס הפנימי והגענו לחלק נוסף ומרוחק יותר ובו עשרות דגמים קטנים של אתרים מפורסמים מרחבי העולם.

לסיכום, היה לנו נעים במיוחד בדאלאת, למרות שהעיר עצמה, איך לומר את זה, די מכוערת ולמרות שלא יצאנו לטיולים רבים לטבע שסביבה. נהנינו מהאנשים שפגשנו (מקומיים ולא מעט זרים שהשתקעו), מהאוכל המגוון והטעים וממזג האוויר שאפשר לנו להתאוורר זמנית מהלחות והשמש הויטנאמיים.

 

במהלך הטיול הלכנו לכמה פארקי מים, כולם מאוד כיפיים, אבל האמת? אני מעדיפה לונה פארק. כשהגענו להויאן גילינו שיש שלושה לונה פארקים בסביבה, כולם מומלצים. מאוד התלבטנו לאן ללכת ובסוף בחרנו בלונה פארק שנפתח רק לפני ארבעה חודשים ונקרא “וינפרלנד”.

יצאנו לשם בהסעה מאורגנת וחינמית (שכמעט פספסנו) וכשהגענו לשם חשבתי רק על דבר אחד “וואו!!!”. העיצוב מטורף וכשמתקרבים לכניסה רואים שש ספינות גדולות ואדומות עוגנות על המדרכה. בלילה הן מאירות עם אלפי מנורות קטנות וצבעוניות וזה מהמם.

חלק מהפארק מעוצב בסגנון ישן כולל מכוניות משנות החמישים שהוצבו בו. בגלל שהפארק הוא ענק היו בו מלא בתי קפה, מסעדות, רשתות מזון, חנויות בגדים ומזכרות. באמצע הפארק עבר נחל מלאכותי גדול שחצה את כולו. סביב לנחל היו רחובות מעוצבים בסגנון עתיק, כמו בעיר העתיקה של הויאן, וזה היה מקסים.

מה שהיה הכי מגניב זה שזה לא היה רק לונה פארק! זה היה גם לונה פארק, גם פארק מים גדול, גם ספארי מגניב וגם מתחם ארקייד ענק עם מלא משחקי מחשב כיפיים וחינמיים ולצידו מתחם טרמפולינות כמו אייג’מפ.

בהתחלה התפצלנו. אני ואבא הלכנו לרכבת הרים ואמא והראל פנו לארקייד. ברכבת ההרים היה ממש כייף. אבא ישב איתי בקרון הראשון שני סיבובים ואז נמאס לו ואני המשכתי בקרון הראשון סיבוב נוסף לבד. יצאנו מרכבת ההרים מרוצים והצטרפנו לאמא והראל בארקייד, שם בילינו הרבה זמן. גם בגלל שהיה שם מזגן ובאותו היום היה חם מאוד וגם בגלל שהמשחקים מגניבים ומגוונים ויש כל כך הרבה אפשרויות.

בהמשך אני והראל הלכנו למתחם הטרמפולינות. בכניסה חיכתה לנו עובדת שדרשה מאיתנו לבצע אחריה תרגילי חימום למפרקים לפני שנכנסים. קפצנו שם בטרמפולינות וטבענו בבריכת הספוגים הענקית שהיה ממש קשה לצאת ממנה. לבסוף גם אמא ואבא הצטרפו.

בשלב מסוים אמא והראל הלכו לעשות מסאז’ בכורסאות מיוחדות שפוזרו שם, ואני ואבא הלכנו למין מתקן שמסובב אותך 360 מעלות. אבא פחד לעלות עליו אז עשיתי אותו לבד. זה היה קצת מפחיד, אבל ממש כייף. בהמשך עליתי (לבד) לעוד מתקן נחמד שגורם לסחרחורת, ואז הלכנו ארבעתנו למכוניות מתנגשות שהיו הרבה יותר שוות מהארץ. הן היו יותר מהירות וגם יותר חזקות, מה שאומר שגם הפגיעות יותר חזקות. ואפילו שאני בדרך כלל לא אוהבת מכוניות מתנגשות, שם מאוד נהניתי.

כשיצאנו משם היינו כבר נורא רעבים אז אני, אמא והראל הלכנו לאכול במסעדת סושי מצוינת, אחת הטובות שאכלתי בהן. קוראים לה “Little Tokyo” (טוקיו הקטנה). אבא, שלא אוהב סושי, בחר במסעדה אחרת.

כשסיימנו לאכול שכנעתי את אמא לעלות איתי לרכבת ההרים. עשינו אותה פעמיים ביחד ואז עשיתי סיבוב נוסף לבד. לאחר מכן עשיתי שוב את המתקן של ה-360 מעלות.

פתאום הבנו שהספארי נסגר בחמש והיינו חייבים למהר אליו. בדרך אליו לא התאפקנו ונכנסו לארמון גדול ומסקרן שבתוכו יש אולם קולנוע. קיבלנו משקפיים לתלת-מימד וצפינו בסרט מפחיד של מציאות מדומה. היה מגניב כי במהלך הסרט הכיסאות זזו, הרגשנו רוח והשפריצו עלינו מים. הסרט היה באיכות גבוהה. חבל שלא היו להם עוד סרטים.

בהמשך הגענו לספארי שהיה מיוחד: כל המבקרים עולים לסירה ושטים בנחל שסביבו, מאחורי גדר, נמצאות החיות. ראינו אותן מקרוב. היו שם אנטילופות, קנגרו, ג’ירפות, פילים, זברות, קופים, קרנפים, אריות, דובים ולבסוף גם טיגריסים שהיו הכי מרשימים. היה מגניב לראות אותם מקרוב. המדריכה הסבירה שלפעמים החיות מתקרבות ואז אפשר להאכיל אותן. אלינו הן לא התקרבו אז קצת הצטערתי. לא נורא. הספארי הזה קטן יותר מגני חיות אחרים אך מגניב ביותר.

פארק המים עמד להסגר ולכן מיהרנו אליו. נכנסנו לבריכת גלים עם אבובים והיה מאוד מהנה. אבא ואני גם גלשנו במגלשת מים גבוהה ומגניבה. הטיפוס למגלשה לא קל כי עוברים דרך מתחם ענק עם סולמות, גשרים ומדרגות, ובזמן שמטפסים נשפכים דליי מים בגדלים שונים וממקומות שונים. לא הספקנו להגיע לכל המגלשות האחרות בפארק וזה חבל, כי הן היו נראות מאוד מגניבות.

החושך כבר ירד ואמא ואני הלכנו לרכבת הרים אחרת. היא היתה אפילו יותר מהנה מהראשונה. המסלול שלה עובר במנהרות וליד מפלים, ולפעמים בחושך מוחלט. היא היתה גם יותר ארוכה מהקודמת ולכן יותר כייפית. בתום הסיבוב הראשון אמא, שבדרך כלל לא אוהבת רכבות הרים, ביקשה לעשות שוב.

לפארק יש חנות מזכרות נחמדה, בה קנינו להראל ולאבא בגד ים חדש. אני קיבלתי כובע מצחייה אדום ויפה שכתוב עליו “פלמנגו” באנגלית ועכשיו אני חורשת עליו כל הזמן, גם בערב :).

לקראת הסגירה נכנסנו שוב לארקייד ובזמן שאני והראל ירינו ברובוטים וריסקנו אוגרים עם פטיש, אמא ואבא קראו לנו לראות מופע מזרקות מהמם. המופע כולל מוזיקה חזקה ומפתיעה, אש, תאורה צבעונית ובעיקר עשרות מזרקות שעושות צורות מיוחדות ומגיעות לגבהים בלתי אפשריים. המופע נמשך עשרים דקות והוא היה יפהפה. ממליצה בחום להישאר לראות אותו, כל יום בשבע בערב.

הגיע הזמן לארוחת ערב. נכנסנו למסעדה היחידה שנשארה פתוחה, שם אכלתי פסטה ולהפתעתי היתה ממש מעולה. השעה היתה כבר תשע והפארק נסגר אז עלינו להסעה החינמית חזרה למלון, ואני נרדמתי ישר.

היה מאוד כייף בפארק! הדבר היחיד שהיה קצת עצוב הוא שלא היו בו הרבה לקוחות. המקום ענק, מרשים, מושקע ומלא בעובדים אבל אין הרבה מבקרים. אני מניחה שזה ישתפר בהמשך. כמובן שבשבילנו זה היה יתרון גדול כי אף פעם לא עמדנו בתורים!

אין ספק שבחרנו בפארק המוצלח ביותר באזור.

אחרי שעזבנו את סאפה נסענו להאנוי לעוד שני לילות, עד הטיסה שלנו להויאן שבמרכז ויטנאם. הטיסה היתה קצרה, רק שעה. מחוץ לשדה התעופה חיכה לנו נהג שהזמנו ויחד אתו נסענו למלון שנקרא “The Moon Villa” (וילת הירח). לא יכולנו לראות את המלון טוב כי היה חושך אבל ישר ראינו שיש בריכה ושהחדר ממש טוב ומושקע. כשקמנו בבוקר ירדנו לארוחת הבוקר של המלון ואחריה החלפנו לבגדי ים ונכנסנו לבריכה. היא היתה ממש טובה, עמוקה ודי גדולה – בקיצור מושלמת.

בימים הבאים חקרנו את העיר והסתובבנו בה באופניים, בעיקר בעיר העתיקה. זה אזור מיוחד ויפה, מלא תיירים, מסעדות וחנויות מזכרות. בלילה דולקים בה המון מנורות צבעוניות ולפעמים יש מוסיקה והופעות רחוב של ילדים מחופשים לדרקונים. עשינו כל מיני דברים מגניבים כמו לשוט בסירה ולהשיט על המים סירת נייר קטנה ובמרכזה נר דולק. הסבירו לנו שכדאי לבקש משאלה ואז להשיט את הסירה.

אכלנו בבית קפה מיוחד שהוא גם בית מחסה לשבעים חתולים. קראו לו “בית הקפה של ג’ק” והמקימים פתחו את המקום כדי להציל ולטפל בחתולים וללמד את המקומיים לא לאכול בשר חתולים ובשר כלבים.

היינו בחוף הים כמה פעמים. בפעם השנייה אלה ואבא התחברו למצנח שקשור לסירת מנוע. ברגע שהסירה התחילה לזוז הם התרוממו גבוה באוויר. הם סיפרו שהיה ממש כייף. בפעמים נוספות באנו לבר-מסעדה בשם “Kahuna” שהיו בו גם בריכה וגם חוף. היה טעים וכייף. פגשנו שם משפחה בלגית ומשפחה ישראלית שגם מטיילת.

עשינו גם דברים פחות מיוחדים, רק להנאה כמו ללכת לשוק הלילה, שם קניתי רובה צעצוע, לאכול במסעדות, לרכב על אופניים בשדות האורז הקרובים לעיר, לראות סרטים במחשב, להשתתף בסדנת אוכל וללכת עם אבא למתחם גיימינג, שם שיחקנו פורטנייט עם המשפחה הישראלית שכבר הכרנו. ועוד דבר אחד עשינו. הוא היה ממש כייף כך ששמרתי אותו לסוף הפוסט: יצאנו בבוקר בהסעה מיוחדת לפארק בשם “Vinpearl”. היה כל כך כייף שבילינו שם מעשר בבוקר ועד תשע בלילה כשהמקום נסגר. אלה תספר על זה בפוסט נפרד.

למחרת ישבנו בבית קפה וכתבנו פוסטים לבלוג. לפוסט שלי קראו “שבועיים בהויאן”.

בזמן שהיינו בהאנוי ביקרנו בבית קפה מיוחד שנקרא Always Coffee, כולו בעיצוב של “הארי  פוטר”.

אני ואלה התרגשנו כי שנינו קראנו את הספרים ואהבנו אותם מאוד. העיצוב חוץ של הבית קפה לא היה קרוב בשום צורה להיות דומה לסגנון הארי פוטר. אבל בפנים היו 4 דגלים של ארבעת הבתים בבית הספר לקוסמים (מי שקרא את הספרים יודע על מה אני מדבר), שרביטים, חרבות, דגלים, מטאטא, גלימות, עניבות וכובעים כתפאורה.

היו גם דברים שאפשר לקנות כמו: שרביטים, חליפות של תלמידי Hogwarts, שרשראות, קמעות, סניץ’ מוזהב (כדור משחק) ועוד. ליד השירותים הדביקו גזרי עיתונים של “הנביא היומי” (זה העיתון של הקוסמים).

אמא ואבא הזמינו משקאות כמו Butter Beer (בירה עם סודה וקצפת) ועוד כמה שיקויים שמופיעים בספר.

אנחנו קנינו כמה דברים: את השרביט של וולדמורט (זה הרע בספרים), וגם שרשרת של שעון חול ושתי שרשראות של סמל מוזר שהשגנו כי נתנו ביקורת על המקום באינטרנט.

ממליץ בחום, במיוחד לאלה שקראו ואהבו את הספרים.

זה הפייסבוק של בית הקפה: https://www.facebook.com/alwayscoffee8bhangtre
וכאן יש עוד תמונות: http://www.hanoihideaway.com/always

הפוסט הזה נכתב כבר בהויאן, אחרי (להלן הכותרת :]) שהות נהדרת של שבוע בהאנוי, בירת ויטנאם. העיר קיבלה את פנינו כפי שהיא מקבלת את כולם, ויותר: צפיפות ועומס, שאון צפירות, קטנועים שועטים בלי חשבון והולכי רגל נחושים ואופטימיים (או תיירים). אהה. וגם לחות.

התמקמנו בעיר העתיקה, כמומלץ (אכן שווה), במלון מפנק במיוחד וצוות שירותי ומנומס שטרם פגשנו כמוהו במזרח (קישורים בסוף הפוסט). מיד יצאנו לשוטט. הקסם של האנוי מתגלה בקלות.

המדרכות העמוסות בקטנועים חונים מחייבות את הולכי הרגל להצטרף לנחיל הכאוטי של התנועה בכביש, והבניינים, ברובם, צרים מאוד וארוכים. לא גבוהים במיוחד. בהמשך התברר לנו שבעבר בעלי הבתים בעיר העתיקה שילמו מיסים בהתאם לרוחב הבית ולכן החלו לבנות אותם צרים מאוד. יחד עם זאת, הם לא יכלו לבנות גבוה מאוד משום שהדרישה אז היתה שכל הבניינים יהינו נמוכים מהארמון.

שרידי המסחר הישן בעיר העתיקה עדיין נוכחים ובכל רחוב ניתן למצוא עיסוק דומיננטי אחד. רחוב אחד הוא רחוב מכירת הבשר, ברחוב שני מוכרים מוצרי סדקית ותפירה, ברחוב שלישי מוצרי פח ונחושת, ברביעי צעצועים, בחמישי תבלינים וכולי.

העיר העתיקה גדושה במסעדות רחוב (ליטירלי): בעלת המסעדה יושבת על כסא נמוך על המדרכה בחזית הבניין. סביבה “המטבח”: מדף עם כלי הגשה מפלסטיק, כמה סירים גדולים, סלסלות עם ירקות ירוקים ומתקן בישול או חימום כלשהו, לרוב עם גחלים לוהטות ובנגישות גבוהה מדי למשתמשי הדרך התמימים. סמוך לבעלת הבית פזורים כסאות פלסטיק נמוכים במיוחד מסודרים סביב שולחנות קטנים ופשוטים. לפעמים, וזה ממש מגניב, אפשר לראות את פנים הבניין ואז מתגלה הדירה הצפופה והחשוכה בה גרה המשפחה. בחזית – העסק (לרוב מסעדה ולפעמים חנות או מכבסה) ובפנים או למעלה – הבית.

כל הרחובות מלאים במסעדות שכאלו והן מגישות כל טוב. המקומיים ממלאים אותן ויושבים בדרך כלל בחבורות, אוכלים בנחת, מקשקשים ומחייכים. לעיתים קרובות הם אוכלים במשותף מ-HotPot. לאף אחד זה לא נראה מוזר שהם יושבים כל כך סמוך למדרכה המלוכלכת, ושהמוני אנשים ואגזוזים חולפים על פניהם במרחק נגיעה. זו החוויה. זה הקטע. כמובן שגם בישראל פורשים שולחנות על מדרכות אבל כאן זה פשוט אחרת: אין עיצוב, אין מרחב אישי, אין נוחות, אין יוקרה ואין מלצרים מפונפנים. מה שיש במשותף אלה אהבה לאוכל ולאנשים.

באותו ערב ראשון הבחנו בדגלי המדינה בכל פינה והתרשמנו שמדובר בפטריוטים רציניים. בערב הבא הרחובות היו ממש פקוקים מתנועת אנשים וקטנועים. המוני בני נוער ומשפחות גדשו את אזור האגם ואינסוף רוכלים ודוכנים הציעו אוכל וצעצועים. אמרתי לאור, מיד כשהצלחתי לאתר אותו, שזה מרגיש כמו יום העצמאות בארץ. למחרת בבוקר, בתום בדיקה קצרה, גילינו שה-2 בספטמבר הוא אכן יום העצמאות של ויטנאם. למעשה הוא מכונה “יום ויטנאם”. קצת קשה לבחור תאריך לעצמאות כשמדובר במדינה שאוכלסה לפני ארבעת אלפים שנה ושמאז, במועדים שונים, חולקה, שוחררה, הכריזה על עצמאות, וניצחה.

למחרת קבענו עם סטודנט מקומי לסיור אוכל פרטי. מדובר בסיורים חינמיים פופולאריים שמאורגנים על ידי עמותה (כמובן שרצוי בסופם לתת טיפ למדריך). הסטודנטים מתרגלים אנגלית והתיירים זוכים לחוויה “של מקומיים”. מומלץ ביותר. אלה והראל לא הרימו את הראש מהמסכים כשסיפרנו על התכנית אז השארנו אותם במלון עם סרט ואוכל. הרי אין סיכוי שיטעמו מאכל חדש. ועוד במדינה זרה. הסיור היה מאוד מוצלח. בזכות תיי המדריך הגענו למקומות שלעולם לא היינו נכנסים אליהם לבד וטעמנו מעדנים שלעולם, כנראה, לא היינו מזמינים לבד. תיי אחראי גם לקינוח החדש האהוב עלי ביותר: CHE – “מרק” מתוק שמגיע בצורות שונים וכולל בדרך כלל פרי טרי כלשהו, חלב מרוכז, פניני טפיוקה, יוגורט וקרח גרוס. לפעמים לפלא הזה מוסיפים גלידה או חלב קוקוס. מה יכול להיות רע? עלינו לרגל לאתר הספציפי הזה (אי אפשר לקרוא לזה מסעדה או בית קפה) שלוש פעמים לבדנו.

עוד בהאנוי ביקרנו ב”הילטון האנוי”, הכינוי שהאמריקנים הדביקו לבית הסוהר המקומי בו כלאו הצפון-ויטנאמים שבויי מלחמה. בבית הסוהר הזה עשו שימוש גם הצרפתים שכלאו ועינו אזרחים ויטנאמים וקומוניסטים שהתנגדו לאימפריאליזם.

מקום מעניין נוסף שביקרנו בו היה “מוזיאון הנשים הויטנאמיות”. בתום דיון לגבי ההתמודדות עם האתגר (הילדים שלנו + מוזיאון) התקבלה החלטה ניסיונית: אני אשמש כוח חלוץ, ארכוש כרטיס והדרכת אודיו, אלקט את המיטב, ואעביר רק אותו לילדים ולאור שיכנסו שעה וחצי אחריי. יצאתי לדרך בעוד האחרים שורצים בבית קפה סמוך ודוגמים קינוחים (מערביים, כמובן). הניסוי, למי שתוהה, הוגדר בהצלחה. כל הזכויות שמורות לי.

במוזיאון למדנו כמה דברים מעניינים על שבטים שונים מצפון המדינה שיש להם מסורת מטריאכלית: הנשים מציעות לגברים להינשא, הן מעבירות את שם משפחתן הלאה והבת הצעירה ביותר מקבלת את הנתח הגדול ביותר מהירושה. אהבתי (אמא, לטיפולך). עוד גילינו במוזיאון מידע מעניין על עמידות העם הויטנאמי במהלך המלחמות, על הו צ’י מין, שבין היתר נתן דוגמה אישית במלחמה וויתר על ארוחה אחת ביום, ועל מנהגים יוצאי דופן הקשורים לאמונה ברוחות ובשאמאנים. כך למשל יש לנהוג כדי להתייעץ עם הרוחות לגבי שם נבחר לרך נולד: בטקס מיוחד זורק סבו של הילד שני מקלות במבוק קטנים באוויר. אם הם נוחתים הפוך האחד מהשני והתינוק אינו בוכה – הרוחות מאשרות את שם הילד. אם הם נוחתים בצורה זהה – יש לבצע טקס נוסף עם שם חדש עד אשר הרוחות והתינוק מאשרים.

חוויות כיפיות נוספות בעיר לילדים: הצגה/מופע אקרובטיקה מקסים אך די יקר בשם Ionoh ומשטח החלקה על הקרח גדול ופנוי יחסית בקניון Royal City. יש שם מתקנים מגניבים שעוזרים למחליקים מתחילים ומותר לשהות שם כמה שרוצים. כדאי. וקריר.

עזבנו את האנוי פעמיים: בסליפר (לסאפה) ואח”כ בטיסה (להויאן). נהניתי ממנה מאוד ואשמח לחזור אליה. מדובר בעיר מרתקת, שוקקת, טעימה וזולה. מה עוד צריך?

• מלון Rising Dragon Villa, הזמינו בבוקינג עם הקוד שלי naama269 ותקבלו 15 דולר הנחה.
• מקום מומלץ ביותר שמגיש מרקים מתוקים (קינוחים ויטנאמיים) Che Dung ברחוב Hang Bac מס’ 95. שימו לב גם החנות הסמוכה מגישה מרקים מתוקים והיא גם טובה, אבל פחות.

אחרי פאי חזרנו לצ’יאנג מאי כדי לבקר בכמה מהכפרים שסביבה. מהמלון בצ’אנג מאי אסף אותנו קון (Goong, קצת קשה לבטא את השם שלו) שהיה המארח שלנו. בטנדר שלו מאחורה היה בגאז’ פתוח וגדול ובכל הנסיעות איתו ישבנו אני והראל מאחורה, דיברנו ונהנינו מהרוח. כשהגענו לבית של קון הייתי קצת בהלם. הבית היה עשוי כולו מעץ. היו שם שני חדרים בקומה השנייה: אחד של קון ואחד לארבעתנו, המטבח היה בחצר ובמקלחת לא היתה תקרה. הבית היה אמנם בסיסי אבל לקון בחדר היה רחפן מרשים ומודרני. לקון היה גם אורגן בחצר וכלב גדול שנבח כל הזמן, אבל כשהתקרבתי אליו וליטפתי אותו גיליתי שהוא די חמוד. אחר כך קון סיפר לי שהוא רק תינוק וקוראים לו “איו” (אוכל בתאילנדית). האכלתי אותו כמה פעמים והוא באמת כל הזמן רעב.

הסיפור של קון

לילה אחד, אחרי שאנחנו הילדים הלכנו לישון, קון סיפר לאמא ולאבא את הסיפור שלו. למחרת הוא לקח אותי ואת אבא לטיול אופניים בשדות האורז בכפר. שם אבא סיפר לי את הסיפור שלו: קון שירת בחיל הים התאילנדי במשך 25 שנה עד שיום אחד הוא והצוות שלו עשו ניסוי בים עם פצצה שפיתחו. הניסוי אמנם צלח, אבל אז הסתבר שהפצצה הרגה אלפי דגים. קון הרגיש אשם וביקש מהמפקד שלו להתפטר. המפקד שלו לא הסכים והציע לו לעבוד בתפקיד אחר, תפקיד יותר משרדי. קון הסכים ובמהלך התפקיד שלו הרים פרויקט והטביע בכוונה מטוס מקולקל בים. כשאבא סיפר לי את זה חשבתי שזה מעשה רע, אבל הוא הסביר לי שזה מעשה טוב כי המטוס משמש לבית או מקום מסתור וכך מציל את חייהם של אלפי דגים קטנים שלא שורדים בדרך כלל כי הגדולים אוכלים אותם. הפרויקט הצליח כי מספר הדגים באזור גדל מאוד. לאחר כמה זמן קון יזם פרויקט דומה במקום אחר והטביע בים אוטובוס שלא בשימוש.

חווה אורגנית

לבסוף קון עזב את חיל הים והחליט לעבור לגור בכפר בצפון תאילנד. אשתו וילדיו המשיכו לגור בבנגקוק והם מבקרים אותו מדי שבוע. כשהגיע לראשונה לכפר החליט להקים חווה עם פירות וירקות אורגניים כי האמין שאם הוא יצליח עוד חקלאים ילכו אחריו ויקימו גם שדות אורגניים שזה יותר בריא. גם כשמוכרים את היבול מוכרים אותם ביותר כסף כי קשה יותר לגדל פירות וירקות אורגניים. החלום שלו התגשם. היום יש בכפר חוץ ממנו עוד שניים-עשר חקלאים שיש להם שדות אורגניים.

אישתו של קון עשתה את כל הדרך מבנגקוק במיוחד בשבילנו כי היא מאד אוהבת ילדים. קוראים לה אה, היא אישה מאד נחמדה ובעיקר חייכנית. קון ואה לקחו אותנו לכל מיני מקומות וטיולים. באחד הטיולים קון לימד אותי לספור עד עשר בתאילנדית ואני לימדתי אותו לספור עד עשר בעברית. הוא ספר בעברית במבטא כל כך מצחיק שהתאפקתי לא לפרוץ בצחוק כדי לא להעליב אותו, אבל כנראה גם אני ספרתי עד עשר בתאילנדית בצורה מצחיקה. קון יודע לנגן על פסנתר ועל גיטרה. שמעתי אותו מנגן, והוא מנגן מהמם ואז הוא נתן לי לנסות… נראה לי שלא אנגן בגיטרה אף פעם.

קון צילם אותנו כל הזמן. נראה לי שהוא קצת מכור למצלמה. הייתי באותם ימים הכוכבת הראשית שלו בפייסבוק והוא כל הזמן העלה תמונות שלי ושלו ביחד, לפעמים גם תמונות שלי לבד, ולפעמים של כולנו איתו. לי לא היה אכפת. דווקא זה מגניב. לבסוף נפרדנו מהם, וכהרגלו של קון עשינו תמונת סלפי אחרונה :).

גילוף בעץ

אחרי שהתארחנו  אצל קון ארבעה ימים הלכנו לכפר אחר לעוד לילה אחד. המקצוע של המארחים שלנו הוא גילוף בעץ והם לימדו אותנו לגלף. אני בחרתי לגלף את….פיקצ’ו! יצא לי ממש טוב (עם קצת עזרה, אבל לא חייבים להזכיר את זה). הראל גילף פיל ואמא פרחים. למחרת חזרנו לצ’אנג מאי לעוד לילה אחרון.

פארק מים על אגם ובית קפה חד-קרן

לפני שעזבנו את צ’יאנג מאי אבא לקח אותנו לפארק מים מטורף!!! כולו בעצם מתקנים מתנפחים מגניבים וכל מיני מסלולים שצפים על פני נהר מלאכותי, כך שאם נמאסו עליך לבסוף כל המתקנים אפשר פשוט לשחות באגם הנקי והכיפי. עשיתי גם אומגה גבוהה מעל כל הפארק, רק חבל שאבא והראל לא הצטרפו אליי. הם לא יודעים מה הם הפסידו… הפארק מיועד גם למבוגרים וגם לילדים קטנים, גם לאנשים אמיצים וגם לאנשים שקצת פחות. כולנו נורא נהנינו. ממליצה בחום, קוראים לו Grand Canyon Water Park.

בערב מיהרנו לעוד רכבת לילה. הפעם מצ’יאנג מאי חזרה לבנגקוק כי שם נמצא שדה התעופה שממנו יצאה הטיסה שלנו ל-ויטנאם! ביום האחרון בבנגקוק קפצנו לבית קפה חד-קרן צבעוני ומיוחד.

הטיסה מבנגקוק להאנוי נמשכה קצת פחות משעתיים כי ויטנאם צמודה לתאילנד. על האנוי אמא תספר בקרוב. יש למה לחכות.

חודש אל תוך המסע שלנו. וואו, זמן משמעותי. לחלקנו (נעמה) הזמן טס, חלקנו (אני) מרגישים שעזבנו את ישראל ממש מזמן. מה שבטוח אנחנו כבר בפרק אחר בטיול. זאת כבר לא ההתרגשות והערפל של לפני היציאה, או התחושה המוזרה בקווסאן של ‘היי, אנחנו פה בחופשה כמו אלפי המשפחות האחרות פה ברחוב, רק ש…הם תיכף חוזרים ואנחנו לא – מגניב!’. כבר עברנו כמה דברים – הרפתקאות, משברים ומה שביניהם.

אחת הדאגות המרכזיות שמלוות אותי עוד מתקופת ההכנות בארץ היא איך מגיבים הילדים לכל האירוע הזה? בסופו של דבר, עם כל ההתלהבות שלהם להפסיד שנה בבית הספר, זה לא היה החלום שלהם לשוטט במשך שנה בין אנשים ונופים זרים (לא רק בחלומות שלהם לא מופיעים נופים, גם במצב ערות מלאה הם תמיד יעדיפו את הנוף הנשקף ביוטיוב על טרסות האורז היפהפיות הנמצאות מול אפם) ואם לא נצליח לייצר להם חוויה חיובית, לא נצליח ליהנות פה. המוניטור ההורי שמחובר לכל ילד ועוקב אחר כל תנודה קלה במצב רוחו מכוייל פה לרגישות מקסימלית (חמור מזה, הוא גם נאלץ לפעול  24\7, אין את השעות הפוגה שהילדים בבית ספר).

אז מעבר למדידה הרציפה של כל המדדים הקריטיים (טון דיבור, חיוכים, חלקי מבטים זועמים בריבוע, מספר ‘אבא משעמם לי’ לשעה וכד’), התיישבתי עם אלה לשיחה חצי ספונטנית, נקרא לה ‘סיכום ראשוני’, במלאות חודש למסע.

בשורות הבאות ניסיתי לתעד את השיחה בדיוק כפי שהיא התנהלה (במגבלות היכולת שלי לסכם תוך כדי הקשבה וצנזורה מסוימת מהגורמים המעורבים). כפי שתוכלו להבין ‘השיחה’ לבשה יותר צורה של ריאיון כאשר אני בצד השואל ואלה מתרגלת ראיונות עתידיים אצל קובי מידן (אם תשאלו אותי)/גיא פינס (אם תשאלו אותה).

דיברנו בינינו כבר לא מעט על הרגע שסיפרנו לכם שנוסעים והתחושות שלך ושל הראל באתו רגע. ספרי לי קצת  על מחשבות ותחושות שהיו לך מאותו יום ולאורך התקופה עד הנסיעה?

התרגשתי מאוד ברגע שסיפרתם, אבל לא קלטתי שזאת רק ההתחלה. הכנו טבלת ייאוש שבה תלשנו דף כל יום וממש דמיינתי את הרגע שנגיע לדף האחרון. חוץ מזה ככל שהתקרב הרגע ההתרגשות גברה. בהתחלה לא חשבתי על הפרידה מהחברים, הדחקתי את זה ולא תיארתי לעצמי שאבכה. חשבתי יותר על העזיבה של בית ספר והחוגים ואז כשהתחלתי להיפרד ממש בכיתי למרות שהיה בזה גם משהו משמח שיש אנשים שאני חשובה להם והם חשובים לי.

איך הרגשת שארזנו ועזבנו את הבית?

אני חייבת לומר משהו מבלי שתעלבו. מאז ומתמיד לא אהבתי את הבית, אז לא היה אכפת לי לעזוב אותו. היה לי עצוב לעזוב את החפצים שלי שחשובים לי – בגדים שאהבתי, כדורים שאהבתי לשחק איתם בבית, עגילים שלי. היתה הרבה התלבטות מה לקחת ומה לא. אני גם יודעת שהחפצים יחכו לי אז זה לא נורא. היה בזה גם שמחה כי זה הפך את הנסיעה למוחשית. למעשה רק כשעברנו לגור אצל סבתא הבנתי שזה באמת קורה וההתרגשות גברה מאוד.

אנחנו מסיימים חודש ראשון בטיול. האם הטיול עומד בציפיות שלך?

האמת שלפני הנסיעה השתדלתי לא לפתח ציפיות. הבנתי שזה לא יהיה כמו חופשות קצרות כמו באילת למשל שאז משקיעים ומנצלים כל רגע. שפה לא נוכל לעשות את הדברים הכי הכי כל הזמן. אבל בכל זאת פיתחתי, כי אי אפשר שלא, בוא נודה על האמת.

אני קצת מאוכזבת מתאילנד, אני לא רואה בה קסם מיוחד למרות שהיא מאוד יפה. אולי זה משהו שקשור בי. אני בכלל לא מבינה איך אפשר למצוא קסם במדינה שלמה.

אולי לא במדינה אבל בעיר/מקום מסוים? באנשים?

כן, יש קסם בשוקים (shukim) אני לא אוהבת את האוכל בהם, אבל אוהבת את הרעש והאווירה.

מה הכי משמח \ כיף לך?

אני מאוד אוהבת לנסוע בקטנוע!

מה הכי מאכזב? ממה את לא נהנית?

אני מאוד אוהבת ללכת למסעדות אבל כשהולכים כל הזמן זה מאבד את הקסם.

אתם יודעים שאני פחות מתחברת לקטע של טיולים בטבע. לא רוצה לנסוע שעה בשביל 5 דקות של טיפוס במפל. יש דברים שהם קצרים וכיפים. הטיול למפל היה קצר ולא כיף, ועוד שכרנו אוטו בשביל זה. מרגיש לי ממש מיותר.

מה הפתיע אותך?

עקרבים על מקל, חרגול מצופה. מה שהם אוכלים זה פשוט לא נורמאלי! זה רע לראות את זה!

מה למדת על תאילנד ועל התאילנדים?

יש להם מנהג להוריד נעליים לפני שנכנסים לבית. התאילנדים אנשים מאוד נחמדים. היו אנשים שלא חייכו אבל הם לא היו רעים כולם חייכנים ועוזרים.

להמשך הטיול, מה היית רוצה שישתפר?

הגשם מעצבן אותי, והייתי רוצה שהאוכל יהיה קצת יותר ברמה.

אני מודה שיש כמה דברים שחסרים לי כמו פיתה. הטוסט שלי חסר לי. אני לא מאמינה שאני אומרת את זה אבל לא הייתי רוצה כל הזמן לאכול את האוכל האמריקאי של הרשתות. אני שמחה שאין פה בפאי רשתות ואני צריכה לאכול אוכל אחר. אני בטוחה במאה אחוז שעד סוף הטיול אני אלמד לאכול כמה דברים חדשים. כרגע יש שינויים אחרים שקורים לי כמו ללכת בשיער פזור אבל גם האוכל יגיע, עבר רק חודש אחד.

מה היית רוצה שימשיך כפי שהוא?

שנמשיך לשכור קטנועים.

את מתגעגעת לארץ?

בטח. אני מתגעגעת לחברים שלי ולמשפחה. אני נזכרת במקומות כיפיים שהייתי הולכת אליהם בארץ. מאכלים שחסרים לי פה.

איזה מקומות? אילו מאכלים?

פיתה! ליתר דיוק טוסט בפיתה.

וניליה.

סינמה סיטי. תמיד בחופש הגדול סבתא עמירה לוקחת אותי ואת גל לסרטים ואז למקדונלדס.

החברים שלך חוזרים עוד מעט לבית הספר. זה יחסר לך?

בכלל לא. אני שונאת את בית ספר . אולי רק שיעורי הספורט יחסרו לי.

יד על הלב, אם אני נותן לך עכשיו כרטיס טיסה, את חוזרת לארץ?

יש מצב.

אמנם בכל הפוסטים שלי אני כותבת שכיף לי, אבל המון דברים, אפילו רוב הדברים, לא כייפים לי ובגלל זה אני לא כותבת עליהם.

אם נחזור ונעשה שיחה כזאת עוד חודש-חודשיים, מה את מאחלת לעצמך שתוכלי לספר?

שנעשה דברים כיפיים לשם שינוי, לא רק כלום או טיולים. זה לא שלא עשינו פה דברים כיפיים, אבל הם לא משתווים לדברים שהתאכזבתי מהם.

פאי היא עיירה קטנה גרים בה רק כ-2,200 אנשים, אך היא מתויירת מאוד וגם אנחנו הגענו אליה. ארזנו הכול ויצאנו מבית המלון שלנו בצ’אנג מאי לכיוון המיני-וואן, בו היו עוד אנשים חוץ מאתנו שגם רצו להגיע לפאי. ידוע שהדרך לפאי לא קלה ובאמת היו הרבה סיבובים ועיקולים. אנחנו הכנו כמה שקיות הקאה מראש, אבל להפתעתי הנסיעה לא הייתה קשה כמו שחשבתי. אף אחד לא הקיא. אף אחד לא ביקש מהנהג לעצור ולא היה צורך בשקיות ההקאה. למזלי ישנתי רוב הנסיעה שהיא שלוש שעות.

הגענו לאכסניה שבחרנו ברגע האחרון. בפאי תכננו להיות הרבה זמן והיה ברור לנו שלא נישאר חודש באכסניה הזולה הזו, אז שכרנו קטנועים ויצאנו לחפש מלון אחר. החיפוש נמשך כמה ימים כך שנאלצנו להאריך את שהותנו באכסניה, אך לבסוף מצאנו מלון שאני והראל נדלקנו עליו מהתחלה (אולי בגלל הבריכה השווה). יש שם חדרים נחמדים אפילו שהם לא כל כך מוארים ואין מזגן, אבל לא נורא נתפשר על מאוורר. ליד הבריכה יש מין זולה נוחה עם מלא מזרונים וכריות נוחים. גם לחדרים שלנו הייתה זולה פרטית.

לבעלת המקום יש כלב מסוג בולדוג ששמו “סומו” ואני והוא נהיינו חברים. הוא מאד חמוד חוץ מזה שהוא כל הזמן מלקק לי את הפנים אבל הוא רק גור. הייתה שם גם חתולה שגרה שם, אבל היא לא של אף אחד. לא היה לה שם אז אני קראתי לה “קייטי”. היא מאוד אהבה שליטפתי אותה והרמתי אותה. יום אחד הבאתי אותה לזולה הפרטית שלנו ומאז היא כל הזמן שם. לי אין בעיה עם זה. להפך. אבל אמא ואבא פשוט לא ממש אוהבים את זה.

כל ערב יש לפאי שוק אוכל ענק ואפילו אנשים כמוני, שמתקשים עם האוכל המקומי ועם אוכל בכללי, יכולים למצוא משהו. בגלל שהרבה תיירים באים לעיירה יש להם פסטה, פיצה, וופל בלגי… ואפילו היה שם דוכן פלאפל! בשוק יש כל כך הרבה דוכנים שונים, כל כך הרבה אנשים, רעש, והמולה. יום אחד טעמתי פיצה מאחד הדוכנים שהייתה ממש טעימה ומאז אני הולכת כל יום לקנות שם פיצה ותמיד אותו הדבר: פיצה מרגריטה בלי תוספות. בימים האחרונים שלנו בפאי אני כבר באה ואומרת לה בחיוך “You Know” והיא ישר מבינה ומכינה לי את “המנה היומית”. השוק באמת מטורף ואין ספק שאתגעגע אליו.

פאי היא עיירה קטנה, אין בה “אטרקציות” רק כל מיני הנאות קטנות ואכזבות קטנות שלא שוות פוסט אז אני מקבצת את כולם לפוסט הזה:

בפאי יש “בית קפה ארנבים”. אוכלים ותוך כדי מלטפים ארנבים חמודים. כפי שכבר אמרתי, אני מאוד אוהבת חיות, אבל הארנבים מאוד פחדנים. היה קשה ללטף אותם כי הם כל הזמן ברחו לצד השני של השולחן וגם להרים אותם לא יכולתי. חוץ מזה האוכל היה לא טעים ולא מגוון, היו לי הרבה ציפיות לגבי בית הקפה הזה והתאכזבתי.

ועכשיו למשהו קצת יותר משמח: מצ’אנג מאי ביקשתי מההורים שלי לקחת אותי לשיעור של “אגרוף תאילנדי” ספורט שנפוץ בתאילנד. לבסוף הם לקחו אותי לאימון עם אח שלי שאחרי כמה דקות ויתר, אז זכיתי בשיעור פרטי. המורה לימד אותי כל מיני תנועות וטכניקות, ובלי להשוויץ אני חושבת שהייתי טובה יחסית לפעם הראשונה.

בפאי פגשנו משפחה ישראלית שהייתה הרבה זמן בוויטנאם, שהיא היעד הבא שלנו. הם סיפרו לנו על וויטנאם והמליצו לנו על מקומות. היו להם שני ילדים ששיחקנו איתם וראינו איתם סרט. בהמשך הלכנו איתם למעיינות החמים שהיו בתוך ריזורט מפואר. המעיינות לא היו להיט, אבל למזלנו הייתה במלון גם בריכה גדולה ושווה בה בילינו עם הילדים של המשפחה השנייה כמה שעות טובות. גם כשהתחיל לרדת גשם חזק נשארנו בבריכה. לבסוף כשיצאנו מהבריכה קרתה תקרית לא נעימה: ירדתי במדרגות הרטובות מהגשם, החלקתי וחטפתי מכה חזקה בגב מהמדרגה העליונה. היינו ממש מודאגים כי כאב לי נורא והיה לי קשה לנשום. לבסוף הגיע צוות אמבולנס שבדקו אותי ואישרו שחטפתי מכה מאוד חזקה בגב, אבל אמרו שלא קרה שום נזק לעמוד השדרה או לאיברים אחרים. יומיים אחרי זה כבר לא הרגשתי כלום.

מקום נוסף בו ביקרנו היה הבודהה הלבן. זהו בודהה מפורסם וענק והוא יושב לו באחד ההרים סביב פאי. הלכנו לראות אותו ולאחר הרבה מדרגות הגענו אליו. ומה יש להגיד הוא באמת ענק. אפילו קצת מפחיד. מההר אפשר היה לראות את כל פאי וזה היה מחזה מרהיב.

בתאילנד ראיתי הרבה אנשים עם עגילים ופירסינג והחלטתי שאני גם רוצה. בגלל שיש לי כבר עגילים באוזניים עשיתי אחד חדש בחלק העליון של האוזן. לתאילנדים אין שיטות מודרניות, בארץ כשעשו לי את העגילים השתמשו במין משהו שנראה לי כמו משדך. כאן המוכר לקח מחט חדשה ותקע לי אותה איפה שביקשתי, הוציא אותה טבל את העגיל באלכוהול והכניס לחור. אני הייתי מאוד מרוצה, אבל פחות מרוצה כשהוא אמר שאסור לי להיכנס לבריכה במשך חמישה ימים. אם הוא היה אומר לי את זה לפני שהייתי עושה את העגיל אולי הייתי דוחה את זה ליום האחרון שלנו בפאי כי בכל זאת יש לנו בריכה במלון ועכשיו לא אוכל לשחות בה יותר כי אנחנו עוזבים את פאי בעוד פחות מחמישה ימים.

ממקום למקום היינו מגיעים בקטנוע וגיליתי שזה ממש כיף לנסוע בקטנוע. הנה עוד סיבה למה לא ללכת ברגל. בפאי היינו כשלושה שבועות ובמשך כל יום למדנו אנגלית עם ספרים שלקחנו מהארץ וגם תוך כדי קריאת שלטים באנגלית ברחוב וקריאת תפריט במסעדות. אפילו שאני לא אוהבת אנגלית אני מתחילה להשתפר בה.

אני מאוד אתגעגע לפאי, אני יודעת, אבל מתאילנד אנחנו טסים לעיר האנוי שבוויטנאם ונראה לי שהולך להיות לנו גם שם כיף גדול.

אני לא ממש זוכרת מה חשבתי כשאבא סיפר לי (תוך כדי נסיעה על קטנוע) שאנחנו הולכים להתנדב במשך שבוע בבית יתומים. ראיתי איזו סדרה על בית יתומים ובואו נאמר שזה לא גרם לי לקפוץ משמחה. בסדרה הבית יתומים מתואר כמקום מוזנח והילדים שם די מסכנים. הגענו לכפר “פרה” ברכבת ומשם אספה אותנו לבית היתומים טיק, שהיא אחת מעובדות המקום. היא מאד נחמדה והיא מאד עזרה לנו בכל השבוע ששהינו שם.

מפני שהגענו בשעה מאוחרת הלכנו ישר למגורים שלנו (שהם נפרדים לגמרי מהמגורים של הילדים). הם היו מאד גדולים, מושקעים ומטופחים. בבוקר קמתי (כרגיל ראשונה) אכלתי קורנפלקס והייתי קצת בטלפון. בינתיים כולם כבר קמו, התארגנו והלכנו לאכול. אחרי שסיימנו הלכנו לבקר את הילדים. אני רוצה לומר שהמקום שונה לגמרי ממה שחשבתי. יש להם רחבה גדולה ופתוחה ובה מתקנים מגניבים ואפילו בריכה.

רק הגענו וכבר ניגשו אלינו כמה ילדים. היו שם שני בנים בערך בני  שש שהתחילו לדבר איתנו. היום אני יודעת שקוראים להם ג’יי-ג’יי וזאק, והייתה שם גם ילדה ממושקפת בערך בת ארבע שרכבה על אופניים (בהמשך אני והיא התחברנו מאוד). היום אני יודעת שקוראים לה ג’וי. פגשתי שם גם ילדה אחת בת עשר, בדיוק כמוני, שקראו לה סאמפו, ולא עבר הרבה זמן ואני והיא נהיינו חברות ממש טובות.

כמובן שהתחברתי להרבה ילדים, עליהם אספר בהמשך, אבל אני וסאמפו הכי התחברנו. היה שם ילד אחד בערך בן שלוש ששמו מת’יו. מהילדים הקטנים אותו הכי אהבתי. היה לו מין חיוך גדול כזה ותמיד כשהרמתי אותו הוא רצה עוד פעם.

לרוב היינו אוכלים איתם ארוחות ומה ששיגע אותי הוא זה שהם אוכלים גם לארוחת בוקר גם לארוחת הצהריים וגם לארוחת ערב אורז! יש להם מאכלים מגוונים אבל אורז הם תמיד אוכלים. והם לא שמים בו מלח. בכלל.

הילדים שם נורא חזקים לגילם. היה שם למשל מתקן כושר שגם הילדים הקטנים עברו בלי בעיה. מתקן שאפילו הראל, שהוא בן תשע, לא הצליח לעשות.

כל הילדים שם די דומים, ולכולם כמובן עיניים תאילנדיות (תמיד רציתי כאלה). לכל הבנות אותו שיער חלק ובדיוק אותה תספורת, חוץ מאחת. קראו לה האני ולה היה שיער מתולתל.

לימדנו אותם כל מיני משחקי קלפים, כמו טאקי, מלחמה וספיד. וגם כל מיני משחקי רגליים וידיים כמו למשל “שוקולטה”. דווקא מ”שוקולטה” שהוא משחק רגליים מהיר, הם מאוד התלהבו. לימדתי בהתחלה רק את סאמפו אבל הילדים הסתכלו עלינו מהצד והתחילו לשחק גם.

לילדה הכי גדולה שם קראו בין והיא הייתה בת ארבע-עשרה. היא מאוד התלהבה מספיד ואפילו השאלנו לה את הקלפים ליום אחד. כשסיירנו קצת בחדרים שלהם גילינו שהם מאוד מושקעים, יפים וגדולים. וכשהגענו לחדר של בין (רק לה יש חדר לבד) ראינו הרבה ציורים תלויים על הקירות, את חלקם היא ציירה (מאוד יפים) ואת חלקם מתנדבים ציירו לה. ובגלל שאני מאוד אוהבת לצייר הכנתי לה וגם לסאמפו שני ציורים.

גם להם יש בית ספר אבל שונה לגמרי ממה שאנחנו מכירים. הם בממוצע רק עשרה ילדים בכיתה והכיתות שלהם יותר גדולות משלנו בארץ. בית הספר הזה יותר חופשי, אין בו מבחנים. הכנו גם לקטנים וגם לגדולים כל מיני פעילות במהלך יום הלימודים וגם אחרי סיום בית ספר.

ערב אחד הכנו להם פנקייקים. וזה היה הרבה עבודה לכל כך הרבה ילדים. הכנו להם גם בינגו עם הפתעות ובערב האחרון ארגנו סרט והכנו פופקורן. בסוף הערב הגיעו הפרידות, כי עזבנו מאוד מוקדם למחרת. כולם חיבקו אותנו ואנחנו חיבקנו את כולם. כבר עכשיו אני מתגעגעת מאוד לסאמפו. אני מקווה שהיא ובין אהבו את הציורים שהכנתי להם לפרידה. הילדים שם מאוד חמודים ותמיד שמחים ומאוד כייף לשחק איתם. זאת היתה חוויה מאוד טובה וכייפית.

עזבנו בבוקר, לאחר שמונה ימים, וחזרנו לצ’אנג מאי לשלושה ימים ומשם לפאי, בה אנחנו נמצאים עכשיו.