אלה: חוויותיו מפאי

פאי היא עיירה קטנה גרים בה רק כ-2,200 אנשים, אך היא מתויירת מאוד וגם אנחנו הגענו אליה. ארזנו הכול ויצאנו מבית המלון שלנו בצ’אנג מאי לכיוון המיני-וואן, בו היו עוד אנשים חוץ מאתנו שגם רצו להגיע לפאי. ידוע שהדרך לפאי לא קלה ובאמת היו הרבה סיבובים ועיקולים. אנחנו הכנו כמה שקיות הקאה מראש, אבל להפתעתי הנסיעה לא הייתה קשה כמו שחשבתי. אף אחד לא הקיא. אף אחד לא ביקש מהנהג לעצור ולא היה צורך בשקיות ההקאה. למזלי ישנתי רוב הנסיעה שהיא שלוש שעות.

הגענו לאכסניה שבחרנו ברגע האחרון. בפאי תכננו להיות הרבה זמן והיה ברור לנו שלא נישאר חודש באכסניה הזולה הזו, אז שכרנו קטנועים ויצאנו לחפש מלון אחר. החיפוש נמשך כמה ימים כך שנאלצנו להאריך את שהותנו באכסניה, אך לבסוף מצאנו מלון שאני והראל נדלקנו עליו מהתחלה (אולי בגלל הבריכה השווה). יש שם חדרים נחמדים אפילו שהם לא כל כך מוארים ואין מזגן, אבל לא נורא נתפשר על מאוורר. ליד הבריכה יש מין זולה נוחה עם מלא מזרונים וכריות נוחים. גם לחדרים שלנו הייתה זולה פרטית.

לבעלת המקום יש כלב מסוג בולדוג ששמו “סומו” ואני והוא נהיינו חברים. הוא מאד חמוד חוץ מזה שהוא כל הזמן מלקק לי את הפנים אבל הוא רק גור. הייתה שם גם חתולה שגרה שם, אבל היא לא של אף אחד. לא היה לה שם אז אני קראתי לה “קייטי”. היא מאוד אהבה שליטפתי אותה והרמתי אותה. יום אחד הבאתי אותה לזולה הפרטית שלנו ומאז היא כל הזמן שם. לי אין בעיה עם זה. להפך. אבל אמא ואבא פשוט לא ממש אוהבים את זה.

כל ערב יש לפאי שוק אוכל ענק ואפילו אנשים כמוני, שמתקשים עם האוכל המקומי ועם אוכל בכללי, יכולים למצוא משהו. בגלל שהרבה תיירים באים לעיירה יש להם פסטה, פיצה, וופל בלגי… ואפילו היה שם דוכן פלאפל! בשוק יש כל כך הרבה דוכנים שונים, כל כך הרבה אנשים, רעש, והמולה. יום אחד טעמתי פיצה מאחד הדוכנים שהייתה ממש טעימה ומאז אני הולכת כל יום לקנות שם פיצה ותמיד אותו הדבר: פיצה מרגריטה בלי תוספות. בימים האחרונים שלנו בפאי אני כבר באה ואומרת לה בחיוך “You Know” והיא ישר מבינה ומכינה לי את “המנה היומית”. השוק באמת מטורף ואין ספק שאתגעגע אליו.

פאי היא עיירה קטנה, אין בה “אטרקציות” רק כל מיני הנאות קטנות ואכזבות קטנות שלא שוות פוסט אז אני מקבצת את כולם לפוסט הזה:

בפאי יש “בית קפה ארנבים”. אוכלים ותוך כדי מלטפים ארנבים חמודים. כפי שכבר אמרתי, אני מאוד אוהבת חיות, אבל הארנבים מאוד פחדנים. היה קשה ללטף אותם כי הם כל הזמן ברחו לצד השני של השולחן וגם להרים אותם לא יכולתי. חוץ מזה האוכל היה לא טעים ולא מגוון, היו לי הרבה ציפיות לגבי בית הקפה הזה והתאכזבתי.

ועכשיו למשהו קצת יותר משמח: מצ’אנג מאי ביקשתי מההורים שלי לקחת אותי לשיעור של “אגרוף תאילנדי” ספורט שנפוץ בתאילנד. לבסוף הם לקחו אותי לאימון עם אח שלי שאחרי כמה דקות ויתר, אז זכיתי בשיעור פרטי. המורה לימד אותי כל מיני תנועות וטכניקות, ובלי להשוויץ אני חושבת שהייתי טובה יחסית לפעם הראשונה.

בפאי פגשנו משפחה ישראלית שהייתה הרבה זמן בוויטנאם, שהיא היעד הבא שלנו. הם סיפרו לנו על וויטנאם והמליצו לנו על מקומות. היו להם שני ילדים ששיחקנו איתם וראינו איתם סרט. בהמשך הלכנו איתם למעיינות החמים שהיו בתוך ריזורט מפואר. המעיינות לא היו להיט, אבל למזלנו הייתה במלון גם בריכה גדולה ושווה בה בילינו עם הילדים של המשפחה השנייה כמה שעות טובות. גם כשהתחיל לרדת גשם חזק נשארנו בבריכה. לבסוף כשיצאנו מהבריכה קרתה תקרית לא נעימה: ירדתי במדרגות הרטובות מהגשם, החלקתי וחטפתי מכה חזקה בגב מהמדרגה העליונה. היינו ממש מודאגים כי כאב לי נורא והיה לי קשה לנשום. לבסוף הגיע צוות אמבולנס שבדקו אותי ואישרו שחטפתי מכה מאוד חזקה בגב, אבל אמרו שלא קרה שום נזק לעמוד השדרה או לאיברים אחרים. יומיים אחרי זה כבר לא הרגשתי כלום.

מקום נוסף בו ביקרנו היה הבודהה הלבן. זהו בודהה מפורסם וענק והוא יושב לו באחד ההרים סביב פאי. הלכנו לראות אותו ולאחר הרבה מדרגות הגענו אליו. ומה יש להגיד הוא באמת ענק. אפילו קצת מפחיד. מההר אפשר היה לראות את כל פאי וזה היה מחזה מרהיב.

בתאילנד ראיתי הרבה אנשים עם עגילים ופירסינג והחלטתי שאני גם רוצה. בגלל שיש לי כבר עגילים באוזניים עשיתי אחד חדש בחלק העליון של האוזן. לתאילנדים אין שיטות מודרניות, בארץ כשעשו לי את העגילים השתמשו במין משהו שנראה לי כמו משדך. כאן המוכר לקח מחט חדשה ותקע לי אותה איפה שביקשתי, הוציא אותה טבל את העגיל באלכוהול והכניס לחור. אני הייתי מאוד מרוצה, אבל פחות מרוצה כשהוא אמר שאסור לי להיכנס לבריכה במשך חמישה ימים. אם הוא היה אומר לי את זה לפני שהייתי עושה את העגיל אולי הייתי דוחה את זה ליום האחרון שלנו בפאי כי בכל זאת יש לנו בריכה במלון ועכשיו לא אוכל לשחות בה יותר כי אנחנו עוזבים את פאי בעוד פחות מחמישה ימים.

ממקום למקום היינו מגיעים בקטנוע וגיליתי שזה ממש כיף לנסוע בקטנוע. הנה עוד סיבה למה לא ללכת ברגל. בפאי היינו כשלושה שבועות ובמשך כל יום למדנו אנגלית עם ספרים שלקחנו מהארץ וגם תוך כדי קריאת שלטים באנגלית ברחוב וקריאת תפריט במסעדות. אפילו שאני לא אוהבת אנגלית אני מתחילה להשתפר בה.

אני מאוד אתגעגע לפאי, אני יודעת, אבל מתאילנד אנחנו טסים לעיר האנוי שבוויטנאם ונראה לי שהולך להיות לנו גם שם כיף גדול.