אני לא ממש זוכרת מה חשבתי כשאבא סיפר לי (תוך כדי נסיעה על קטנוע) שאנחנו הולכים להתנדב במשך שבוע בבית יתומים. ראיתי איזו סדרה על בית יתומים ובואו נאמר שזה לא גרם לי לקפוץ משמחה. בסדרה הבית יתומים מתואר כמקום מוזנח והילדים שם די מסכנים. הגענו לכפר “פרה” ברכבת ומשם אספה אותנו לבית היתומים טיק, שהיא אחת מעובדות המקום. היא מאד נחמדה והיא מאד עזרה לנו בכל השבוע ששהינו שם.
מפני שהגענו בשעה מאוחרת הלכנו ישר למגורים שלנו (שהם נפרדים לגמרי מהמגורים של הילדים). הם היו מאד גדולים, מושקעים ומטופחים. בבוקר קמתי (כרגיל ראשונה) אכלתי קורנפלקס והייתי קצת בטלפון. בינתיים כולם כבר קמו, התארגנו והלכנו לאכול. אחרי שסיימנו הלכנו לבקר את הילדים. אני רוצה לומר שהמקום שונה לגמרי ממה שחשבתי. יש להם רחבה גדולה ופתוחה ובה מתקנים מגניבים ואפילו בריכה.
רק הגענו וכבר ניגשו אלינו כמה ילדים. היו שם שני בנים בערך בני שש שהתחילו לדבר איתנו. היום אני יודעת שקוראים להם ג’יי-ג’יי וזאק, והייתה שם גם ילדה ממושקפת בערך בת ארבע שרכבה על אופניים (בהמשך אני והיא התחברנו מאוד). היום אני יודעת שקוראים לה ג’וי. פגשתי שם גם ילדה אחת בת עשר, בדיוק כמוני, שקראו לה סאמפו, ולא עבר הרבה זמן ואני והיא נהיינו חברות ממש טובות.
כמובן שהתחברתי להרבה ילדים, עליהם אספר בהמשך, אבל אני וסאמפו הכי התחברנו. היה שם ילד אחד בערך בן שלוש ששמו מת’יו. מהילדים הקטנים אותו הכי אהבתי. היה לו מין חיוך גדול כזה ותמיד כשהרמתי אותו הוא רצה עוד פעם.
לרוב היינו אוכלים איתם ארוחות ומה ששיגע אותי הוא זה שהם אוכלים גם לארוחת בוקר גם לארוחת הצהריים וגם לארוחת ערב אורז! יש להם מאכלים מגוונים אבל אורז הם תמיד אוכלים. והם לא שמים בו מלח. בכלל.
הילדים שם נורא חזקים לגילם. היה שם למשל מתקן כושר שגם הילדים הקטנים עברו בלי בעיה. מתקן שאפילו הראל, שהוא בן תשע, לא הצליח לעשות.
כל הילדים שם די דומים, ולכולם כמובן עיניים תאילנדיות (תמיד רציתי כאלה). לכל הבנות אותו שיער חלק ובדיוק אותה תספורת, חוץ מאחת. קראו לה האני ולה היה שיער מתולתל.
לימדנו אותם כל מיני משחקי קלפים, כמו טאקי, מלחמה וספיד. וגם כל מיני משחקי רגליים וידיים כמו למשל “שוקולטה”. דווקא מ”שוקולטה” שהוא משחק רגליים מהיר, הם מאוד התלהבו. לימדתי בהתחלה רק את סאמפו אבל הילדים הסתכלו עלינו מהצד והתחילו לשחק גם.
לילדה הכי גדולה שם קראו בין והיא הייתה בת ארבע-עשרה. היא מאוד התלהבה מספיד ואפילו השאלנו לה את הקלפים ליום אחד. כשסיירנו קצת בחדרים שלהם גילינו שהם מאוד מושקעים, יפים וגדולים. וכשהגענו לחדר של בין (רק לה יש חדר לבד) ראינו הרבה ציורים תלויים על הקירות, את חלקם היא ציירה (מאוד יפים) ואת חלקם מתנדבים ציירו לה. ובגלל שאני מאוד אוהבת לצייר הכנתי לה וגם לסאמפו שני ציורים.
גם להם יש בית ספר אבל שונה לגמרי ממה שאנחנו מכירים. הם בממוצע רק עשרה ילדים בכיתה והכיתות שלהם יותר גדולות משלנו בארץ. בית הספר הזה יותר חופשי, אין בו מבחנים. הכנו גם לקטנים וגם לגדולים כל מיני פעילות במהלך יום הלימודים וגם אחרי סיום בית ספר.
ערב אחד הכנו להם פנקייקים. וזה היה הרבה עבודה לכל כך הרבה ילדים. הכנו להם גם בינגו עם הפתעות ובערב האחרון ארגנו סרט והכנו פופקורן. בסוף הערב הגיעו הפרידות, כי עזבנו מאוד מוקדם למחרת. כולם חיבקו אותנו ואנחנו חיבקנו את כולם. כבר עכשיו אני מתגעגעת מאוד לסאמפו. אני מקווה שהיא ובין אהבו את הציורים שהכנתי להם לפרידה. הילדים שם מאוד חמודים ותמיד שמחים ומאוד כייף לשחק איתם. זאת היתה חוויה מאוד טובה וכייפית.
עזבנו בבוקר, לאחר שמונה ימים, וחזרנו לצ’אנג מאי לשלושה ימים ומשם לפאי, בה אנחנו נמצאים עכשיו.
אלה
כרגיל הכתיבה שלך מקסימה. את מעבירה באופן ברור את חוויותייך ותחושותייך.
נראה לי שהשבוע הזה תרם לכם הרבה להבנה שבית יתומים לא תמיד כמו באגדות הרעות.
הילדים במקום הזה מקבלים הרבה תשומת לב והשקעה.
למדתם ערך חשוב של נתינה לחברה והסיפוק מכך.
סבתא.