קטגוריה: תאילנד

בבנגקוק חווינו הרבה חוויות וכמובן שרובן טובות. אני רוצה לספר לכם על חוויה אחת: קידזניה.

קידזניה זהו מקום ענק שמדמה עיר. במקום נמצאים חנויות, בניינים, אנשים… ההבדל היחיד בין עיר רגילה לבין קידזניה הוא שבחנויות שבקידזניה עובדים ילדים ויש אינספור אפשרויות למקצועות. בנוסף על כל עבודה שאתה גומר אתה מקבל כסף של המקום ובסוף אתה יכול לקנות כל מיני דברים שווים בחנות המזכרות של העיר. הנה כמה עבודות שאפשר להתנסות בהם בקידזניה: כבאי, טייס, דייל, מנתח, רופא שיניים, ווטרינר, חקלאי, מגיש חדשות, צלם, שחקן, מחלץ, דוגמן, מעצב בתים, מעצב אופנה, עובד מקדונלד’ס, פועל בניין, מעצב מכוניות (אפילו קיבלתי רישיון נהיגה אחרי שעברתי בהצלחה בדיקת עיניים)…

מה שהכי מגניב שהתפאורה במקום מאוד מושקעת וזה מרגיש מאד אמיתי, וגם בכל עבודה שאתה עוסק בה מביאים לך לבוש מתאים. למשל, כשאני הייתי מגישת חדשות נתנו לי טקסט לקרוא (תרגמתי אותו וקראתי בעברית), ישבתי על שולחן מכובד ומאחורי מסך ירוק שהפך אחר כך לרקע של חדשות. הביאו לי חליפה מכובדת וחגיגית וכשהראו לי איך יצא בסוף נדהמתי עד כמה שזה היה נראה מקצועי ואמיתי.

אני חושבת שהכי אהבתי להיות מחלצת (בדרך כלל הייתי מתלהבת מהתאטרון, אבל בקידזניה מעלים הצגה עם ילדים אחרים והייתי צריכה לדעת את השפה בשביל זה). יש מין תפאורה של בניין גבוה, קשרו אותי והייתי צריכה להגיע לגג הבניין, שם היה פעמון. כשצלצלתי בפעמון סימן שהצלחתי להציל את האנשים שבבניין. אני מאוד אוהבת לטפס אז לא היה לי ממש קשה. אם כבר החלק הכי מפחיד הוא שאתה מגיע לגג ואז משחרר את האחיזה בידיים וברגליים ואז הם פשוט מורידים אותך במהירות עם החבל.

הרווחנו הרבה כסף וקנינו כל מיני שטויות בחנות המזכרות. בקיצור, אני אישית מאוד ממליצה על קידזניה. אולי אם הייתי יודעת את השפה הייתי יותר נהנית, אבל עדיין היה ממש כיף!

למסע הזה היו המון התחלות: הפעם הראשונה שנתקלתי בבלוג של זואי לפני שלוש שנים, ה”בום” שחטפתי כשנחשפתי לבלוג של המלכה-האם הללי והדחיפה שקיבלתי מהבלוג של הגלולה (מעניין שכל הכותבות נשים…), השיחה הראשונה שלי עם אור על הרעיון, היום שבו הוא סיפר בעבודה, הלילה בו קנינו את הכרטיסים ועוד ועוד.

ללא ספק, יום שלישי שעבר בערב, כשהגענו סוף סוף לנתב”ג, היה ההתחלה הכי אקטיבית, אין חרטות. היתה התרגשות של שמחה אבל בלי ממש לחץ. כשם שלא היו לילות נטולי שינה בגלל דאגות, ולא היו נקיפות מצפון על השינויים שאנו אוכפים על הילדים, ולא צצו חששות משמעותיים מכיוונם – הכל זרם. כאילו זה אמור היה לקרות. אותי זה לא היה מפתיע, אם כי קצת מביך. משפחה זורמת.

זמן קצר אחר כך בטיסה של “אוזבקיסטן איירליינס” הסבלנות החלה לפקוע. הריבוע שהקצו לי – בין הראל שכל הזמן חיפש את תנוחת השינה הטובה ביותר (עבורו, כן?) לבין גבר דתי מבוגר שישן כמעט כל הטיסה, עם פה פתוח מיינד יו – פשוט לא היה מספיק עבורי. ספייס. זה חשוב לי.

חמש שעות אחר כך נחתנו בטשקנט ונטמענו באולם ההמתנה בין קהל מגוון וצבעוני במיוחד, רובו ממדינות מרכז אסיה: גברים בתלבושות מסורתיות, נשים מכוסות היטב, מערביות בג’ינס קצר מדי וקבוצות ספורט בלבוש ייצוגי. המחזה היה ממש מרתק ולולא הפקיסטני הצעיר שהתיישב (כמעט) על אלה היינו ממשיכים לשבת על הרצפה (טשקנט, אמרנו?) ולבהות. זאת היתה הזדמנות מצוינת שהדגימה לילדים מהי תרבות אחרת. בעינינו, כמובן, הוא נדחק בחוצפה ועשה לעצמו מקום במקום שאין, ישב בצמידות מוגזמת לילדה צעירה שהיא לא אחותו הקטנה. בעיניו, מן הסתם, הוא, ובכן, התיישב. אלה בכל מקרה עברה מיד, והפקיסטני החביב שמח להשתרע בהזדמנות שנוצרה על התיק שהשאירה מאחורה.

עכשיו שאני כותבת את זה ברור לי שכל הטיול הזה יהיה רצוף דוגמאות מתרבויות שונות הישר מהעולם הגדול. יהיה מגניב.

שוטטנו קצת בטרמינל, הפנמנו את הקצב האיטי והאדמינסטרציה הצולעת של האוזבקים ונזפנו (נזפתי) בשתי נשים שעישנו בחדר השירותים הסגור. ישראליות, דאאא, שענו לי ברצינות “אבל אין מקום אחר”.

הגענו סוף סוף לטיסה השניה, והפעם לבנגקוק. לא אלאה אתכם בשטויות: שוב הוגשו בוטנים לנשנוש ומיד אחר כך ארוחת בוקר, שוב היו בה יותר מדי אריזות ומגוון מרשים של מאכלים לא טעימים ו/או לא קשורים אחד לשני. וגם פה, כמו בטיסה הראשונה, לא השלמתי את המשימות שלא הספקתי להשלים בארץ. הפעם, אפילו לא העתקתי שוב את הרשימה יפה ומסודר. זה יחכה. היו לי מספיק אקסלים בחצי השנה הקרובה.

הערה לעצמי: לגיטימי שיא לבחור את הכסאות הכי נוחים בשדה ואז לרכוש משקה קטן ולשרוץ עליהם שלוש שעות.

פינת הככ”ל (כל-הכבוד-לי): שתי טיסות באורך סביר, עדיין עדיפות על אחת בלתי נגמרת. לדעתי.