חודש: אוגוסט 2018

חודש אל תוך המסע שלנו. וואו, זמן משמעותי. לחלקנו (נעמה) הזמן טס, חלקנו (אני) מרגישים שעזבנו את ישראל ממש מזמן. מה שבטוח אנחנו כבר בפרק אחר בטיול. זאת כבר לא ההתרגשות והערפל של לפני היציאה, או התחושה המוזרה בקווסאן של ‘היי, אנחנו פה בחופשה כמו אלפי המשפחות האחרות פה ברחוב, רק ש…הם תיכף חוזרים ואנחנו לא – מגניב!’. כבר עברנו כמה דברים – הרפתקאות, משברים ומה שביניהם.

אחת הדאגות המרכזיות שמלוות אותי עוד מתקופת ההכנות בארץ היא איך מגיבים הילדים לכל האירוע הזה? בסופו של דבר, עם כל ההתלהבות שלהם להפסיד שנה בבית הספר, זה לא היה החלום שלהם לשוטט במשך שנה בין אנשים ונופים זרים (לא רק בחלומות שלהם לא מופיעים נופים, גם במצב ערות מלאה הם תמיד יעדיפו את הנוף הנשקף ביוטיוב על טרסות האורז היפהפיות הנמצאות מול אפם) ואם לא נצליח לייצר להם חוויה חיובית, לא נצליח ליהנות פה. המוניטור ההורי שמחובר לכל ילד ועוקב אחר כל תנודה קלה במצב רוחו מכוייל פה לרגישות מקסימלית (חמור מזה, הוא גם נאלץ לפעול  24\7, אין את השעות הפוגה שהילדים בבית ספר).

אז מעבר למדידה הרציפה של כל המדדים הקריטיים (טון דיבור, חיוכים, חלקי מבטים זועמים בריבוע, מספר ‘אבא משעמם לי’ לשעה וכד’), התיישבתי עם אלה לשיחה חצי ספונטנית, נקרא לה ‘סיכום ראשוני’, במלאות חודש למסע.

בשורות הבאות ניסיתי לתעד את השיחה בדיוק כפי שהיא התנהלה (במגבלות היכולת שלי לסכם תוך כדי הקשבה וצנזורה מסוימת מהגורמים המעורבים). כפי שתוכלו להבין ‘השיחה’ לבשה יותר צורה של ריאיון כאשר אני בצד השואל ואלה מתרגלת ראיונות עתידיים אצל קובי מידן (אם תשאלו אותי)/גיא פינס (אם תשאלו אותה).

דיברנו בינינו כבר לא מעט על הרגע שסיפרנו לכם שנוסעים והתחושות שלך ושל הראל באתו רגע. ספרי לי קצת  על מחשבות ותחושות שהיו לך מאותו יום ולאורך התקופה עד הנסיעה?

התרגשתי מאוד ברגע שסיפרתם, אבל לא קלטתי שזאת רק ההתחלה. הכנו טבלת ייאוש שבה תלשנו דף כל יום וממש דמיינתי את הרגע שנגיע לדף האחרון. חוץ מזה ככל שהתקרב הרגע ההתרגשות גברה. בהתחלה לא חשבתי על הפרידה מהחברים, הדחקתי את זה ולא תיארתי לעצמי שאבכה. חשבתי יותר על העזיבה של בית ספר והחוגים ואז כשהתחלתי להיפרד ממש בכיתי למרות שהיה בזה גם משהו משמח שיש אנשים שאני חשובה להם והם חשובים לי.

איך הרגשת שארזנו ועזבנו את הבית?

אני חייבת לומר משהו מבלי שתעלבו. מאז ומתמיד לא אהבתי את הבית, אז לא היה אכפת לי לעזוב אותו. היה לי עצוב לעזוב את החפצים שלי שחשובים לי – בגדים שאהבתי, כדורים שאהבתי לשחק איתם בבית, עגילים שלי. היתה הרבה התלבטות מה לקחת ומה לא. אני גם יודעת שהחפצים יחכו לי אז זה לא נורא. היה בזה גם שמחה כי זה הפך את הנסיעה למוחשית. למעשה רק כשעברנו לגור אצל סבתא הבנתי שזה באמת קורה וההתרגשות גברה מאוד.

אנחנו מסיימים חודש ראשון בטיול. האם הטיול עומד בציפיות שלך?

האמת שלפני הנסיעה השתדלתי לא לפתח ציפיות. הבנתי שזה לא יהיה כמו חופשות קצרות כמו באילת למשל שאז משקיעים ומנצלים כל רגע. שפה לא נוכל לעשות את הדברים הכי הכי כל הזמן. אבל בכל זאת פיתחתי, כי אי אפשר שלא, בוא נודה על האמת.

אני קצת מאוכזבת מתאילנד, אני לא רואה בה קסם מיוחד למרות שהיא מאוד יפה. אולי זה משהו שקשור בי. אני בכלל לא מבינה איך אפשר למצוא קסם במדינה שלמה.

אולי לא במדינה אבל בעיר/מקום מסוים? באנשים?

כן, יש קסם בשוקים (shukim) אני לא אוהבת את האוכל בהם, אבל אוהבת את הרעש והאווירה.

מה הכי משמח \ כיף לך?

אני מאוד אוהבת לנסוע בקטנוע!

מה הכי מאכזב? ממה את לא נהנית?

אני מאוד אוהבת ללכת למסעדות אבל כשהולכים כל הזמן זה מאבד את הקסם.

אתם יודעים שאני פחות מתחברת לקטע של טיולים בטבע. לא רוצה לנסוע שעה בשביל 5 דקות של טיפוס במפל. יש דברים שהם קצרים וכיפים. הטיול למפל היה קצר ולא כיף, ועוד שכרנו אוטו בשביל זה. מרגיש לי ממש מיותר.

מה הפתיע אותך?

עקרבים על מקל, חרגול מצופה. מה שהם אוכלים זה פשוט לא נורמאלי! זה רע לראות את זה!

מה למדת על תאילנד ועל התאילנדים?

יש להם מנהג להוריד נעליים לפני שנכנסים לבית. התאילנדים אנשים מאוד נחמדים. היו אנשים שלא חייכו אבל הם לא היו רעים כולם חייכנים ועוזרים.

להמשך הטיול, מה היית רוצה שישתפר?

הגשם מעצבן אותי, והייתי רוצה שהאוכל יהיה קצת יותר ברמה.

אני מודה שיש כמה דברים שחסרים לי כמו פיתה. הטוסט שלי חסר לי. אני לא מאמינה שאני אומרת את זה אבל לא הייתי רוצה כל הזמן לאכול את האוכל האמריקאי של הרשתות. אני שמחה שאין פה בפאי רשתות ואני צריכה לאכול אוכל אחר. אני בטוחה במאה אחוז שעד סוף הטיול אני אלמד לאכול כמה דברים חדשים. כרגע יש שינויים אחרים שקורים לי כמו ללכת בשיער פזור אבל גם האוכל יגיע, עבר רק חודש אחד.

מה היית רוצה שימשיך כפי שהוא?

שנמשיך לשכור קטנועים.

את מתגעגעת לארץ?

בטח. אני מתגעגעת לחברים שלי ולמשפחה. אני נזכרת במקומות כיפיים שהייתי הולכת אליהם בארץ. מאכלים שחסרים לי פה.

איזה מקומות? אילו מאכלים?

פיתה! ליתר דיוק טוסט בפיתה.

וניליה.

סינמה סיטי. תמיד בחופש הגדול סבתא עמירה לוקחת אותי ואת גל לסרטים ואז למקדונלדס.

החברים שלך חוזרים עוד מעט לבית הספר. זה יחסר לך?

בכלל לא. אני שונאת את בית ספר . אולי רק שיעורי הספורט יחסרו לי.

יד על הלב, אם אני נותן לך עכשיו כרטיס טיסה, את חוזרת לארץ?

יש מצב.

אמנם בכל הפוסטים שלי אני כותבת שכיף לי, אבל המון דברים, אפילו רוב הדברים, לא כייפים לי ובגלל זה אני לא כותבת עליהם.

אם נחזור ונעשה שיחה כזאת עוד חודש-חודשיים, מה את מאחלת לעצמך שתוכלי לספר?

שנעשה דברים כיפיים לשם שינוי, לא רק כלום או טיולים. זה לא שלא עשינו פה דברים כיפיים, אבל הם לא משתווים לדברים שהתאכזבתי מהם.

פאי היא עיירה קטנה גרים בה רק כ-2,200 אנשים, אך היא מתויירת מאוד וגם אנחנו הגענו אליה. ארזנו הכול ויצאנו מבית המלון שלנו בצ’אנג מאי לכיוון המיני-וואן, בו היו עוד אנשים חוץ מאתנו שגם רצו להגיע לפאי. ידוע שהדרך לפאי לא קלה ובאמת היו הרבה סיבובים ועיקולים. אנחנו הכנו כמה שקיות הקאה מראש, אבל להפתעתי הנסיעה לא הייתה קשה כמו שחשבתי. אף אחד לא הקיא. אף אחד לא ביקש מהנהג לעצור ולא היה צורך בשקיות ההקאה. למזלי ישנתי רוב הנסיעה שהיא שלוש שעות.

הגענו לאכסניה שבחרנו ברגע האחרון. בפאי תכננו להיות הרבה זמן והיה ברור לנו שלא נישאר חודש באכסניה הזולה הזו, אז שכרנו קטנועים ויצאנו לחפש מלון אחר. החיפוש נמשך כמה ימים כך שנאלצנו להאריך את שהותנו באכסניה, אך לבסוף מצאנו מלון שאני והראל נדלקנו עליו מהתחלה (אולי בגלל הבריכה השווה). יש שם חדרים נחמדים אפילו שהם לא כל כך מוארים ואין מזגן, אבל לא נורא נתפשר על מאוורר. ליד הבריכה יש מין זולה נוחה עם מלא מזרונים וכריות נוחים. גם לחדרים שלנו הייתה זולה פרטית.

לבעלת המקום יש כלב מסוג בולדוג ששמו “סומו” ואני והוא נהיינו חברים. הוא מאד חמוד חוץ מזה שהוא כל הזמן מלקק לי את הפנים אבל הוא רק גור. הייתה שם גם חתולה שגרה שם, אבל היא לא של אף אחד. לא היה לה שם אז אני קראתי לה “קייטי”. היא מאוד אהבה שליטפתי אותה והרמתי אותה. יום אחד הבאתי אותה לזולה הפרטית שלנו ומאז היא כל הזמן שם. לי אין בעיה עם זה. להפך. אבל אמא ואבא פשוט לא ממש אוהבים את זה.

כל ערב יש לפאי שוק אוכל ענק ואפילו אנשים כמוני, שמתקשים עם האוכל המקומי ועם אוכל בכללי, יכולים למצוא משהו. בגלל שהרבה תיירים באים לעיירה יש להם פסטה, פיצה, וופל בלגי… ואפילו היה שם דוכן פלאפל! בשוק יש כל כך הרבה דוכנים שונים, כל כך הרבה אנשים, רעש, והמולה. יום אחד טעמתי פיצה מאחד הדוכנים שהייתה ממש טעימה ומאז אני הולכת כל יום לקנות שם פיצה ותמיד אותו הדבר: פיצה מרגריטה בלי תוספות. בימים האחרונים שלנו בפאי אני כבר באה ואומרת לה בחיוך “You Know” והיא ישר מבינה ומכינה לי את “המנה היומית”. השוק באמת מטורף ואין ספק שאתגעגע אליו.

פאי היא עיירה קטנה, אין בה “אטרקציות” רק כל מיני הנאות קטנות ואכזבות קטנות שלא שוות פוסט אז אני מקבצת את כולם לפוסט הזה:

בפאי יש “בית קפה ארנבים”. אוכלים ותוך כדי מלטפים ארנבים חמודים. כפי שכבר אמרתי, אני מאוד אוהבת חיות, אבל הארנבים מאוד פחדנים. היה קשה ללטף אותם כי הם כל הזמן ברחו לצד השני של השולחן וגם להרים אותם לא יכולתי. חוץ מזה האוכל היה לא טעים ולא מגוון, היו לי הרבה ציפיות לגבי בית הקפה הזה והתאכזבתי.

ועכשיו למשהו קצת יותר משמח: מצ’אנג מאי ביקשתי מההורים שלי לקחת אותי לשיעור של “אגרוף תאילנדי” ספורט שנפוץ בתאילנד. לבסוף הם לקחו אותי לאימון עם אח שלי שאחרי כמה דקות ויתר, אז זכיתי בשיעור פרטי. המורה לימד אותי כל מיני תנועות וטכניקות, ובלי להשוויץ אני חושבת שהייתי טובה יחסית לפעם הראשונה.

בפאי פגשנו משפחה ישראלית שהייתה הרבה זמן בוויטנאם, שהיא היעד הבא שלנו. הם סיפרו לנו על וויטנאם והמליצו לנו על מקומות. היו להם שני ילדים ששיחקנו איתם וראינו איתם סרט. בהמשך הלכנו איתם למעיינות החמים שהיו בתוך ריזורט מפואר. המעיינות לא היו להיט, אבל למזלנו הייתה במלון גם בריכה גדולה ושווה בה בילינו עם הילדים של המשפחה השנייה כמה שעות טובות. גם כשהתחיל לרדת גשם חזק נשארנו בבריכה. לבסוף כשיצאנו מהבריכה קרתה תקרית לא נעימה: ירדתי במדרגות הרטובות מהגשם, החלקתי וחטפתי מכה חזקה בגב מהמדרגה העליונה. היינו ממש מודאגים כי כאב לי נורא והיה לי קשה לנשום. לבסוף הגיע צוות אמבולנס שבדקו אותי ואישרו שחטפתי מכה מאוד חזקה בגב, אבל אמרו שלא קרה שום נזק לעמוד השדרה או לאיברים אחרים. יומיים אחרי זה כבר לא הרגשתי כלום.

מקום נוסף בו ביקרנו היה הבודהה הלבן. זהו בודהה מפורסם וענק והוא יושב לו באחד ההרים סביב פאי. הלכנו לראות אותו ולאחר הרבה מדרגות הגענו אליו. ומה יש להגיד הוא באמת ענק. אפילו קצת מפחיד. מההר אפשר היה לראות את כל פאי וזה היה מחזה מרהיב.

בתאילנד ראיתי הרבה אנשים עם עגילים ופירסינג והחלטתי שאני גם רוצה. בגלל שיש לי כבר עגילים באוזניים עשיתי אחד חדש בחלק העליון של האוזן. לתאילנדים אין שיטות מודרניות, בארץ כשעשו לי את העגילים השתמשו במין משהו שנראה לי כמו משדך. כאן המוכר לקח מחט חדשה ותקע לי אותה איפה שביקשתי, הוציא אותה טבל את העגיל באלכוהול והכניס לחור. אני הייתי מאוד מרוצה, אבל פחות מרוצה כשהוא אמר שאסור לי להיכנס לבריכה במשך חמישה ימים. אם הוא היה אומר לי את זה לפני שהייתי עושה את העגיל אולי הייתי דוחה את זה ליום האחרון שלנו בפאי כי בכל זאת יש לנו בריכה במלון ועכשיו לא אוכל לשחות בה יותר כי אנחנו עוזבים את פאי בעוד פחות מחמישה ימים.

ממקום למקום היינו מגיעים בקטנוע וגיליתי שזה ממש כיף לנסוע בקטנוע. הנה עוד סיבה למה לא ללכת ברגל. בפאי היינו כשלושה שבועות ובמשך כל יום למדנו אנגלית עם ספרים שלקחנו מהארץ וגם תוך כדי קריאת שלטים באנגלית ברחוב וקריאת תפריט במסעדות. אפילו שאני לא אוהבת אנגלית אני מתחילה להשתפר בה.

אני מאוד אתגעגע לפאי, אני יודעת, אבל מתאילנד אנחנו טסים לעיר האנוי שבוויטנאם ונראה לי שהולך להיות לנו גם שם כיף גדול.

אני לא ממש זוכרת מה חשבתי כשאבא סיפר לי (תוך כדי נסיעה על קטנוע) שאנחנו הולכים להתנדב במשך שבוע בבית יתומים. ראיתי איזו סדרה על בית יתומים ובואו נאמר שזה לא גרם לי לקפוץ משמחה. בסדרה הבית יתומים מתואר כמקום מוזנח והילדים שם די מסכנים. הגענו לכפר “פרה” ברכבת ומשם אספה אותנו לבית היתומים טיק, שהיא אחת מעובדות המקום. היא מאד נחמדה והיא מאד עזרה לנו בכל השבוע ששהינו שם.

מפני שהגענו בשעה מאוחרת הלכנו ישר למגורים שלנו (שהם נפרדים לגמרי מהמגורים של הילדים). הם היו מאד גדולים, מושקעים ומטופחים. בבוקר קמתי (כרגיל ראשונה) אכלתי קורנפלקס והייתי קצת בטלפון. בינתיים כולם כבר קמו, התארגנו והלכנו לאכול. אחרי שסיימנו הלכנו לבקר את הילדים. אני רוצה לומר שהמקום שונה לגמרי ממה שחשבתי. יש להם רחבה גדולה ופתוחה ובה מתקנים מגניבים ואפילו בריכה.

רק הגענו וכבר ניגשו אלינו כמה ילדים. היו שם שני בנים בערך בני  שש שהתחילו לדבר איתנו. היום אני יודעת שקוראים להם ג’יי-ג’יי וזאק, והייתה שם גם ילדה ממושקפת בערך בת ארבע שרכבה על אופניים (בהמשך אני והיא התחברנו מאוד). היום אני יודעת שקוראים לה ג’וי. פגשתי שם גם ילדה אחת בת עשר, בדיוק כמוני, שקראו לה סאמפו, ולא עבר הרבה זמן ואני והיא נהיינו חברות ממש טובות.

כמובן שהתחברתי להרבה ילדים, עליהם אספר בהמשך, אבל אני וסאמפו הכי התחברנו. היה שם ילד אחד בערך בן שלוש ששמו מת’יו. מהילדים הקטנים אותו הכי אהבתי. היה לו מין חיוך גדול כזה ותמיד כשהרמתי אותו הוא רצה עוד פעם.

לרוב היינו אוכלים איתם ארוחות ומה ששיגע אותי הוא זה שהם אוכלים גם לארוחת בוקר גם לארוחת הצהריים וגם לארוחת ערב אורז! יש להם מאכלים מגוונים אבל אורז הם תמיד אוכלים. והם לא שמים בו מלח. בכלל.

הילדים שם נורא חזקים לגילם. היה שם למשל מתקן כושר שגם הילדים הקטנים עברו בלי בעיה. מתקן שאפילו הראל, שהוא בן תשע, לא הצליח לעשות.

כל הילדים שם די דומים, ולכולם כמובן עיניים תאילנדיות (תמיד רציתי כאלה). לכל הבנות אותו שיער חלק ובדיוק אותה תספורת, חוץ מאחת. קראו לה האני ולה היה שיער מתולתל.

לימדנו אותם כל מיני משחקי קלפים, כמו טאקי, מלחמה וספיד. וגם כל מיני משחקי רגליים וידיים כמו למשל “שוקולטה”. דווקא מ”שוקולטה” שהוא משחק רגליים מהיר, הם מאוד התלהבו. לימדתי בהתחלה רק את סאמפו אבל הילדים הסתכלו עלינו מהצד והתחילו לשחק גם.

לילדה הכי גדולה שם קראו בין והיא הייתה בת ארבע-עשרה. היא מאוד התלהבה מספיד ואפילו השאלנו לה את הקלפים ליום אחד. כשסיירנו קצת בחדרים שלהם גילינו שהם מאוד מושקעים, יפים וגדולים. וכשהגענו לחדר של בין (רק לה יש חדר לבד) ראינו הרבה ציורים תלויים על הקירות, את חלקם היא ציירה (מאוד יפים) ואת חלקם מתנדבים ציירו לה. ובגלל שאני מאוד אוהבת לצייר הכנתי לה וגם לסאמפו שני ציורים.

גם להם יש בית ספר אבל שונה לגמרי ממה שאנחנו מכירים. הם בממוצע רק עשרה ילדים בכיתה והכיתות שלהם יותר גדולות משלנו בארץ. בית הספר הזה יותר חופשי, אין בו מבחנים. הכנו גם לקטנים וגם לגדולים כל מיני פעילות במהלך יום הלימודים וגם אחרי סיום בית ספר.

ערב אחד הכנו להם פנקייקים. וזה היה הרבה עבודה לכל כך הרבה ילדים. הכנו להם גם בינגו עם הפתעות ובערב האחרון ארגנו סרט והכנו פופקורן. בסוף הערב הגיעו הפרידות, כי עזבנו מאוד מוקדם למחרת. כולם חיבקו אותנו ואנחנו חיבקנו את כולם. כבר עכשיו אני מתגעגעת מאוד לסאמפו. אני מקווה שהיא ובין אהבו את הציורים שהכנתי להם לפרידה. הילדים שם מאוד חמודים ותמיד שמחים ומאוד כייף לשחק איתם. זאת היתה חוויה מאוד טובה וכייפית.

עזבנו בבוקר, לאחר שמונה ימים, וחזרנו לצ’אנג מאי לשלושה ימים ומשם לפאי, בה אנחנו נמצאים עכשיו.